מרס טורקי לשלטון הרוסי ביפו היהודית

מה שאצל היהודים היה יכול להיחשב כמעשה נבלה, אצל בני דודנו הפך לאגדה. אנשי הקוואס שימשו, בין היתר, כשומרי ראש ואנשי קשר ושלישים, מאכערים, בין ראשי העדות. ביניהם נמצא מיודענו, החכאם באשי.

מרבית סיפורי ההיסטוריה הרומנטיים על ארץ ישראל תיארו את העיר העתיקה סקתופוליס, בית שאן, כדלת הכניסה הראשית לעולם שכולו ורוד. "אם ישנו גן עדן הרי הוא כאן", טענו סיפורים אלו.
בימים חמים כמו אלו של הקיץ השנה, שדומה שלא היו דוגמתם מעולם, אין יותר טוב מלשבת ולהתענג בגן העדן הפרטי, הנמצא מעל גבעת צוק הכורכר של החוף הפראי, גבעת עליה, ביפו. כאן תוכל לנוח בצל קורת אחוזת מסעדת הדגים "באבאי", תוך התענגות על אבטיח קר טבול בגבינה מלוחה ובירה צוננת. את ידידי, בעל המסעדה המוסלמי, גהד באבאי, הכרתי עוד בילדותי, לפני כשישים שנים. היה זה בזמן שגרנו שם, כל המשפחה, בתור עולים, מצטופפים בשכונה המעורבת.
מאז השתנו כאן דברים רבים, הטבע, איך שאומרים, עושה את שלו והזמן לא נח לרגע... אבל דומה שבאבאי, בעל האחוזה, דמות צבעונית וססגונית, שבא מתקופה אחרת, עדיין נוהג כמנהגו מימים ימימה.

בוקר בוקר עומד הוא על המשמר, מתצפת ממרומי הצוק כרב חובל העוקב אחר האופק והגלים. דומה שהוא מצפה לצוללת שתעלה יום אחד, מימים עברו, ותצוף לה על פני המים ויתמזגו תמול שלשום והיום. סיפורי הפנטזיה של עלי באבאי ואלף לילה ולילה הערביים, קמים פה לתחייה... לפעמים בטוב רוחו בבריזה, עולים ממנו מעת לעת סיפורי מלחים, ומעשיות בנאליים, דמיוניים, על יורדי ים, ספינות וצוללות גרמניות, ששייטו כאן וארבו לצי ספינות הסוחר הבריטיות. לדעתו ולמיטב זיכרונו (לברכה), טבועות כאן, בינות לצוקי הים הנסתרים, ספינות רבות. הן שוכבות שם כאבן שאין לה הופכין, ורק מצפות שיגלו אותן.

לא פעם ניסיתי לשכנע את הספן הוותיק שצוללות גרמניות לא הסתובבו כאן ומכסימום ידוע על ספינה גדולה ובלתי מזוהה, השוכבת בקו הסלעים הראשון מולנו וניתן בעין בלתי מזוינת לראות את קצה תרניה השקועים. אבל אצל בני דודנו, מה שלא נראה לעין, חוגג בדמיון... ההיסטוריה מספרת שבתחילת שנת 1942, צוללת עוינת של הצי האיטלקי, חדרה למי מפרץ חיפה, על מנת לפגוע באוניות הצי הבריטי. פריגטה אנגלית הצליחה, בפצצות עומק, להשכיב את הצוללת המהוללת, "שירה", למנוחת עולמים במעמקי מפרץ חיפה. כאן, מול חוף ת"א, כולם מכירים את סיפור טביעת האוניה טייגר הול, שלא להזכיר את הפרשה המפורסמת מכולן, "אלטלנה". פרשה עם סוף מר, שבה יהודים הרגו יהודים. אצל היהודים אין מקום להמתיק את הגלולה המרה בפנטזיות מזרח-תיכוניות.

לשיחה המתגלגלת בינינו מצטרף, באופן בלתי צפוי, איש מבוגר, שעמד מהצד. "אדוני", הוא אומר, "אתה יודע מה זה קוואס? הסבא רבא שלי היה איש חשוב וחצי העיר הייתה שלו!"
ספק רב בלבי, למרות היהירות שהפגין, אם האיש ידע מי היו אותם קבוצת צעירים מוסלמים, שנבחרו בקפידה ונודעו באומץ ליבם וחוסנם הפיזי. מה שאצל היהודים היה יכול להיחשב כמעשה נבלה, אצל בני דודנו הפך לאגדה. אנשי הקוואס שימשו, בין היתר, כשומרי ראש ואנשי קשר ושלישים, מעכרים, בין ראשי העדות. ביניהם נמצא מיודענו, החכאם באשי. היו אלו שומרים קשוחים, שנשאו על גופם חרבות, סכינים ואקדחים. למעשה הם היו סוג של פושעים לשעבר, שבחסות השלטון העותומני הרקוב, חוברו למקורות הכוח השלטוני. הדבר הקנה להם מעמד רם בקרב הפקידים הטורקים השולטים. ראשי כנופיות אלו פגעו בכול הזדמנות במיעוט היהודי הקטן, ועוררו פרובוקציות, הכול על מנת לסחוט כסף מזומן... כולם סלדו מאותם בריונים מסוכנים וממולחים, למרות שלא יכלו בלעדיהם. שהרי הם הצילו את האזרח המסכן, שנעצר על לא עוול בכפו ורק מתן שוחד (בקשיש) לאותם מעכרים, יכול היה להציל מגזרי דין אכזריים. עבורם היו פושעים אלו תחנה אחת לפני אלוהים...


הקואסים גבו כספים מימין ומשמאל, בלי להביט לאחור... הם הפכו לאנשים אמידים עד מאוד. אחד מהם היה שהאה מנוליאן, שהיה שומר ראשו של הקונסול האוסטרי בארץ. לאחר שנים רבות החליט יום אחד, מנוליאן הנ"ל, לעזוב הכול ולפתוח לו בית מלון קטן, שישמש אותו לפרנסתו. פתיחת האכסניה ברחוב סיקסיק (אשל) היה אירוע חדשני, בשכונות שמחוץ לחומות יפו, והפכה עד מהרה לסיפור הצלחה כביר, שבעקבותיו הלכו ונבנו עוד אכסניות וחאנים ובתי הארחה קטנים. אלו שימשו בעיקר את הצליינים הנוצרים במסע דרכם לירושלים. בערוב ימיו מחליט מנוליאן, בעל המלונית, למכור את העסק אל מול סוק-א-דור (המנזר), במקום שהפך להיות שדרת העסקים הכי מדוברת בעיר.
בעלי האכסניה החדשה היו זוג עולים מרוסיה, שהגיעו שנתיים לפני כן ורכשו את המקום, ישראל ורבקה רחל כהן. רחל התגלתה כאישה דומיננטית והרוח החיה מביניהם ואף הצליחה להתחבב על הטורקים שכינו אותה "החאנג'יה", שמובנה בטורקית – בעלת החאן.
החאנגיה, בעלת המלונית היהודייה, הפכה את החאן בעל המיקום המרכזי, למרכז של חיים תוססים. לצדו של החאן, שכן מרכז רפואי לא תקני, שקלט חולים רבים ופצועים, שהובאו למרכז החאן בעגלות זבל והושארו לפתחת האכסניה. שם הם המתינו לבואו של הרופא היחידי בכול יפו, שאולי יזדמן לבדוק חולים.
לא רחוק משם, ברובע מנשיה, הושכר באותו זמן בית פרטי, שהופך לבית החולים הראשון, עם שמונה מיטות. ניהל אותו ד"ר שטין ונקרא "שערי ציון". חולים רבים נפטרו בהמתנה לרופא שבושש להגיע. גם היו כאלה שהמתינו בבית הפרטי למיטה שתתפנה. ברוב הפעמים, החאנגיה היהודייה, הייתה נרתמת להביא את הנפטרים היהודים לקבר ישראל. היא הפכה למלכת העיר.


אפילו בזמן הגירוש הפתאומי של היהודים מהעיר, ע"י הטורקים, פסחו עליה במתכוון... סיפורים רבים נשזרו סביב אותה אישה יהודיה, שבטוב לבה כמעט גרמה יום אחד למשבר עם השגרירות הרוסית ביפו. והמעשה שהיה כך היה: יום אחד מופיעה אישה עטופה בבגדים מוזרים אצל גב' כהן, בעלת החאן, ומספרת שהיא נזירה במנזר הרוסי ביפו, שברצונה לחזור לחיק היהדות. היא סיפרה שהיא חולה מאוד ורצונה להיקבר כיהודיה בקבר ישראל. בעלת החאן הסתירה את הנזירה הברחנית באכסניה, עד ליום מותה, ואף דאגה להביא אותה לקבורה בבית הקברות היהודי ביפו. אלא שהדבר נודע לקונסול הרוסי, שהגיע עם חבורת הכמרים הנוצרים שחפרו ושלפו את גופת הנזירה מקברה וקברו אותה בחצר הכנסייה. הסיפור היה לשיחת העיר יפו כולה.
אך לא אישה כחאנגיה תחשוש מפני חבורת הצאר בארץ ישראל. אלה אמנם ניסו בכול מחיר להעמידה לדין באשמת ניסיון להחזיק נוצרים לחיק היהדות, אבל למרבה הפלא, נרתם לעזרת החאנגיה, לא אחר מאשר המושל הטורקי! הלה הבהיר חד משמעית לחבורה הכנסייתית המכובדת, שחאן מנולי הוא מחוץ לתחום שלהם. מהר מאוד המגמה התהפכה, כשהציבור המקומי, ששנא את נציגי השלטון הרוסי, שהרבה לרדוף יהודים, יצא גם הוא להגנת החאנגיה. כך הפכה החנאגיה מחאן מנולי למלכת העיר, עד עזיבת אחרוני החיילים הטורקים את יפו...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל