פרשת בלק – בעיית הקנאות ביהדות

פרשת בלק – בעיית הקנאות ביהדות הסיפור על פנחס ההורג את נשיא שבט שמעון על ששכב עם בת נכר, והפרס שה' מעניק לו – כהונת עולם, מעלה את שאלת מעמדו של הקנאי ביהדות. אבל לפני כן נדון בשאלה האם פנחס הוא קנאי? התשובה היא חיובית, ולא רק בגלל שכך כתוב בתורה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל." (כ"ה, י"ג).

פרשת בלק – בעיית הקנאות ביהדות

הסיפור על פנחס ההורג את נשיא שבט שמעון על ששכב עם בת נכר, והפרס שה' מעניק לו – כהונת עולם, מעלה את שאלת מעמדו של הקנאי ביהדות.
אבל לפני כן נדון בשאלה האם פנחס הוא קנאי?
התשובה היא חיובית, ולא רק בגלל שכך כתוב בתורה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל." (כ"ה, י"ג).
• הקנאי פועל מתוך רצון כנה ועז להגן על הערכים של חברתו.
• הקנאי פועל מעבר ולפעמים בניגוד לחוק.
• הקנאי פועל כאשר הוא מרגיש כי המערכת הממוסדת נכשלת בהגנה על ערכי החברה.
נבדוק הגדרות אלו לגבי מעשהו של פנחס:
פנחס נחלץ להגן על הערכים של התבדלות מהגויים, של התבוללות, ושל מניעת עבודה זרה בקרב בני ישראל. זה בדיוק מה שבנות מואב גורמות לבני ישראל לעשות.
מצד שני פנחס פועל בניגוד לחוק כאשר הוא נוטל חיי אדם ללא משפט. בנוסף לכך גם אין חוק במקרא שאוסר לשכב עם נוכריה.
מצד שלישי, פנחס מבחין היטב כי משה וראשי השבטים אינם מסוגלים לעצור את התופעה על כל הסכנות שבה.
אין ספק שלכותב הסיפור אין התלבטויות רבות לגבי מעשהו של פנחס. הוא נראה בעיניו מאד חיובי. הרי כתוצאה ממנו נפסקה המגפה בקרב בני ישראל, אשר הפילה כבר 24 אלף חללים. יתר-על-כן, אלוהים נותן לו ולצאצאיו את משרת הכוהן הגדול לכל הדורות שיבואו, וגם "ברית שלום". היו פרשנים שראו בהדגשה על "השלום" מעין תנאי שה' עושה עימו ועם צאצאיו – שהם מוכרחים להיפך מעתה לאנשי שלום. אבל פרשני ימי הביניים צמצמו את הפירוש למעין ברית הגנה מפני משפחת הנרצח (חזקוני, למשל)
יש לנו במקרא עוד אדם שהעיד על עצמו שהוא קינא לה', והוא אליהו הנביא מהגלעד, אשר ברח מפני איזבל, לאחר ששחט 800 מנביאי הבעל והאשרה בקישון, וכך הוא אומר: " קנא קינאתי לה', אלהי צבאות כי עזבו את בריתך בני ישראל ואת מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחת".
בסיפור זה אלוהים לא מרוצה מעמדתו הנפשית של הקנאי. אולי בגלל שכל ביקורתו ותוקפנותו של אליהו מופנות כלפי עמו הוא, מבלי להתחשב בכך שהיו נאמנים לה' חוץ ממנו. בסוף חילופי הדברים בין אליהו לה', כאשר אליהו לא קולט את המסר של אלוהים שדבר ה' הוא בקול דממה דקה אלוהים "מפטר" אותו מתפקידו.
חז"ל ראו בביקורת את עמדתו של אליהו בהר חורב:

בעיני חז"ל נתפסה קנאותו של אליהו כטומנת בחובה סכנה: "קשה כשאול קנאה: קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל שנאמר: 'קנא קנאתי לה' צבאות כי עזבו בריתך' וגו', (היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה" (מדרש זוטא שיר השירים (בובר) פרשה ח, ד"ה שימני כחותם). מאפיינים קיצוניים באישיותו של אליהו, כמו קפדנותו היתרה, לתגובות קשות כלפי עם ישראל. הוא אינו נוהג כמנהג קודמיו, שלימדו סנגוריה על ישראל גם בשעות קשות, אלא נוטל לעצמו את תפקיד הקטגור, השופט ואף המוציא לפועל. לכאורה שליחותו כנביא נפגמת בלהט האמונה, שכן מטרת הנביא והנבואה היא להשיב את ישראל אל דרך האמת. אך אליהו ממקד את שליחותו בענישה הן זו הקולקטיבית, הבאה לידי ביטוי בעצירת הגשמים, והן זו האינדיבידואלית שבאה לידי ביטוי בהריגתם של נביאי הבעל במו ידיו. תוכחתו הקשה אינה מלווה באמצעים חינוכיים-פדגוגיים; היא נעדרת כל דיאלוג בונה היוצר דינמיקה ואווירה חיובית לקראת אפשרות של חזרה בתשובה מתוך הבנה ושכנוע פנימי. קנאותו מביאה אותו להצבת רף גבוה לאמונה בה', ובהתנהגותו זו הוא מרחיק את התשובה, עד אשר אינו מבחין בהתרחשותה.

לעומת זאת במשנה נמצא הצדקה עקיפה למעשהו של פנחס: "הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו". למעשה המשנה מצדיקה לינץ', ולא רק בשלושת המקרים האלו, אלא גם במקרה של כוהן ששימש בטומאה, וזר ששימש במקדש.
אך בתלמוד, שהוא שלב יותר מתקדם בגיבוש חיי עם ישראל סביב ההלכה (כלומר, מודגשת קבלת העקרון של שלטון החוק) אנו מוצאים הסתייגות ממעשהו של פנחס:
• הם מודעים לכך שפנחס פעל שלא על-פי החוק, שכן חוק כנגד משכב עם נוכריות נחקק רק בתקופת החשמונאים.
• הם טוענים כי אם פנחס היה בא להתייעץ עם חכמים לפני שעשה מה שעשה, הם לא היו מורים לו לעשות דבר שכזה.
• הם טוענים שאם זמרי היה פורש מהמדיינית והורג את פנחס, לא היה חל עליו דין רוצח, שכן על פנחס חל "דין רודף", וזאת אמירה קשה על פנחס.
• יש באותו דיון דעות שמאשימות את משה וחולשת המימסד במה שקרה: "כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב" (סנהדרין, פ"ב, ע"א).
נראה שבסוף הדיון גם חכמי התלמוד, אף על-פי שהיו מודעים לבעייתיות שבמעשהו של פנחס, מבחינת העקרון של שלטון החוק בחברה, מצדיקים בסופו של הדיון את המעשה.

מה אנחנו כיהודים מודרנים וליברלים היינו אומרים בויכוח?
לדעתי, נכון שפנחס מגן על ערך חשוב: מניעת התבוללות, דרך אורגיות מיניות ועבודה זרה. יחד עם זאת הוא רומס ערכים חשובים של החברה המודרנית, הקשורים לחופש הפרט. לפרט מותר לקבוע עם מי הוא ישכב, איזה פולחן דתי הוא מקיים, והאם הוא רוצה להתבולל. אלו הן זכויות הפרט בחברה הדימוקרטית, אשר דוחה את כל סוגי הכפייה הדתית.

אין מנוס מהקביעה החדה: קנאות וליברליזם או הומניות, אינם מתיישבים ביחד.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל