דפים מיומן הדעיכה של תנועת /מפלגת העבודה

ב"מחנה הציוני" המאוכזב שואלים איך חוזרים ל"עם", לדבר "בגובה העיניים", לחבוש כובע הולם לקהלים נתוקים. גישה זאת חוסמת הבנה לאיך אחרי שילטון לא מוצלח של הליכוד, לא מצליחה העבודה ובני בריתה בבחירות?

ב"מחנה הציוני" המאוכזב שואלים איך חוזרים ל"עם", לדבר "בגובה העיניים", לחבוש כובע הולם לקהלים נתוקים. גישה זאת חוסמת הבנה

דפים מיומן הדעיכה של תנועת /מפלגת העבודה
צבי י' כסה

ב"מחנה הציוני" המאוכזב שואלים איך חוזרים ל"עם", לדבר "בגובה העיניים", לחבוש כובע הולם לקהלים נתוקים. גישה זאת חוסמת הבנה לאיך אחרי שילטון לא מוצלח של הליכוד, לא מצליחה העבודה ובני בריתה בבחירות? - לא יהיה מהפך מתקן בלי לפענח מדוע ניתקה העבודה מציבורים ומסריה נידחים. זה לא מזרחים ומערביים ולא מרכז ופריפריה . זה בשל סטיית מנהיגות מצופן המהות של תנועת העבודה. דיבור עוקף צופן אין אתו שיכנוע.

צופן העל של הציונות היה: לנרמל את הקיום היהודי. בתנועה פעלו שתי תרבויות: "הפֶרֶד" ו"הסוס". הפרד הוא הכלאה, מתוכנת לעבודה. הסוס גיזעי, יפה מתוכנת להדר. מפלגות הפועלים נולדו כ"פרד" - הכלאה בין לאומיות להומניזם. שיחרור לאומי וחברת מופת (בן גוריון) - שני הדגלים. תנועת ז'בוטינסקי נולדה כסוס גיזעי להדר - דגל אחד – הלאומיות. ההיסטוריה הקדימה את מפלגות הפועלים (לימים מפא"י) - "הפֶרד לעבודה" - לבנות את התשתית של היישוב אל המדינה: העלייה החלוצית, כיבוש העבודה, ההתיישבות הכפרית והעירונית, ההגנה, התעשייה, החקלאות, המדע, המוסדות המינהלים וכיו"ב. העולם נפעם למפעל התקומה כי יחד עם דגל השיחרור הלאומי נישא הדגל של תיקון עולם וחברה, שקסם לכל שוחר טוב. "תנועת הסוס" של ז'בוטינסקי הייתה למעשה "טרמפיסטית" על התשתית שבנה "הפרד". זה בלט במאבק בבריטים כשהאצ"ל על התשתית שבנתה העבודה קצר תהילה. התבנית הזאת התקיימה עד מלחמת ששת הימים.

יומן הדעיכה
מיום הניצחון נכתב יומן הדעיכה של "הפֶרד", מפלגת העבודה. המלחמה והניצחון קטעו את ניסיונו של אשכול לעבור מהגיבוריות, שהייתה דרושה להקים מדינה למתוקָנוּת הדרושה לצופן קיומה: לנרמל את הקיום היהודי, הבהלה לפני המלחמה והניצחון אחריה החזירו את הגיבוריות לגבור על המתוקנות, ועומעם תהליך הנירמול לקיום היהודי במדינתו.
מניצחון צבאי להתגעשות משיחית
הממשלה הודיעה לנשיא ג'ונסון כי השטחים הם פיקדון לשלום. ימים אח"כ בגין ודיין כפו להחזיר את המסמך. ביום השנה אומר האלוף גביש: "הלכנו להשמיד את הצבא המצרי. מי דיבר על כיבוש?". ערב המלחמה שמע דיין ממנו את התוכנית והגיב: אתה לא כובש את עזה ואתה לא מגיע לתעלה. אחריה דיין איים במשפט צבאי. ובאותו השבוע המליץ לבר זוהר: רוץ טייל בגדה לפני שמחזירים. אבל, בתוך ימים ראה את ההתגעשות המשיחית וכאיש פוליטי החליט לרכב על פעמי המשיח. ולצרף עשרות כפרים לירושלים ועד "לטוב שארם א' שייך בלי שלום..." . ואשכול חכם מסובביו נבגד ונחלש. משה סנה אומר לו תושיט יד לחוסיין לשלום. והוא משיב: אני אושיט לו יד יבוא "הטרוריסט" (בגין), מצד אחד ו"אבו ג'ילדה" (דיין), מצד שני ויחתכו לי את היד. ולא צריך יותר כדי להבין.

ארץ ישראל נגד מדינת ישראל
בעצם המלחמה מפורסמים מהעבודה והימין – אלתרמן, הזז, שמיר, ליבנה, צוקרמן, שלו, שני בני טבנקין, אלדד ואח' – הקימו את התנועה למען ארץ ישראל השלימה. ובעצומתה הקביעה שארץ ישראל של עם ישראל לדורותיו – הקודמים והעתידים – ואין לאף ממשלה זכות לוותר על חלק מהארץ הזאת. סטיית אנשי הרוח ופוליטיקאים מהעבודה מהצופן הוייצמני של "צדק בצדק נגע" אל הצופן הרווזיוניסטי "כולה שלי" (חלוקת הארץ = בגידה). במונחים פוליטיים: ארץ ישראל נגד מדינת ישראל.
בפסח 68 ביקש לוינגר להתנחל בחברון. דיין התנגד. אבל, אלון, אישר לו "לבלות את הפסח" בחברון. הכניעה הזאת של ממשלת אשכול היא הדף הצהוב הראשון ביומן הדעיכה של העבודה.

מלחמת כיפורים שלא כופרה
ובאה מלחמת יום הכיפורים. הדף הצהוב השני ביומן הדעיכה של העבודה. לא אספר בניזקי גולדה אלא באמירתה: שלום כזה, להחזיר עד המטר האחרון גם אני יכולתי לעשות. כראש ממשלה המסרים הלאומניים והצדקנות שלה היו סטייה מצופן האמת של העבודה אל שפת הימין. אך המדיניות הימנית הפופולרית שלה לא סיפקה את הביטחון שהיה גאוות ממשלתה. עם דיין, אלון, גלילי, בר לב הביאה את יום הכיפורים. יצחק רבין נבחר להחליף אותה.

הכניעה המכוננת – הכשל האולטימטיבי
ואז בא גוש אמונים והתנחל בסבסטייה. ממשלת רבין, בלחץ של שר הביטחון, פרס, נכנעה למשיחיים, ונרשם דף שלישי ואדום ביומן הדעיכה של העבודה. נאומים של פרס מאותם הימים, שרי ליכוד יכולים להעתיק. טבנקיניסטים בעבודה הניעו להתמסרות המנהיגים להתנחלות. אין בן גוריון למנוע מהפורשים החדשים לגרור אחריהם את המדינה. (הבנתי מדוע רצה בן גוריון לפלג את מפא"י ב – 1944 - כדי שיוכל לקבל רוב לחלוקה). ההתנחלות כוונה למנוע פשרה. ממשלת העבודה, בחולשתה אחרי מלחמת כיפור, פתחה את השער לקללה הזאת. כאן שוכן הכשל האולטימטיבי: פרד לא מתחרה עם סוס מרוץ בהיפודרום. רק בהרים בין הסלעים הוא מנצח. לא היה סיכוי לעבודה לנצח במגרש הלאומנות, בשפת החרדות והפחדים והסירוב לפשרה עם הפלשתינים - אלא בשפת התקווה והנירמול . ואין נירמול ואין מתוקנות ללא שלום העבודה זנחה את שפת התקווה והליכוד ניצח. והמילה שלום הפכה נושקת בגידה. אין חברה כזאת בעולם.

יוני 1977
ובא המהפך ב – 77 והתהפכו היוצרות. בגין בהיפוך מנהיגות (ובעזרת העבודה בכנסת) עשה שלום. כדי לאזן לימין את "מכת השלום" עם מצרים נכנע למלחמת לבנון של שרון. קודם למלחמה היה הסכם עם אש"ף שקויים. על פי תפישתה הייתה העבודה צריכה להתנגד למלחמה שבאה להקים ממשלה נוצרית ללבנון. למעט ח"כ יוסי שריד, כל האחרים תמכו בהרפתקה. ונרשם דף צהוב רביעי ביומן הדעיכה.

יצחק רבין כתיקווה
לא נספר כאן את ממשלות האחדות הלאומית והרוטציה של שנות ה – 80. שבהן היו שרי העבודה עלי התאנה ולא התבוששו לחפות על הלאומנות הגוברת בממשלה ובחברה ועל זניחת מדינת הרווחה. עד שנבחר רבין בשנית. נבחר על אמונה שיפעל חזק בטרור ועל הפיצול בימין. וכאן קרה מקרה מנהיגות: בן גוריון יוזם תוכנית בילטמור האומרת שכל הארץ שלנו, יורד מהעץ ומסכים לחלוקה ויש מדינה; דה גול נבחר ע"י הימין והמתנחלים באלג'יריה. והוא יורד מהעץ ועוקר אותם לצרפת. ורבין, ששנים נלחם בפלשתינים, מבין שהחברה הישראלית לא ערוכה לשלם את "מחיר הניצחון" במלחמות (ראה לבנון 1 , 2, עופרת יצוקה וצוק איתן) עושה את אוסלו. כמו בן גוריון שהסביר שנעזור לאנגלים במלחמה כאילו אין ספר לבן ונעמוד נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה, הסביר רבין שנילחם בטרור כאילו אין מו"מ וננהל מו"מ כאילו אין טרור. אבל לרבין, אחרי השנים ש"הפרד" התאמץ להידמות ל"סוס", לא היה לו קהל מגן ראוי. סביר שלולא נרצח היה שלום עם הפלשתינים. יגאל עמיר עשה היסטוריה.

לא שמרנו על רבין
וכאן מגיעים לדף הצהוב החמישי ביומן הדעיכה. מפלגת העבודה ומחנה השלום לא הגנו כראוי על רבין בפני ההסתה הקטלנית של הימין הלאומני – הליכודי והדתי על רבניו הפוסקים רודף והיתר לרוצח. שמעון פרס שאחרי הרצח היה לראש הממשלה במקום לנצל את הזעזוע למהר לבחירות החליט מסיבותיו – כנגד חברים – לדחות את הבחירות. בפסק זמן זה במקום לבוא חשבון עם המסיתים והמדיחים הלאומנים לגווניהם ומתנחליהם הוא טרח לפייס אותם והביא לדף היומן השישי האדום של הדעיכה. הפסיד את הבחירות לנתניהו.

בוקר חדש עם ברק
כהונתו הראשונה של נתניהו זכורה לכשל ואכזבה עד לסילוקו מראשות הממשלה ובחירתו "לבוקר חדש" של אהוד ברק. סיפרתי שאשכול אמר לחבר: אתה חכם אבל, השכל שלך טיפש. שאלתי לפירוש? ענה: יונגרמאן (איש צעיר) תיתקל בחייך באיש חכם הרואה נכון מטרה. ואז בא השכל הטיפש שלו ועושה הכל כדי שלא יגיע אליה. זה מה שקרה עם ברק. מבריק בניסוח מצבים ומטרות וכושל בדרך להשיג אותן וחוזר עם ההטעיה "אין עם מי לדבר", לתרועתו של הימין הלאומני עד היום. שלא להזכיר כי בימיו הושקעו בהתנחלות תקציבים רבים מכל הזמנים. והנה הדף השביעי הצהוב ביומן הדעיכה של העבודה.
ומאז השתלשלו המאורעות לשרון, לפרישת צמרת העבודה לקדימה, לאולמרט ושוב לנתניהו.

שורש הדברים והפליאות
העליתי 7 דפים מיומן הדעיכה של העבודה. בקריאה שנייה אולי דלגתי על עניין שנוגע לבני הארץ ממחנה העבודה שהגיעו למנהיגות הלאומית.
יגאל אלון, (הטוב שבהם). במלחמת העצמאות אחרי שכבשנו את הגליל המזרחי הוא הציע לבן גוריון שנרד לאורך הירדן ונכתר את הפלשתינים. בן גוריון הבין שצפרדע לא יכולה לבלוע סוס. יום אחד אלון מציע לכבוש את הר הדרוזים ולהקים מדינת חסות דרוזית. והוא מתנגד לכור הגרעיני ונימוקו: אם יהיה נשק גרעיני לא נתעקש להיצמד למרחב ולגבולות. לכן, אולי צודק העצני באומרו שאלון מצא ברב לוינגר מגשים חלקית לתפישתו האסטרטגית.
אריאל שרון יוזם את מלחמת לבנון כדי לגרש את הפלשתינים מסוריה ולהמליך שם ממשלה נוצרית על הרוב המוסלמי.
משה דיין חניך בן גוריון זהיר: לא לכבוש את עזה ולא להגיע לתעלה כדי לא לבלוע מעבר למותר. מתנגד לכבוש את רמת הגולן ורק לחץ ציבורי ופוליטי מניע אותו לתת פקודה לכבוש. קודם למלחמה כשמתיישבים מהגליל המזרחי לוחצים עליו לפתרון הוא אומר להם אפשר גם להזיז אתכם ממקומכם. אבל, חוכמתו האסטרטגית לא עמדה מול ההתבסמות מהפופולריות. וגם הוא שידר הרחבת גבולות: "כל דור צריך להרחיב" עד "טוב שארם א' שייך בלי שלום".
אהוד ברק המבריק בתפישה אסטרטגית מתכנן לחסל את סאדאם חוסיין שליט עירק. תקלת תרגיל מנעה את המבצע. הנשיא בוש האב כובש את עירק. הוא חכם להשאיר אותו עם הצבא כנגד איראן. בוש הבן כובש את עירק. אבל, הוא לא חכם והורג את חוסיין ומחסל את הצבא. מי יעמוד מול האויב הגדול איראן? ברק כבוש הבן יחסל את סאדאם חוסיין לסלול את הדרך לאיראן.

מהו הדבר שמביא את בני הארץ הכל כך מוצלחים האלה לשטויות האסטרטגיות? – אין זאת אלא המישנה המבולבלת שעליה צמחו בתנועת העבודה והגיבוריות שעליה גדלו, הם שפגעו באיזונים הנחוצים למנהיגות לאומית. אולי אני מגזים וההבדל בין העבודה לליכוד גדול פחות מהניסוחים שלי.
בהיסטוריה יודעים על תנועות מתנערות מדעיכה. לו יהי!










. .













אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל