משרד התקשורת מודיע - זהירות התמכרות

על טכנולוגיה, התמכרות ואיך בכלל יכולנו לחיות אחרת

לפני 30 שנים

הוא הסתכל לי בעיניים ואמר, אם יש בעיה, אל תתבייש להתקשר, לא משנה איפה אתה.

מותר לך, גם לעדכן אותנו מפעם לפעם מה קורה, אם יוצא לך, שלא נדאג.

הטיול נגמר. התרמילים זרוקים על הרצפה מסביב לתחנת האוטובוס.

השבת יוצאת רק עוד שעתיים וחצי +-

הפינג'אן תופס מקום של כבוד על האמגזית.

אני מהרהר בסופ"ש שעומד להגמר ומחליט להרים טלפון, רק לעדכן אותם... שלא ידאגו לי...

אני מתבונן על הטלפון, פורם את השרוך של הנעל ומוציא את האסימון,



היי אבא, אני בסדר, אנחנו מחכים בצומת נחשון לאוטובוס, אבל יקח זמן, עוד איזה שעתיים +,

כן אבא, אני בסדר, הכל בסדר, היה טיול מדהים, כן אבא תמסור ד"ש לאמא ...ביי

הכתפיים דואבות, שישי שבת, 40 ק"מ כל הציוד על הגב, נופים משגעים, חברה בראש טוב...

הקפה, כמעט גולש, והנה כבר הפינג'אן עושה סיבוב נוסף, הגיטרה יוצאת וזמר עייף נישא על שפתיים.

פה ושם מתקרב מאיי שם רכב וחולף על פנינו במהירות,

אני שומע מאחורי כל של רכב נעצר, וקול מוכר, אינגלה (ילד באידיש), אתה לא רוצה הביתה?

אבא?

אני קם, מה אתה עושה כאן?

אבא מחייך אליי ואומר "מישהו מהחברים שלך מעוניין בטרמפ?"

אנחנו מעמיסים את הבגאז' נדחסים לאוטו ויאללה הביתה למקלחת ולמיטה.

ככה זה היה לפני 30 שנים


לפני 26 שנים

אני זורק את התרמיל לבגאז', נכנס לרכב ונוסעים, אבא מקפיץ אותי לתחנה מרכזית,

"אינגלה, יש לך כסף?"

"יש לך טלכארט?"

"תתקשר כשתוכל, אתה יודע, שלא נדאג..."

"הכל בסדר אבא, אני אתקשר כשאוכל, אל תדאג"

ויורד לטירונות לשבוע נוסף של ריצות ותיזוזים.

ולפני שהבנתי כבר יום שישי.

אני עומד מול הטלפון, מוציא את הכרטיס מהכיס ומחייג



"היי אבא, לא אני מרותק לשבת,

לא שבת הבאה כל הפלוגה נשארת, רק עוד שבועיים"

"לא, אבא, הכל בסדר"

"ביי אבא, אני צריך לגשת לשמירה"

שבת בבוקר, אני שוכב במיטה חצי ער שלושת רבע ישן כשפתאום מישהו פותח את הדלת בתנופה,

"שמיר, יש לך מבקרים בש"ג"

אני יוצא לש"ג, אבא, אמא, אחי, כולם הגיעו,

ארוחה ביתית, בגדים נקיים, חום של בית ומשפחה

והכי חשוב, מטען של כוח לשבוע נוסף.


לפני 4 שנים (שיחה עם בני בכורי - אז בן 16)

"אבא אני יוצא"

"לאן?"

"לעד הלום, עם תומר, על אופניים"

"אם יש בעיה תתקשר, שלא נדאג..."

"בסדר אבא"

"הפלאפון טעון"

"כן אבא"

"טוב, תהנה חמודי"

"תודה אבא"


הטלפון מצלצל, אני מתבונן בצג, אדר, יש לו בעיה...

אני עונה לשיחה, "אבא, אני תקוע, נקרעה לי השרשרת"

"היכן אתה?"

"לא יודע בדיוק, בפרדסים אני אצא לכביש"

אני נכנס לרכב ויוצא לכיוון עד הלום, עולה השבילים בשדות ומחפש רוכבי אופניים,

תוך כדי אני מחייג אליו, אחרי מס' צלצולים...

"הגעת לטלפון מס'... המנוי איננו זמין כעת, אנא נסה במועד מאוחר יותר"

אני מנתק ומנסה שנית ו...

"הגעת לטלפון מס'... המנוי איננו זמין כעת, אנא נסה..."

15, דקות ברצף הנייד שלו ללא מענה

על הדרך לעד הלום אני לא מוצא אותו,

הדאגה מתחילה לכרסם בי, היכן הוא יכול להיות?

אני מתקשר ל- Jud "הילד מסנן אותי, תתקשרי אליו אולי יענה"

(30 שנים עניתי לטלפון בלי לדעת מי זה - עכשיו אם השיחה לא מזוהה אז לא עונים?)

לאחר דקה היא חוזרת אלי " הוא לא מסנן אותך, הוא סתם לא עונה"

ופתאום הטלפון מצלצל,

"אבא, אני בגשר עד הלום"

אני מסתובב וחוזר לגשר, מרחוק אני מבחין בו,

אני עוצר לידו ובוחן אותו היטב אך אינני מבחין בחבלות כל שהן,

הילד על הרגלים,

אני נרגע.

מוציא את הכלים, (כשהייתי בגילו תיקנתי לבד)

Jud מתקשרת, "אולי תעמיס את האופניים על הרכב ותבוא?"

אבל הילד כאן עם חבר,

מה עם החינוך ודוגמא האישית? לא נוטשים חברים.

אי אפשר אני עונה לה, 5 דקות האופנים מתוקנות ועוד 15 דקות הוא בבית.

אני מוריד חוליה מהשרשרת, משחיל את השרשרת ומחבר מחדש,

"יאללה דחוף הביתה."

"תודה אבא" הוא אומר לי"

בבית, אני מסתכל לו בעיניים ואומר:

" יש לך נייד, בראש ובראשונה כדי שאני אהיה רגוע.

אם אני לא רגוע כי אתה לא עונה לי אז תתן לי את הנייד שלך"


היום (עם התאומים בני ה-12)

"יובל תעזוב את הטלפון"
"אבל אבא יש לי הודעות בווצ'אפ" (כמה שאני שונא את הטון המתבכיין הזה)
"יובל, ארוחת ערב, כולם יכולים לחכות."
"אבל גם גל בודק את הווצ'אפ"
"שניכם, תנו לי את הטלפונים"
גל: " מה פתאום קניתי אותו בכסף שלי" (מה שנכון נכון, הילד - דן חסכן)
נכון, אני עונה לו, אבל אני משלם לאורנג' ואם לא תפסיק יהיה לך סמרטפון חדש ללא קו וללא אינטרנט.



מה קרה לנו???

Jud פונה אלי, "זה ממש מעצבן כשאתה לא עונה?"

מי לא עונה? אני עונה כשאני שומע את הצלצול ויכול לענות

מי צריך את הנייד הזה בכלל ? ולמה?

נכון, כשאתה נתקע באמצע הדרך יש לו יתרון אבל...

מה זאת ההתמכרות הזאת?


כשהייתי ילד לא היה לנו, נייד, וגם טלפון ציבורי לא היה תמיד תקין,

כשיצאנו חיכו עד שנחזור כדי לשוחח איתנו,

יצאנו לטייל והתקשרנו כשיצא לנו, אם היה לנו אסימון,

כשטיילנו, לא הפריעו לנו!

בצבא התקשרנו כשיצא לנו אם היה קו חוץ או טלכרט.

ליד ההגה, מקסימום שמענו רדיו

בקולנוע במקום סימפוניה סלולרית שמענו סרט.

בחדר המתנה במקום המולה פתרנו תשבצים.

בבית קפה, שומו שמיים, שוחחנו אחד עם השני במקום בטלפון.

לא היינו זמינים 24/7 ואף אחד לא התרגש

היום אם נגמרת הסוללה של הנייד או שהעברנו את המכשיר לשקט,

כולם נכנסים לויברציה.

חסר קקאו, טלפון לשכנה, האם יש לה?

למה, לא יותר פשוט להקיש על דלתה?

יוצאים, טלפון - "יצאנו"

עוצרים, טלפון - "עצרנו"


איך נולדה ההתמכרות לטלפון

מהיכן מגיע הצורך להשתמש ללא הפסקה במכשיר האנטי סוציאלי הזה

אל תשגו, אני לא אוותר על הסלולרי שלי

אבל אני חושב שהגזמנו.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל