שורשים של הומור

"אל תשכח", היה אבי אומר לאורחים, וכשאלה שאלו כמובן: "מה?" היה אבי עונה: "שהייתה פה!" ולנוקש בדלת היה צועק: "כנס אם קר לך בחוץ!" ולמישהו שהגיש לו כוס מים היה פונה בחשדנות מעושה: "ירקת בפנים?" ואם היה שוכח להביא משהו שהבטיח לנו, הילדים, היה אומר: "הצוענים רבו ולא יכולתי להיכנס לחנות". זכר כמובן לחווייה הגלותית שבה תרחיש כזה היה אפשרות יומיומית...

אציין שתי נקודות מהתקופה של טרם עלייתי לארץ מהשורשים הגלותיים שלי:
ראשית בתור הבן הקטן (ובהונגרית כל ילד שני נקרא קטן וניתן לו כינוי "אצי" לציין זאת) הרגשתי תסכול רב על כך שאמי ואחי היו נוהגים לצחוק להנאתם תוך כדי קריאה בעיתוני הומור הונגריים. אני הקטן מאחי בארבע שנים הייתי בגיל "טרום הבנה". (ברומנית יש סיפור יפה לצורך העניין על הבן הקטן שאביו שחט את העז בעליית הגג והוא נצטווה לא לספר על כך דבר לאיש. אז כשנכנסו הביתה אנשים ורצו לדעת היכן אבא, עונה הבן: "אני קטן ולא מבין דבר, אבא בעליית הגג את העז שחט כבר"...) לבסוף מצאתי פתרון טוב לתסכול שגרם לי אי שיתופי בצחוק של אמי ואחי, בקשתי מהם לומר לי מתי השורה שהם קוראים מצחיקה ואז הייתי פורץ בצחוק רם ומתגלגל. שנים אחר כך לעגו לי אמי ואחי באומרם "כאן צוחקים!"
שנית, שוב פעם בתור הילד הקטן הייתי לנטל על אחי הגדול אחריו השתרכתי לכל מקום. הוא מצא פתרון כיצד להיפטר ממני. בגן הילדים שלי הייתה תלויה כמו בכל מקום ציבורי, תמונה של סטלין. אני מאוד פחדתי מהדמות שנשקפה מהתמונה הזאת וכל הזמן הייתי בוכה בשל כך. אז כל פעם שאחי לא רצה שאצטרף אליו לאיזה מקום, היה אומר: "אבל שם יש תמונה של סטלין"…
כאשר הגעתי לארץ מגולת רומניה (גולת הכותרת של הגולה…) היוו הבדיחות שספרנו בשפה שלנו את עיקר החוויה של אותם הימים, הטרום טלוויזיה ומחשבים.
אני זוכר היטב את הטראומה של המעבר מתרבות אירופאית לתרבות האסיאנית, שהייתה מושרשת היטב באילת של אותם הימים. היה זה מעבר מעולם מאופק, שקט, לעולם פראי ורעשני. ובעיקר היה זה מעבר מפחיד. למרות שהילדים בבית ספר הדתי, שבו היוו יוצאי עדות ספרד רוב מכריע, קיבלו אותי ממש מצוין כמיטב מסורת קבלת האורחים המזרחית, הרי הבדלי המנטליות ביני לבינם, היה רב. ברומניה הורגלנו לחינוך נוקשה מאוד, ופריקת העול והחופש של הישראלים נראתה לי מאיימת. אני זוכר היטב בייחוד את סרטי הטרזן שראיתי בקולנוע, כמה פחדתי מהג'ונגל שראיתי שם. בייחוד אני זוכר קטע שטרזן מציל ילד ממלתעות התנין, כל כך נבהלתי מהקטע הזה שהתנין הופיע ברבים מסיוטי הילדות שלי. אפילו הלטאות שהסתובבו אז באילת במספר רב, הפחידו אותי מאוד. זכורני פעם שלטאה כזאת נדבקה על קיר של אולם בית הקולנוע וכל הסרט הייתי עסוק בהשגחה על תנועות הלטאה במקום בעלילות הסרט…


בתור ילד ניצלתי היטב את אי שליטתי בשפה העברית כדי להעביר את ימי בכיתה בבטלה גמורה. רק כאשר המורה הזכירה את הרומאים עליהם למדו באותה שנה, הייתי מתעניין בנעשה בחושבי שהיא מדברת על רומנים. שאר הזמן הייתי מגלה התעניינות ברגליה השזופות של אחת התלמידות, יותר מאשר בחומר הלימוד, הרי לא הבנתי מילה מהנאמר, אז טוב מראה עיניים...
בטיולים השנתיים לעומת זאת גיליתי נכונות גדולה להשתתף…
זכורני שלקראת אחד הטיולים הללו הייתי ממש מיואש, מפני שלא הבנתי מה הכוונה בדף ההנחיות לטיול שתלו על הלוח ובו כתבו לצד הוראות שונות: "נא להביא הרבה הרבה מצב רוח!". הייתי משוכנע שבתור עולה חדש בוודאי אין לאל ידי להשיג גם את זה...
כשהגעתי לבר המצווה זכיתי דווקא לחגוג באולם, מפני שאימא שלי עבדה שם כמנקה. אבל לחגיגה שלי נלוו שתי תקריות שנראות היום ממש בלתי מתקבלות על הדעת: ראשית, הצלם שקבענו והזמנו למסיבה לא הגיע לאולם בכלל ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה. רק מאוחר יותר נודע לנו שהוא פשוט הלך לצלם בחתונה, ובהיותו הצלם היחיד באילת, זה הייתי אני או הכלה...
גם לימוד ההפטרה היה כרוך בתופעה משונה: אחרי שיעור אחד ויחיד שנתן לי בקריאת ההפטרה, נעלם המורה שלי כאילו בלעה אותו האדמה. למזלי הקלטנו את ההפטרה שדיקלם על רשם קול, כך שיכולתי להתאמן לבדי על ההפטרה, אם כי חסרונו של המורה ניכר היטב בשבת הגדולה...
בפורים הראשון שלי בארץ הצלחתי להשיג לי תלבושת של קאו-בוי, והרגשתי ממש על הסוס. נלהב וגאה עד מאוד יצאתי לרחוב להסתובב עם התלבושות שלי, עד שפתאום ילד שפגשתי אומר לי: "תגיד, לא נמאס לך להתחפש לקאובוי כל שנה?!" הרגשתי כמי שנפל מהסוס שלו...
בבית הספר הממלכתי אילת, אליו עברתי אחרי שנה בבית הספר הממלכתי דתי, הייתה לי מורה בשם עליזה, שהתלבשה עליי חזק שאתחיל ללמוד. היא מיד עברת לי את השם ארווין לאברהם. היא הייתה פלמ"חניקית לשעבר, שהגולה הייתה מאוסה בעיניה. אני זוכר איך פעם כשתכננו טיול שנתי לצפון למקום מסוים, אחד התלמידים אמר: "אני הייתי שם". תגובתה הייתה קשה וקיצונית, היא הרצתה לכיתה שעה ארוכה על החשיבות להכיר את הארץ הזאת, לא סתם בביקור חד פעמי, אלא לחרוש אותה. עד היום אני זוכר את המילים "הייתי שם", שעשתה מהם מטעמים ותקופה ארוכה היו התלמידים מתבדחים על הקטע הזה, שבו מישהו הצליח להוציא אותה כמעט מדעתה. מאוחר הרבה יותר, שמעתי מאחת המורות שעבדה אתה, שעליזה הפכה להיות מנהלת בית ספר, והכינוי שהדביקו לה היה "פחד עליזה".


להומור הישראלי התחברתי כאשר התחלתי לקרוא את ספריו של אפרים קישון. "מה הוא צוחק שם", היה אבי נוהג לשאול את אמי, כאשר הייתי שקוע בקריאה מספרי קישון... היום אולי העניין היה נגמר בפנייה ליועצת בית הספר, שהרי הסמים פופולריים ביותר בקרב הנוער... היום לנוער יש הכול מכל בכל, כל החלומות הכי ורודים שאנו הילדים רק יכולנו לחלום עליהם. בילדותי באילת היו לנו מעט מאוד משחקים. אני זוכר בעיקר את המשחק "סבלנות", ששחקנו בתור ילדים ואולי שימש השראה גם למבוגרים למה הם זקוקים בארץ כדי להתקדם... המשחק הכי משוכלל שלנו באותם ימים, היה להתבונן על בניית שיכוני הבלוקים של סולל בונה, שנבנו מקירות בטון ענקיים שהיו מחברים ביניהם כמו משחקי לגו.
"אל תשכח", היה אבי אומר לאורחים, וכשאלה שאלו כמובן: "מה?" היה אבי עונה: "שהייתה פה!" ולנוקש בדלת היה צועק: "כנס אם קר לך בחוץ!" ולמישהו שהגיש לו כוס מים היה פונה בחשדנות מעושה: "ירקת בפנים?" ואם היה שוכח להביא משהו שהבטיח לנו, הילדים, היה אומר: "הצוענים רבו ולא יכולתי להיכנס לחנות". זכר כמובן לחווייה הגלותית שבה תרחיש כזה היה אפשרות יומיומית...
לדרישות המוגזמות שלי, שהייתי מפונק באופן מיוחד, מצא פתרון מקורי: כשהייתי מתחיל לדקלם באוזניו, מול חלון ראווה של חנות צעצועים, את כל הדברים שאני רוצה שיקנה לי הוא היה אומר: "בסדר, אני רושם את הכל" וכך נרגעתי...
את כל האשמה והאחריות לטענותינו ולשאלותינו לגבי כל דבר היה מטיל תמיד על אדם אחד ויחיד – הכוכב שאת שמו נשא על שפתיו כל אימת שהיה צריך למצוא לנו, הילדים מענה – בולוג! איני יודע למי היה שייך שם זה, או אם היה זה אדם אמתי או מיתוס הונגרי כלשהו – אבל תמיד כשהיה צריך לגמור עניין בתשובה פשוטה, קצרה, חד משמעית שאין עליה עוררין – היה עונה לנו – בולוג. זה היה הבלוג של אבי עוד לפני שהמציאו בכלל את המחשב!
למקום העבודה שלו הביא עמו, כמו כל עולה חדש ממדינה כלשהי, אוצר קללות מקוריות – נדוניה הכרחית שנדרשה מכל עובד עולה חדש באותם ימים. אחד הקללות העסיסיות ביותר בשפה ההונגרית, שזכורה לי, הייתה: פוס-פיי – שפירושה (למי שדווקא מתעקש לדעת...) ראש-זין (סליחה על הביטוי). רק לאחרונה קראתי על מחקר שערכו באוניברסיטה כלשהי, מחקר שגילה שגבר חושב בממוצע על מין כל שניים-שלושה דקות. מכאן מסתבר שהביטוי הנ"ל נכון בהחלט לגבי גברים...
למרות שאלו הם שורשי ההומור שלי, אני יודע היטב שהם גם הסיבה לכך שאני, תמיד מחפש באופן נואש, אחרי ההומור בחיים. המעבר הזה בין ארץ המולדת, היפה והירוקה, שופעת האטרקציות וההנאות, לבין הארץ המובטחת, שהייתה בילדותי אילת, הייתה בגדר טראומה. משהו נשאר בי שם, בגולה, ובאמצעות ההומור אני מנסה תמיד לחזור לשם. השנים הראשונות שלי, בתור ילד עולה חדש, היו גם שנים של געגועים למולדת הישנה, שכבר אין דרך חזרה אליה.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל