זכות הציבור לדעת מי משתמש בטיעון של זכות הציבור לדעת

חבר הכנסת החרדי ישראל אייכלר, הצליח להחדיר לחוק רשות השידוד (השידור) החדשה סעיף שהדליק מיד את תושבי מדינת תל-אביב, נציגי הקוזק הנגזל (ואולי הגוזל ועל כך בהמשך) ועוד גורמים שרוממות חופש הביטוי מצויה בגרונם כל עוד הם מבטאים את שבמוחם אבל יהסו את כל מי שאינו חושב כמותם. קצפם של הללו החזיר מיד לרחובות השוק ביטויים כגון: "חופש העיתונות", "הזכות להביע דע

ובכן, על מה יצא הקצף? הכניסו לחוק במעין "מחטף"-יאמר מתוך רצון לא לחטוא לאמת-סעיף שקובע בין השאר על פי דבריו של אייכלר כדלהלן: בשידורי הרשות יש להימנע מחד-צדדיות, ממשפט קדום, מהבעת דעה אישית, ממתן ציונים והדבקת תגים, מהעלמת עובדות או מהטעמתן באורח סלקטיבי שלא לפי ערכן החדשותי".
כפי שלמדוני מורי בתקשורת - יוסף סלעי ז"ל שבתאי דון יחיא ז"ל, איזיק רמבה ז"ל, ומשה אישון אף הוא כבר אינו אתנו- ומלבדם מורי החוג ללימודי המשך בתקשורת באוניברסיטה העברית ובראש ובראשונה פרופ' דן כספי ובנוסף לו העיתונאי ארנון צוקרמן ז"ל–שהיה בעברו מנכ"ל רשות השידור, בסיס הכתיבה העיתונאית מצוי בחמישה מילים, שאת תחילתן מאפיינת האות האנגלי W. כלומר בסיס הידיעה והכתיבה העיתונאית מתבסס על המילים הבאות בשפה האנגלית: Who; What; Where; When; Why ובתרגום לעברית מי; מה; היכן; מתי; ולמה. בהגדרות הללו לא כלולה מילה המאפשרת פרשנות או הבעת דעתו של הכותב.
בתקופה בה כתבתי בעיתונות הישראלית הקפדתי מאוד על כך והייתי קורא בשקיקה את העיתונים האחרים שיצאו במדינת ישראל ואז הופיעו במדינה מספר רב של עיתונים שכיסו את כל גווני הקשת הפוליטית כבר אז יכולת להבחין שיש עיתונאים שעוסקים בעיתונאות לשמה ויש אחרים שעוסקים בהבעת דעה ועל עורכי העיתונים ועורכי הלילה הייתה מוטלת החובה להעביר את "העיפרון הכחול" על אותם קטעים שהיה בהם משום הבעת דעה. אחד העיתונים שהקפיד על כך בצורה ברורה, חדה וחלקה היה דווקא עיתונה של מפ"ם "על המשמר". בו ובסופו "חותם" יכולת להבחין בבירור את עקבותיו של העורך...
נכון ,אחד מגדולי חוקרי המדיה אם לא הגדול שבהם מרשל מקלוהן קבע ש"אם הטלגרף קיצר את המשפט, הרדיו קיצר את הידיעה החדשותית ואילו הטלוויזיה הפכה את המדיה לדיווח חודרני=חוקר". אולם בין חקירה לבין הבעת דעה של העיתונאי רחוקה הדרך ובמיוחד היא רחוקה משיטות הבעת דעה ברמז או במשיכת ראש או בהרמת גבה.
כיום בעידן הטלוויזיה מספיקה הרמת גבה של המגיש או המגישה, משחק באינטונציה של הקול מצד הקריין או הקריינית שלא לדבר על הבעת דעה אישית של מגיש או מגישת תכנית של בעקבות החדשות, המנסים להביע דעה בענייני היום למרות שהתכנית היא יומן המרחיב את הידיעה ולא את הפרשנות של המגיש כי אם של הפרשן או בעל העניין בידיעה.
יודגש כאן שיש מדינות בהן הנמצאות במרחב שלנו ואחרות הנושאות גוון טוטליטרי בהן נחקקו חוקים שהגבילו את האזנה לתקשורת לתחנות המשדרות מחוץ לתחום המדינה ומתוך כוונת מכוון יאזינו לשידורי התעמולה. גם מרשל מקלוהן נתן את ליבו לתופעה זו. בוודאי שלא הייתי רוצה לראות את מדינת ישראל על המדיה התקשורתית שלה צועדת לעבר התנהגות כזו!!! אבל בוודאי שלא הייתי רוצה לראות את התקשורת עושה במוחותיהם של האזרחים כבתוך שלה.
אל נשכח שכבר ב-1972 נכתב ברשות השידור מסמך מנחה הקובע אתיקה עיתונאית מה היא וכוונתי למסמך הקרוי על שם מחברו-מסמך נקדי. מחברו איש רדיו מבריק ובעל ידע נרחב, נקדימון רוגל ז"ל כותב בתחילת המסמך: "אחת המטלות שרשות השידור מחויבת בהן בהוראת החוק, היא שידור אינפורמציה מהימנה ומתן ביטוי מתאים להשקפות ודעות שונות הרווחות בציבור". ובהמשך "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת" מוגדרים "זכויות על", אלא שהזכות לחופש הביטוי גוררת גם חובות" ובהמשך: בשמה של זכות-העל יש ניצול לרעה של המדיומים לגנבת דעת הציבור, לפגיעה באזרחים ברמה זו או אחרת.
חד וחלק!

והשאלה הבסיסית היא האם כל אחד מאיתנו מינה מטעמו עיתונאי כלשהו שיתדפק על דלת כלשהי ויכריז אני נציגו של זה הרוצה לדעת ועליך למסור לי את כל המידע שברשותך על הפעילות הביטחונית שאתה מתכנן לצורך הגנתה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון
על כן טוב יעשו כל המשתלחים אם יבדקו עצמם לאמור בשל מה באה עליהם הרעה הזו!
ולבסוף בנימה חיוכית מעט: מה המשותף לעו"ד, עיתונאי וחזן? כולם בעלי קול חזק המשתלט על המרחב שסביבם ומצליחים באמצעות קולם לגרום למאזין שישתתק. ומה בין פוליטיקאי לעיתונאי ולעו"ד? פוליטיקאי הוא מי שרצה להיות עיתונאי ולא הצליח, עיתונאי הוא מי שרצה להיות משפטן ולא הצליח ומשפטן הוא מיש רצה להיות אחד מהשניים הראשונים ולא הצליח...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל