ואנו חסרי אונים אל מול הים הכחול הגדול...

אתמול נפגשו שוב משפחות נספי הצוללת דקר בפעם המי יודע כמה עם מפקדי חיל הים. הפעם לשם קבלת הממצאים הסופיים בהחלט. כל כמה שנים ה"דקר" עולה לכותרות ואני נדרך מחדש, כאילו חטפתי מכה בצלעות. למעשה - אף פעם לא שכחתי את הרגע בו הודיעו על העלמה.

ולא נודע כי באה אל קירבו

סוף ינואר 1968. אני בטיול שנתי של כמה ימים באזור הכרמל, עם חברי לבית הספר, שיכבת כיתות ט. למרות שינואר חורפי, שפר
מזלנו ובימי הטיול ההוא לא נפתחו ארובות השמים כך שיכולנו להנות ממזג אויר קריר ונעים להליכה אבל יבש. טור ארוך של ילדים צוהלים
בנחל מערות משרך דרכו בעלייה. מצב הרוח מרומם, זוהי שעתם של השובבים למעשי קונדס. פה ושם נשמעים קיטורים על הקשיים בעלייה.
ואז, נשמעה צעקה. לא זוכר מי צעק אך היא נשמעה בבירור. הטור נעצר ואז שמעתי שוב, הפעם בבירור: "צוללת נעלמה".
התחיל שיח מבולבל בין כולנו, מורים ותלמידים. "מי ?" " מה ? , "איזו צוללת" , "שלנו? של חיל הים?" המאמץ הכרוך בעלייה נשכח
לגמרי, אף אחד לא התקדם. החבר'ה הורידו תרמילים ושלפו מהם טרנזיסטורים. כן, בעידן ההוא כשבאותה שנה רק הפעילו לראשונה
במדינה את הטלוויזיה הממלכתית ובודאי שלא היו אינטרנט וטלפונים חכמים, הטרנזיסטור היה "הדבר". באמצעותו שמעו חדשות ותוכניות
בעיר ובכפר ובכל פינה בעצם. הוא זה שהחזיק אותנו "מחוברים". חלק מאיתנו לא ויתר עליו גם בטיול. הס הושלך בנחל מערות - כולם
התרכזו בדממה סביב המכשירים הקטנים שבהם הווליום הוגבר למקסימום על מנת לאפשר לכל הסובבים לשמוע. הודעת דובר צה"ל היתה
ברורה וכואבת: "אבד הקשר עם הצוללת דקר, נערכים חיפושים בנתיב השייט המשוער".
בימים ההם טיילו יותר מאשר כיום, בין אם במסגרת בתי הספר או תנועות הנער.אין זה המקום להכנס לסיבות אבל זכורים לי לא מעט טיולים
וחוויות מרנינות מהם הן בסוף בית הספר היסודי והן מתקופת התיכון. אני מניח שאז נטמן הזרע ממנו צמחה אהבתי הגדולה לטיולים. אבל
בטיול ההוא, מאותו רגע כאילו הכל נשכח. מוזר, חשבתי על זה לא אחת במהלך השנים בכל פעם שהרהרתי ב"דקר". מהטיול ההוא אני זוכר
בעיקר את הטיפוס בנחל מערות עד לאותו רגע. כי מהרגע ההוא, חוויות הטיול כאילו נדחקו לקרן זוית. אל אף מאמצי המורים והמדריכים,
רובנו רותקנו לטרנזיסטור גם בימים הבאים. בכל עצירה, בכל הזדמנות האזנו לידיעות על החיפושים. פחות משנה חלפה מאז הניצחון
של מלחמת ששת הימים והאופוריה היתה בשיאה, ופתאום- אובדן שכזה - כל כך הרבה אנשים, וצוללת על כל תכולתה - היה בעינינו
משהו בלתי נתפס. בימים הראשונים ממש עדיין לא קלטנו שהצוללת אבדה לעד. קיווינו שהחיפושים יעלו שהיא רק סטתה מנתיבה ובגלל
תקלה טכנית הקשר נותק. אלה היו כנראה תקוות שווא של נפשות צעירות שלא הסכינו עם תחושת האובדן. מהטיול ההוא בכרמל נותרה
מערבולת הרהורים והשערות - מה יכול היה להשתבש, מה באמת קרה ? ספקולציות שונות החל מהתקפת כלי שייט סובייטי דרך רעידת
אדמה תת ימית וכלה בכשל טכני. השאלות היו רבות ולא נתנו מנוח.

כל כמה שנים עולה "דקר" לכותרות בדרך כלל בהקשר של טקסי זיכרון או מפגש משפחות החללים עם מפקדי חיל הים או לבד. בכל פעם כזו
אני נדרך מחדש, זוכר את הרגע ההוא בנחל מערות. מוזר, אמנם אין לי קשר לאף אחת ממשפחות החללים האלה אבל ה"דקר" יושבת אצלי
בראש במשך השנים ואני נזכר בה יחסית די הרבה. אפילו במהלך מלחמת יום הכיפורים שהשאירה בי את חותמה בעצמה רבה, לא שכחתי
אותה - פה ושם היתה ה"דקר" עולה "מהחלק האחורי" של הזיכרון, נוסעת וחולפת לה בראשי עד הפעם הבאה.

יש רגעים בחיים שנחרתים בזיכרון ושום דבר לא יכול להקהות אותם גם ממרחק של זמן ניכר. אני מקווה שבני המשפחה שנותרו קיבלו את
מיטב התשובות שניתן לתת.

יהי זכרם ברוך.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל