זאת הייתה יפו

בעיר יפו חיים עדיין תושבים שמתגוררים בתוך מתחמי פרדסים שהיו קיימים בעבר. אלו חושות ופרדסים במרכז בעיר, שהפכו למתחמים מבוצרים בגדרות תיל. למעשה הם מחוץ לתחום עבור היהודים. גרים שם אנשים שהובאו עיי ה"ראיסים" בתחילת המאה, לשם עבודות קטיף התפוזים.

כשהגעתי בתור ילד להתגורר בשכונה שנקראה עדיין בשמה הערבי ג'יאבליה, נתקלתי בחוף הים הדרומי של יפו, במקום ציורי ביותר. השכונה ששכנה אל מול גלי הים, וסיפקה לי סוג של תראפיה ושחרור הנפש. אך קשישים רבים, שבקושי זוכרים היום את שמם, זוכרים אותה באופן שונה לגמרי. הייתה זאת שכונה מוזנחת, בעלת שמות של רחובות שנקראו במספרים שנקבעו מראש, באופן אקראי, ממספר 6 עד 60 ועוד ממספרים שנזרקו באוויר.
אותם קשישים שבקושי זכרו את שמם נאלצו מעתה לקבוע קודים וסימני זיהוי בנקודות ציון, שנראו להם מובנים וברורים. כך קיבל עץ השקמה המט ליפול את השם 'מפגש העץ'. ואילו רחוב העולים החדשים, דוברי השפה הרומנית, שלא מזמן עלו ארצה, נקרא רחוב 'ממליגה' או 'הגנבים' ולזוג השכנים המבוגרים ניצולי השואה, חסרי הילדים, שהחזיקו כלב בבית, נדבק הכינוי 'בית הזאב'. באותה שיטה נוספו עוד ועוד שמות תואר שהציפו את הרחובות הצרים, חסרי שם.
ברחוב הצפוף והפתלתל אוכלסו רוב הדיירים, כעדר, לצד שכניהם הערבים. עם הזמן הם מצאו כינוי עבור נקודות הציון בשטח. כך היה, כאמור, למשל עם צומת העץ, הבית הירוק, רחוב הרומנים, המזרקה, ועוד שמות מצחיקים שכאלה. לכולם היה דבר משותף והוא חוף הים של ג'אבליה, שנקרא מעתה גבעה עלייה. בנוסף, אני זוכר היטב פיסת חוף פראית, ליד בית משפחת באבאי המוסלמית. הם שהצילו אותי פעם מטביעה.
מה שהחזיק אותנו, האנשים הפשוטים והעניים, היה הלכידות המסורתית ועמידה אל מול האוכלוסייה הערבית. בעיר יפו גברו הלחצים, ואחרי חורבן בית הסארייה גם ראש העיר ברח, לצד הכוחות העיראקים. הכול "התחרבש" כמו שנהגו אז לומר. כלומר נוצר בלאגן כזה שאנשים לא ידעו מי נגד מי ואנו, הצעירים, נותרנו בשטח בשעה שחבורות "השאבאב", הצעירים הערבים, תוקעים בנו מבט מאיים.
ביפו על שכונותיה, המצב הפך טעון והאהבות כאן לובשות ופושטות צורה כול הזמן. הנהנים כמעט מכול העולמות, הם "בני דודנו" הצעירים הערבים המודרניים. הם זורמים עם הקצב של התקופה החדשה. למרבה האירוניה הם מצליחים לרתום ולגרור אחריהם את בנות השכונה היפואית החסודות, שהופכות למטרה מבוקשת ומנהלים אלה לצד אלה חיים ליברלים בצורה גלויה ולא דופקים חשבון. אלה הנשים המופקרות, חסרות כול, שרמת השכלתן אפסית. היה שם מציל ערבי, בחוף הים, שהבנות היהודיות עמדו אצלו בתור, להיכנס לסוכה כדי לנהל אתו פרשיות אהבים. בסופו של דבר נולדו לו מאותן יהודיות, כחמישה-עשר ילדים. רובן נופלות כפרי בשל ישר למלכודת מפתה של חיים מטורפים. הרבה מאוד ילדים ממזרים ממלאים את השכונה המעורבת.
במתחם השכונה היפואית שכנו זה לצד זה שני בתי חולים ממשלתיים, שבנו הבריטים ושימשו כמחנות הסגר לעולים חדשים שחלו. צוות גדול של אנשי רפואה בריטים התגורר בקבוצת הבתים שבנו האנגלים. אלו עבדו במתחם בתי החולים. לפרסונל הבריטי היה חוף ים פרטי, מצויד במקלחות מודרניות, שלא נראו כמוהם בשכונה העלובה...
 

 

מכול הרחובות, רחוב 60, היה הקשוח והאלים ביותר ואף זכה לכינוי "הארלם היפואית". השכונה הצדיקה את שמה של שכונת גטו השחורים האלימה מניו-יורק. כול הטרגדיות האלימות ודמויות הפושעים הססגוניות התרכזו שם.
בעיר יפו חיים עדיין תושבים שמתגוררים בתוך מתחמי פרדסים שהיו קיימים בעבר. אלו חושות ופרדסים במרכז בעיר, שהפכו למתחמים מבוצרים בגדרות תיל. למעשה הם מחוץ לתחום עבור היהודים. גרים שם אנשים שהובאו עיי ה"ראיסים" בתחילת המאה, לשם עבודות קטיף התפוזים. היו אלה סוג של עובדים שהגיעו מכול מדינות ערב השכנות, על טפם וקרובי משפחתם. הנסיבות הפכו אותם מאונס לבעלי האדמות, שכן בעלי הקרקעות האמיתיים היו גרים הרחק בלבנון ובמצרים והפעילו את מערך הקטיף בשלט רחוק, באמצעות "הראיסים" או כפי שהם נקראו, "הערסים".
 

 

"נולדתי וגרתי כול חיי בתוך הפרדס", מסביר לי איש הסוסים הערבי. "לא ברחנו מכאן בזמנו. כול החמולה עבדה בפרדס. קטפנו תפוזים והיו לנו 3 בארות מים פרטיות. מי ששכנע אותנו לברוח היה המופתי, שביקש שנעזוב על מנת להקל על הכוחות הלוחמים הזרים במלחמה נגד היהודים. החיים עד אז היו נהדרים... ים, דגים. ובחגים היינו נוסעים לקברו של הקדוש שלנו, נבי רובין. הכוחות העיראקים ימח שמם אנסו את הנשים שלנו ועינו אותנו. מה שגמר אותנו היה פיצוץ בניין 'הסראיה', שם שכן מרכז הוועד הערבי, שגינה ולא קיבל את מעשה הבריחה וראה בה עריקה משדה הקרב."
סיפור הפרדסים המסתוריים דומה לאגדות של "דג הזהב", שכן מלחמת השחרור הפכה את העובדים המסכנים לבעלי האדמות. בעליהם האמיתיים של אדמות אלו נאלצו לברוח על נפשם. זה מה שנקרא לישון עני ורעב ולקום עשיר ושבע... או לזכות מההפקר.
ביפו פעלו מעל 200 בארות מים כמערכות השקיה שסיפקו מים לפרדסי תפוזי ג'יאפה הידועים.
 

 

יהודים רבים עסקו, לצד הערבים, בענף קטיף התפוזים. יצוא התפוזים הפך לענף מרכזי בעיר, לאחר שהבריטים בנו בתי אריזה מתקדמים. בתאריך 13.5.48 הונף לראשונה דגל ישראל ביפו הערבית. עד אז היה מאמץ בריטי ניכר להעביר את העיר בשלמותה לידי הערבים. הם הזרימו קרוב ל-5000 חיילים בריטים, שהובאו בדחיפות ממלטה ומקפריסין. הלחץ הבריטי על עמדות הלוחמים היהודים הלך וגבר. הבריטים החלו להמטיר פגזים על לוחמים עבריים שלחמו בגבורה גם נגד טנקים ומשוריינים. לוחמים מעטים הגנו על המחסומים באמצעות בריקדות, מול צבא הוד מלכותה. רוב ההרוגים היהודים נפלו בקרבות מול השריון האנגלי.
הבריטים, שביקשו הכרעה מהירה, שינו טקטיקה כשהחלו לחטוף לוחמים עבריים מעמדות ההגנה ואילצו אותם בכוח ובאיום למסור את נשקם לאנגלים.
החטופים העברים הושלכו באמצע העיר יפו והערבים הזועמים עשו בהם לינץ'. גופותיהם הושחתו עד כדי עקירת עיניים והתעללות עד לבלי היכר.
 

 

בנאום של בן גוריון, ביום הכרזת המדינה, הוא אמר בהתלהבות: "יש לנו מדינה בה יהיה גם חייל, גם שוטר וגם זונה". אך שכח לציין שיפו טרם נכבשה סופית ולא שוחררה למעשה מעולם. הכול היה למראית עין. איך אומרים: מה שרואים מפה לא רואים משם. המתחמים המגודרים הם עדות שהמלחמה טרם הוכרעה ואיש אינו יודע מה מסתתר שם בעומק הבארות היבשות, שגם כלב מאומן לא יכול לחדור לתוכן. הפרדסים בלב יפו הם סוד נעול בכספת. בתחילת שנות ה-80 היה ניסיון משטרתי לפשוט על המתחם ואש נפתחה באופן מפתיע והרגה את קצין המשטרה. יש בתוכנו שטוענים שהזמן הוא חייט שמתמחה בתיקונים. יהיה טוב. אחרי הכול חייו של האדם משקפים את סיפור חיו ומדינתו, על זה נאמר "החיים קצרים וכזה גם הזיכרון".
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל