שורשים בזמן ובמקום – מהר חברון עד ירושלים

לא מרצוננו חזרנו אל הערים היהודיות ההיסטוריות – נגררנו למלחמה על עצם קיומנו וקבלנו שיעור מאלף לשורשים העמוקים של העם היהודי. המוסלמים רצו להוקיע אותנו מתוכם וקיבלו אותנו עמוק ובגדול. העם היהודי שרובו התבדל מהשורשים שלו, מצא עצמו באותה קלחת עם שוכני ישראל הקדומה. ארבעים שנה במדבר ואלפיים שנה בגלות – וההיסטוריה חוזרת, האדם חוזר אל שורשיו ואל אדמתו

הרבה לפני שעיר האבות חברון, חזרה אלינו, כתב עליה אווסביוס מקיסריה, שהיה אחד מפקידי הקיסר הרומאי ששלט בארץ ישראל. הוא הזכיר גם את קיומם של ארבעת הכפרים היהודים הגדולים בדרום מזרח הר חברון, אלו נודעו כמחוז אלויתרוס. היו אלו מקום מושבם של בני הכוהנים, משרתי בית המקדש, בממלכת ישראל, בזמן יהושוע בן נון. בתחילת המאה הרביעית לספירה, נערך מפקד אוכלוסין על ידי המושל הרומאי. הוא היה גם אחראי על גביית המסים מידי תושבי המקום. רישום אוכלוסין זה נעשה תחת השם "האונומסטיקון" אשר נלקח מהברית החדשה.
לפני 67 שנים נמצאה מגילת קלף עי " בדואי. הייתה זו חלק ממגילת איכה, ששפכה אור על עוד קמצוץ של היסטוריה. איכה כולל חמש קינות על חורבן בית המקדש, והוא נכתב על ידי הנביא ירמיהו. מדובר בתקופה שלפני גלות בבל. שם נמצאת קינת ט' באב, מסוף המאה התשיעית. אז בא הקץ על ההתיישבות המקראית של אותם כפרים נידחים, שבשולי המידבר הצחיח.
באורח פלא, אותם יהודים משאירים מאחוריהם, עד ימינו אלו, הרבה סימנים כעדות לקיומם ההיסטורי, על בתי האבן, שחריצי מזוזות ותבליטי מנורת שבע הקנים, הם עדות אילמת ומצבה יהודית.
במחצית המאה ה-18 נעשה מחקר אחרון ע"י החוקר רובינסון, שקבע שאכן היה כאן בעבר ישוב יהודי. הייתה זאת אוכלוסיה שאולצה להמיר את דתה ולהתאסלם. כשנסתלקו היהודים מהמקום, הפכו המוסלמים את בתי התפילה ובתי הכנסיות למסגדים, בזה נסתם הגולל על תקופת חיים של יהודים במקום.
בדיעבד קל גם להבחין בשיבושי השפה והשמות, אלו לא משאירים ספק למה שהתרחש כאן. כך למשל הופך "בן כוזיבא" לקוסימה וכסיפה ועוד דוגמאות, שרק ההיגוי הקטן של בני המקום, רומזת על מקור השמות הללו. שהרי כול המוסלמים מתעלמים מהמציאות, אך בתוכם הם מודעים לעובדה ולמקור השם האמיתי.
חודשים מספר לאחר סיום מלחמת ששת הימים, אני מוצב בפלוגת משמר הגבול באזור חברון. השירות היה כרוך בעבודה סזיפית ומתישה. שם נחשפתי בפני מורשתו של דויד המלך. כול האזור היה מוצף בסימני יהדות. בתוקף תפקידנו רבצנו לא מעט זמן לצידי הדרכים הצרות. שם היינו עדים ללא מעט סיפורים ודרמות הזויים, כאותה נערה יהודיה, שעושה דרכה עם אהובה הערבי לכפרו בחשאי, בלילה. או אותו איש כמורה מכובד, שישב במכונית המרצדס השחורה והציג בכל פעם אישור איסור בדיקתו. הכומר היה בלדר כספים לבוש בגלימה שחורה, רקומה בחוטי זהב, בצורת צלבים, שאחז בידו תיק עור מהודר אזוק לידו בשרשרת ברזל. בצורה זאת העביר מיליוני דולרים במזומן מירדן לישראל, בחסות הכנסייה.
תוך כדי כך שאנו מאיישים מחסומים בצדי הדרכים, ביצענו ביקורת דרכים שגרתית למכוניות שחלפו במקום. היה צריך הרבה אורח רוח וסבלנות לסיים משמרת בלי להישבר. גם הריחות החריפים, המסריחים, שעלו מתוך המכוניות המיושנות, עשו לנו רע על הנשמה. הכול היה פרימיטיבי, כלקוח מהעולם השלישי. לפעמים נאלצת לדחוף את פרצופך אל מול אותם מקומיים, שעמדו מתנדנדים מחוץ למכונית כשמסמכיהם בידם. לא פעם שמתי לב לבנים ולגברים שדומים לנו בצורתם. עורם בהיר ועיניהם חודרניות. הם נעמדו בזלזול מול החיילים הבודקים ומבטם מלא שנאה. שנה לפני כן פגשתי בירושלים העתיקה, יהודיה קשישה שהתאסלמה וגרה שם מאז מלחמת העצמאות.
וזה מה שסיפרה לי בזמנו: "קוראים לי בעברית שושנה, כמוני כמוכם יהודיה אנוכי וילידת שכונת נחלאות, יש לי עדיין משפחה גדולה וענפה בעיר ירושלים. אני אחת מכמה נשים שנתקעו כאן, בעקבות מלחמת השחרור. לפי ההלכה, אני יהודיה, אבל לפי השריעה אני נחשבת למוסלמית לכל דבר."


בקרב החיילים הייתה איזו תחושה, אם כי קצת מעורפלת, שאכן אלה היו היהודים האבודים. בני דור הפוגרום, הגיעו לביקור נוסטאלגי בחברון, אחרי המלחמה וחידדו בי את ההיסטוריה היהודית. יום אחד שמחתי לפגוש את אותו תינוק ממשפחת סלונים, שחייתה שם בזמן הפוגרום. הוא אף הראה לי את סימני החרב על מצחו. שמעתי את הסיפור המדהים על התינוק, מפי מי שהיה עתה לאיש מבוגר, שאישר את ההיסטוריה והפוגרום.
יום אחד ירדתי לסרוק את אחת ממערות המגורים של תושבי אזור הר חברון. הארתי בפנים בעזרת זרקור ומשפחה שלמה נתגלתה לנגד עיני. המחזה חזר על עצמו בכמה וכמה מערות. היינו אז במרדף, תוך חיפושים אחר ראש כנופיות המחבלים, שהיה אחראי על רוב הפיצוצים בתחנה המרכזית בירושלים. היה זה המחבל הידוע עבדול ג'אבר רחים, בן חמולת ראש העיר, שנלכד לאחר שנתיים של מרדף. קשה היה לי להבין כיצד ניתן לחיות עדיין, בשנת 1970, בתוך מערות.


באזור ארץ המוריה וחברון, שכנו מספר רב של מערות תת קרקעיות, בהם התגוררו משפחות שלמות על טפם ועדריהם. כולם נעלמו עם ערב מתחת לפני האדמה, ככתוב "ותבלע אותם האדמה".


לא יכולתי להעלות בדמיוני הפרוע ביותר, חיים שלמים שמתנהלים לצד שוכני העפר, שעלו ביום מעל האדמה וירדו בלילה לחלל שאולה. הייתה זאת אוכלוסיה של שוכני מערות קשוחה הררית, שלא בער להם הזמן וחיים בטבע מהלידה ועד מותם. הללו לא ידעו על קיום עולם אחר שנמצא ממש מעבר לאופק. אותם מקומות אקזוטיים התאימו יותר לאגדות עלי בבא וארבעים השודדים, שכן רובם התפרנסו ממקצועות קשים ואכזריים של הישרדות ולכידת חיות בר באמצעות מלכודות פרימיטיביות אסורות ופחלוצים. הם חיו לצד שודדי קברים ועתיקות, שמרוכזים היו יחדיו במערה חשוכה אחת והמתינו לסוחרים הרבים. אלו זכו מן הסתם גם לקבל כבונוס גם פוחלץ של ציפור אדומת זנב קטנה, שנפלה קרבן לאותם כפריים. חייהם התנהלו לצד טפם ונשותיהם, שנהגו לעסוק בחליבת הצאן ואריגת שטיחים בנול העתיק, על פני האדמה...


כעבור מספר שנים הגיע לאזור בחור ישראלי סקרן, שגר במשך 3 שנים בקרב המקומיים, במערות. הוא התלבש וחי כמוהם, ניזון מאותם מאכלים ודיבר בשפתם.


לקראת השחרור שלי, מגיע לבסיס דהריה, במאי 1970, שמריהו גוטמן. היה זה חוקר יהדות. הוא בא עם קבוצת נערים לפני גיוס, שהחלו לחפור במקומות שחשבו שהיו שם שורשים יהודים. בכול פעם ששמריהו זיהה חריץ מזוזה במשקוף אבן, העביר אצבעו עליה לאורכה, תוך שהוא ממלמל "שמע ישראל שמע ישראל".
הוא עשה זאת בחופזה ובסתר, כמי שחושש להיתפס במעשה לא ראוי, שכן רב היה מספרם של השרידים והאבנים שהיו מפוזרים ברדיוס גדול ובאי-סדר נוראי בשטח הרחב. על פניו נראה שהמקום עבר התעללות של שודדי עתיקות, בחיפוש פראי באתר. כך, שהדבר הקשה מאוד על זיהויי המקום ולאיזה קבוצה אתנית הוא משתייך. נתקלנו הרבה בשמריהו גוטמן בשטח, בשעה שרתם קבוצות תלמידים לפני גיוסם, שעזרו לו בחפירות האתרים, ושוכנו אצלנו. באחד הפעמים מצאתיו קורן מאושר וצוהל מעל גל אבנים קשתית, שחציה קבורה הייתה באדמת הטרשים. הוא הורה באצבעו לכיוון ירושלים. "אין קפלה כאן", קרא בקול שמח, "זה לא אתר נוצרי, אני בטוח, יש כאן מקום רק להיכל קודש. זה ביהכ"נ של יהודים, וזהו אני בטוח", קרא גוטמן שזיהה וקבע סופית לאחר התלבטות, שאכן אותו ישוב יהודי קדום היא לא אחרת מאשר סוסיא. המקום שהיה טמון וקבור זה אלפי שנים באדמת המדבר זכה עכשיו לגאולה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל