קשה לי לומר "לא"

סיפור לאנשים המתקשים לומר "לא". מעשה בדובונת שבמקום לומר "לא", אמרה תמיד "כן"

מעשה בדובונת שלא ידעה לומר "לא" / רחל נפרסטק (c)

דובונת כן-כן/ מאת רחל נפרסטק (C)

דובונת כן-כן נולדה כדובונת נורמאלית לכל דבר. היא ינקה היטב, תקשרה כראוי עם סביבתה, ואפילו התחילה לדבר מוקדם מהרגיל.
אבל דבר אחד היה תמיד בעוכריה: היא לא ידעה לומר "לא". וזה לא שהיא לא ידעה לומר את העיצור ל' כעיצור צידי-מכתשי. היא דווקא הצליחה להצמיד את חוד לשונה אל המכתש שבקדמת החיך ואפילו להשפיל את שולי הלשון, כך שהאוויר יוכל לעבור משני צידי המחסום.
אך את המבע "לא" בשלמותו היא לא הייתה מסוגלת להגות בשום פנים ואופן.
היא יכלה לשיר "לה לה לה" ויכלה לומר "לי", "לוציפר", "לוּבֶּנגוּלוּ" וגם "למרחבים" אבל, כאמור, את המבע "לא" – לא ולא.
לכן על כל שאלה הייתה עונה "כן", גם אם הייתה משוכנעת שהתשובה היא לבטח "לא".

עם זאת, כבר משחר ילדותה התברר שלדובונת כן-כן יש כישרון לחבר שירים, והיא פצחה בחרוזים כל אימת שביקשו ממנה. בכל יום-הולדת או חג הייתה דובונת כן-כן נעמדת על הכיסא ומדקלמת שיר שחיברה לכבוד האירוע. למשל, לכבוד יום-ההולדת של אחיה יואב היא כתבה:

יואב, יואב,
אותך תמיד אוהב
למרות שאתה שובב
תהיה מחר כוכב.

משסיימה, כל הקהל הריע ומחא כפיים, ודובונת כן-כן קדה קידה והתיישבה במקומה.

אבל השילוב הזה בין חוסר יכולת לבטא את המילה "לא" ובין היכולת לחבר שירים בחרוזים, הביא לה עיסוקים בלתי צפויים, לא תמיד בשעה שהייתה מוכנה להם.
למשל, בכיתה ב' ביקש ממנה יונתן שתכתוב לו ברכה בחרוזים, כדי לצרף אותה למתנה שהוא רצה להעניק לרותי חברתו.
בכיתה ג' ביקשה ממנה ענת בבוקר השכם, כשרק הגיעה לבית הספר, שתכתוב לה חיבור כי, "שכחתי לכתוב, והמורה אוספת היום חיבורים, ולך זה לוקח בדיוק שתי דקות, ומה זה כבר בשבילך?"
בכיתה ד' היא כתבה את הברכה למסיבת הסיום, ועד מהרה מצאה את עצמה דובונת כן-כן כותבת לכל מיני אנשים שהיא אפילו לא מכירה.
כשגדלה מעט, החלה לכתוב ברכות לחתונות. ("תעשי טובה, מה זה כבר בשבילך? שמעתי מה כתבת לחתונה של דויד וגלית ונדלקתי...")
היא כתבה בהתנדבות למסיבות בר-מצווה של הבן דוד של האח של השכן מהבית ממול, כי לא היה נעים לה לומר "לא".

אורחים נכבדים
יקרים ואהודים:
עתה יעלו ויבואו
להדליק את מנורת שלושה-עשר הקנים,
כנגד שלוש-עשרה השנים.
ראשונה תעלה סבתי היקרה מפז,
סבתא לאה, שהיא היום כמו אז.
תמיד הייתה לה רוח צעירה
וחנתה באין עצירה.
שני יעלה דודי היקר יחזקאל
ישמור אותו האל,
שתמיד קנה לי מתנות
ויש לו רק חמש בנות...

ואז, ביום בהיר ואביבי אחד, היא מצאה את בחיר ליבה, הדובון אכפת-לי. ודובון אכפת-לי דווקא היה מבסוט שהיא כותבת, ואפילו עודד אותה לכתוב, אבל גם העלה חשש: "בכלל לא אכפת לי שאת כותבת, אבל את לא מרגישה שקצת מנצלים אותך?"
ובאמת, דובונת כן-כן הרגישה קצת מנוצלת. לחברים ולמשפחה אני מה-זה אוהבת לכתוב, היא הֵשיחה בינה לבינה, אבל באיזו חוצפה מבקשים ממני אנשים זרים לכתוב להם, ואפילו לא מציעים תשלום?
למחייתה היא עבדה בשטיפת כלים במסעדה של הדובים הלבנים, שזה מקרוב באו לארץ, אבל לעיתים קרובות היא הייתה מבקשת חופש, מאחר שלא הספיקה לעמוד בכל משימות הכתיבה שהבטיחה.
"תהיי אסרטיבית!" אמר לה דובון אכפת-לי יום אחד כשראה שהיא כורעת תחת עומס הדפים שהיא כותבת. "תגידי לא!" התחנן דובון אכפת-לי. אבל דובונת כן-כן לא הייתה מסוגלת להוציא את המילה הזאת מפיה.
בינתיים נולדו להם שני דובונבונים קטנים וחמודים שצעקו כל הזמן: "אמא, אוכל!" "אמא, אוכל!" נכון שהיה להם גם אבא, ושגם ממנו הם היו יכולים לבקש אוכל, אבל הם ידעו בחוש פנימי שמהעבודה של אבא דובון אכפת-לי הם יקבלו בעיקר קדחת בצלחת, ולכן העדיפו הדובונבונים לבקש אוכל מאמא.
"תבקשי כסף עבור העבודה שלך," ביקש שוב דובון אכפת-לי, שכבר התחיל להיראות כמו מוּזלבֶּר כשלא הגיע אוכל אל פיו כבר שבוע, והפעם ביתר תקיפות. אבל דובונת כן-כן התביישה לבקש, והעדיפה לנבור בפחי הזבל שבשכונה כדי להביא אוכל לדובונבוניה הקטנים.

יום רדף יום, ובקשה רדפה בקשה, עד שלפתע היא מצאה את עצמה עורכת עיתון של עמותת "הדובונים החופשיים למען אסירי העולם". בהתנדבות, כמובן. "תעשי טובה, שמענו שאת מבינה קצת בכתיבה," פרטו על נימי לבבה הדקים, ודובונת כן-כן אמרה מייד: "כן, כן."

אחר כך התקשר אליה דוב גריזלי אחד מתנועת "המנועים הדפוקים" וביקש ממנה שתתנדב לכתוב בעיתון התנועה: "את אמנם לא נמנית עם עדת המנועים," אמר גריזלי בהטעמה, "אבל את בהחלט יכולה להזדהות עם הדפוקים, לא?" הוא חייך אליה חיוך צהוב-שיניים.
ודובונת כן-כן כתבה גם בעיתון "המנועים הדפוקים", בלי תשלום כמובן, כי, "את יודעת... אנחנו במינוס רציני... אבל אחרי הבחירות אני בטוח שנזכה במנדטים רבים, ואז אני לא רק אשלם לך, אלא גם אהפוך אותך ליועצת התקשורת שלי," הבטיח גריזלי.

ואכן, לאחר הבחירות, תנועת "המנועים הדפוקים" עלתה מעלה-מעלה. כל מיני דובונים בלתי מזוהים, שהמנוע שלהם השתעל טיפה, החלו לפתע לחבוש צילינדרים לראשם, ודוב גריזלי בכבודו ובעצמו התמנה לשר לענייני דפיקות קומה.
אבל את הבטחתו לדובונת כן-כן הוא שכח מזמן. הוא מינה לו את הבן-של כיועץ תקשורת, ולדובונת אפילו לא טרח לשלם תשלום עבור עבודתה.
אבל מה לעשות? הבן-של הוא לא דובונת כן-כן, והוא לא יודע לכתוב כמוה, והוא לא מסור כמוה, ולא מוכשר כמוה.
לדוב גריזלי היה פלונטר רציני.
אבל אל דאגה, דובי גריזלי יודעים להיחלץ מהפלונטרים הכי רציניים שיש.

יום אחד צלצל כבוד השר, הדוב גריזלי, ואמר, "הי, דובונת פנדה חמודה שלי (כי ידע שבעבר היא אהבה לצייר בצבעי פנדה), תשמעי, את יודעת שעכשיו אני שר בממשלה, ושאני צריך לנאום הרבה, ואת יודעת שאני מעריך רק את הכתיבה שלך... אז מה דעתך לכתוב לי את הנאומים?"
דובונת, כן-כן רצתה מאוד לשאול, "ומה לגבי תשלום?" אבל לפני שפתחה את פיה, פתח גריזלי את פיו והוסיף: "תשמעי, את יודעת... המצב קשה במדינה. הדוב הסורי מאיים עלינו מחוץ, ומבית מאיימים עלינו כמה דובים שחורים שלא מלקקים פה דבש, ועושים עלינו אינתיפאדה, והכלכלה שלנו על הפנים, אז לא נשאר לי תקציב בשביל לשלם לך, אבל אני מכיר אותך, פנדתי החמודה, אני יודע שאת תיהני מזה לפחות כמוני."
"אני צריכה לשאול את בעלי," אמרה דובונת כן-כן באומץ שלא היה כדוגמתו.
ובאמת היא שאלה את בעלה, דובון אכפת-לי, אם אכפת לו שהיא תכתוב בחינם את הנאומים של השר גריזלי.
"לא!" אמר דובון אכפת-לי בזעם. "תראי את הבית שלנו – הוא כל כך מוזנח! הדובונבונים מחפשים כל היום אוכל בפחים של השכנים! זהו! את תלמדי אחת ולתמיד להגיד את המילה לא!"
"אני אמות אם אגיד את המילה הזאת," רעדה דובונת כן-כן מפחד. "אני לא מסוגלת להגיד את המילה הזאת," ייבבה.
"את תראי שאת מסוגלת!" אמר דובון אכפת-לי, חיבק אותה חיבוק דוב והושיב אותה מולו.
"עכשיו תפתחי את הפה. תצמידי את החוד של הלשון למכתש שבקדמת החיך שלך, תשפילי את שולי הלשון ככה שהאוויר יוכל לעבור משני צידי המחסום..."
דובונת כן-כן הממושמעת החלה למלא אחר הוראות בעלה, כי לא ידעה להתנגד, ולא ידעה לומר לא.
היא הצמידה את חוד לשונה למכתש שבקדמת החיך והשפילה את שולי הלשון כך שהאוויר יוכל לעבור משני צידי המחסום.
"עכשיו תגידי לא," פקד דובון אכפת-לי.
"לא," חזרה אחריו דובונת כן-כן ונפחה את נשמתה בו-במקום.

על קברה לא נישאו דברי הספד, מכיוון שלא היה מי שיכתוב אותם. כל המלווים אותה בדרכה האחרונה נדו בראשם מצד אל צד וצקצקו בלשונם, ובלילה כשהביטו לשמיים, אל הכוכבים, הודו בליבם: דובה גדולה היא הייתה. גדולה וזוהרת בפרוותה.

בינתיים עלתה נשמתה של דובונת כן-כן מעלה-מעלה, עד שנעצרה מול כיסא הכבוד.
"שמעתי שאת כותבת לא רע," אמר אלוהים. "את מוכנה לערוך את עיתון השמיים? בדיוק אתמול העורך הקודם עבר לגיהינום."
"כן, כן," חייכה דובונת כן-כן.
"אבל את יודעת שכאן עושים הכול לשם שמיים..."
"כן, כן," אמרה דובונת כן-כן.











אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל