"נגיעות" - כך קראתי למפגש שערכתי עם אשה שהיא כולה אומנות ...

איני מבקר אמנות, אך אני משתדל לבקר בכל מקום בו יש אמנות. לפני זמן הוזמנתי לבקר בגלריה ארסוף בתל אביב... באחת הגעתי למקום שהוא כולו אמנות ולאשה שכל כולה אמנות צרופה.


"יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב"

חיבור זה מן הראוי שאפתח במילים שכתב מאיר ויזילטייר ואותן מבצע באופן כה מושלם שלמה גרוניך "יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב". כאשר מנגינת השיר מלווה אותי אקח אתכם למפגש בלתי שגרתי עם יוצרת, מנחת אמנים, אוצרת ובעלת גלריה השוכנת במרחב האורבני בתל-אביב היכן שהאמנות מתקיימת, יוצרת ובועטת בארץ הזו.

דמיוני נושא אותי לשנות השלושים של המאה הקודמת...

הכל החל ביום שישי, צלצול טלפוני שמוצא אותי בחוף הריף ביפו, קדימה הגלים נשברים אל החוף, עשרות מתרחצים נכנסים ויוצאים מן המים, הרבה מאוד ערבים תושבי יפו מעורבים באנשי העלייה האחרונה שהגיעו מחבר העמים. בדרך כלל איני נוהג לענות בשעות קסומות אלה שאני, ורק אני, עם הים נותן דרור לדמיוני. אך לא הפעם, עניתי בקול חסר סבלנות - כן. מהעבר השני נשמע קול נשי גרוני - אריה רוזנברג? ואני כרגיל משיב - כל הזמן אריה רוזנברג. מעין צחקוק נשמע ובלי הקדמות היא אומרת - קוראים לי בתיה וינשל ואני בעלת גלריה ארסוף בתל-אביב - ועוד היא מוסיפה - קראתי כמה מהדברים שכתבת ופרסמת ויש לי תחושה שבמשותף אנו יכולים להרים מיזם בתחום האמנות. מה לי ולאמנות - אני חושב לעצמי, אך כדי לא להיות נגטיבי, סיכמנו שניפגש בשבוע הקרוב.

הדמיון אינו חדל מלפעול...

יום ראשון ואני עושה דרכי לגלריה ארסוף, רגליי נושאות אותי דרך רחוב פרוג המשולט כולו בשלטי שיש לבנים בחזיתות הבתים הבנויים בסגנון שנהוג לקרוא לו סגנון שנות השלושים, אותו אני כל כך אוהב. השלטים מעידים על האמנים הרבים שגרו בעבר בבתים הדו-קומתיים. נו, אני חושב לעצמי, יופי של קבלת פנים עורכים לי אמני תל אביב של פעם...
מגיע לגלריה בשעה היעודה ונפגש עם בתיה בעלת הגלריה, לחיצת יד אמיצה ובלי היסוסים אנו מדלגים להכרה יותר אישית האחד את השני. בינתיים, עוד יוצרת שהזדמנה למקום מצטרפת בצורה הכי טבעית לפגישה בינינו... מסתבר שהיא, כמו יוצרים רבים אחרים, מבקשת להיעזר בשרותיה של בתיה שתכניסה לעולם האמנות כדי שמעל שמה תהיה התווית – אמנית, ולא רק יוצרת.
מבטיי חולפים בוחנים את תערוכת הציורים על קירות הגלריה. משהו מאוד ילדותי ונאיבי מבצבץ ועולה מן הציורים, תום של ניסיונות ראשונים במשיכת מכחול. אני אומר בקול כאילו לעצמי, וואלה, הציורים מחזירים אותי באחת לגן הילדים שלי לפני 63 שנים ולגננת עמנואלה שידעה להקנות לנו, הדרדקים, סקרנות לכל, טבע, אמנות דרך ארץ ומה לא. בתיה מצטחקת בשומעה הגדרתי ורק מקפידה לומר - אמרת אמירה גדולה! לשאלתי מי הציירת, בתיה משיבה - השחקנית 'נולי' וזו תערוכת ציור נוספת ולא ניתן להשוות עם ציוריה הקודמים. חוזרים לשיחה המשולשת וכל אחד תורם משהו. בתיה מספרת על המורשת התרבותית שהנחיל אביה ועל משפחתה שהגיעה מגלות פרס. אביה של בתיה נפטר לאחרונה ובהחלט שווה סיפור בפני עצמו. היוצרת סיפרה גם היא על המורשת התרבותית של אביה אך עיקר השיחה נסבה על אמנות, עם נגיעות בעולם הציור, הצילום והפיסול.
שוב עיני נודדת לציור גדול המתאר זוג אירופאי מרקד לו בחושניות. לא יכולתי להתיק עיני מחמוקיה של האישה או אז עשיתי את הטעות ואמרתי בקול רם - לי הציור מזכיר את רובע בוקה, בתי הספר לריקוד הטנגו בבואנוס איירס. יכולתי גם לשמוע באוזני רוחי את מנגינת ה-'קומפרסיטה' ואת הדומיננטיות של הבנדאון (אקורדיון קטן דרום אמריקאי) שלצליליו חולל הצמד. בעודי מרוכז בחמוקיה של הרקדנית בציור, מוכיחה אותי בתיה - זה ציור של שוובל והוא מתאר את רחוב יפו בירושלים, האם אינך רואה את המסגד שדרך אגב איננו כבר הרבה שנים. הסמקתי במבוכה אך אני מאמין שבאמנות ניתן למתבונן החופש ללכת אחר דמיונו.


ראיתי ציפור רבת יופי כתב נתן זך...

ושוב עיני מרותקת אל קירות הגלריה לציור של עוף כחול גדול. 'עוף הקסם' קראתי לו, לי הזכיר בססגוניות שלו, את יערות הגשם באמזונס. שאלתי את בתיה - למה הציירת חתמה פעמיים על הציור שאחת מהחתימות כתמונת ראי. בתיה הצטחקה והסבירה כי במקור 'נולי' ציירה בצד השני של הקנבס אך התוצאה לא השביעה רצונה ולכן ציירה עוף כחול נוסף בגב הקנבס.

נזכרתי במילותיו של המשורר נתן זך...

ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי

עבר אותי אז רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום

תובנות...

בהמשך בתיה סיפרה כי בתחילת ספטמבר מוקד פעילות הנחיית האמנים יעבור ליחידת סטודיו בווילה קסומה בחלקה הצפוני של קיסריה. גלריה ארסוף תמשיך בפעילותה הרגילה ברחוב גורדון בתל אביב.
לסיכום ולמי שלא הבין עד עתה, גלריה ארסוף והעומדת בראשה בתיה וינשל מספקת ליוצרים וציירים בשלבים הראשונים שלהם, הרוצים להתמקד בעשייה אמנותית, ארגז כלים מודרני ומשוכלל. או במילותיי שלי, בתיה הינה הרוח מתחת לכנפי היוצר/אמן בדרכו מעלה. היא שתכוון ביד גאה את היוצר/אמן המתלבט, אל עולם הציור, התערוכות והאמנות.
כמה חבל שידי אינה מושכת במכחול...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל