תודה!?

אישה ומחמאה זה כמו כלה וחמה - רחוק מתוק ואם כבר קרוב שיהיה במינון ועם בקרה

"הרזית! וואו.." אני מצהירה באוזני טל..

"זו הגזרה של החולצה " וישר היא חושפת בטן לא שמנה עם כפל אחד קטנטן.

"רואה?"

והנה מתחיל דיון מעייף וחסר משמעות - אני טוענת שהיא לא מסוגלת לשמוע אותי אומרת לה מחמאות על המראה שלה ואפילו אני מראה לה שהכפל לא נראה לעין. היא מצידה טוענת שאני משקרת.
והנה מתחיל לו דיון מיותר.. נשבעת - הקיר מאחורי התחנן, " דיי תוותרי לה.. " בינינו העדפתי להתעלם ממנו. אני לא שקרנית!!
באיזה שלב הייתי חייבת להפסיק את הדיון כי אני מתחילה לקבל קריזה אחרי מיליון פעם שאני חוזרת על אותן מילים..טל מבחינתה לעשות לי חקירה על כל משפט ומשפט עד שבוע הבא ללא הפסקות של שינה או אכילה..
אז התחלתי לריב אתה - בהנחה ששנינו בנות וזה חייב להיגמר בטריקת דלת.
אני אמרתי לה שאין בננו אמון והיא טענה שאני לא מספרת לה דברים ומשם היא הצהירה שאנחנו בכלל צריכות לצאת יותר ושאני מזניחה אותה ושלא אכפת לי ממנה יותר (שימו לב שלנאמר אין קשר לשורש המריבה) ומפה לשם היא טרקה את הדלת ואני נשמתי בהקלה.

אחד אפס לטובתי.. לפחות בסיבוב הזה.

אני תוהה לעצמי למה כנשים קשה לנו לקבל מחמאה על מאכל טעים/ מראה טוב/ הרזיה?
למה אנחנו יוצאים בהנחה שהאדם שמולנו משקר.
מה קשה כ"כ להגיד תודה ולהמשיך הלאה?
פרפקציוניזם? הערכה עצמית נמוכה? ברור שכל התשובות נכונות.
מה שגורם לי לתהות ודווקא כי טל היא הבחורה האחרונה עם הערכה עצמית נמוכה , והיא ממש לא פרפקציוניסטית.
ושוב שאלות בלי תשובות.

החלטתי לבוא אליה בהפוכה. הלכנו לקנות בגדים!!


בחדר ההלבשה היא ביקשה שאני אביא לה מידה פחות מהבגד שהיא לקחה.
שתקתי והבאתי לה עם חיוך ערמומי - ניצחתי!
ובקופה אמרתי למוכרת "תראי איזה יופי עד לפני חודשיים טל הייתה מידה 40 ועכשיו היא 38 - אדיר.. נכון? "וככה התחלנו לפטפט המוכרת ואני על הרזיה ומכוני כושר.. טל שתקה וידעתי שזה השקט שלפני הסערה.
כשיצאנו חיכיתי להטחות מצידה ודיי התאכזבתי, דיברנו על אה ודא טל לא הזכירה את מה שהיה בחנות. אולי היא התחילה להאמין לי שאני לא משקרת?!


מאחר שהיא לא פתחה את הדיון שוב, אני פתחתי אותו . הרגשתי רע עם עצמי שעשיתי לה דווקא.
"רואה טל , כן הרזית אפילו היית צריכה לקחת מידה פחות..לא סתם אמרתי לך"
וטל הגיבה : "מצחיקה אני יודעת שהרזיתי אבל אני שונאת מחמאות, הן גורמות לי להרגיש בדיוק ההפך."
אני בוהה בה ומכריזה ביני לביני סופית נשים הן עם דפוק!!!

ואז טל מביטה בי ואומרת : "ואי חני החולצה הזו יושבת עלייך מהמם!!" ואני מגיבה אוטומטית בעודי עונה לs.m.s: "את סתם מדמיינת פשוט הצבע הלבן יפה בגלל שהעור שלי כהה"..
אופס! אני מרימה עיניים ומוצאת את טל מודדת בוהה בזוג נעלים בחלון הראווה, מזל שהיא לא שמה לב לגול העצמי שהבקעתי לעצמי..
מסתבר שרובין וויליאמס צדק כשאמר: "נשים לעולם לא ימציאו נשק שהורג. הן ימציאו רק נשק שגורם לך להרגיש רע" ..
אני אישית חושבת שרובין חכם מאוד בדיבורים בואו נראה אותו ממציא נשק שיירט את הנשק שאנחנו המצאנו...

לבנתיים אני מחכה לו - בחדר כושר...
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל