הניתוח העשירי

איגרת לשנה החדשה

מספרת הסיפורים המוכשרת, סמדר שיר, כתבה ספר מרגש עד דמעות ונוגע ללבבות, ולמוחות של כולנו. שם הספר: העשירי. זוכה פרס אקו"ם. זהו ספר על התמודדות עם פציעה קשה באירוע טרור.

אסף הוא נער שובב, סקרן, חכם, שנפגע פגיעות פנימיות ואיבד אימא, יד ורגל בפיגוע טרור – והוא נענה לקשר נרקם אמין ומרגש עם סתיו, עיתונאית גרושה אם חד הורית צעירה ומקסימה, שנשלחה לראיין אותו לקראת הניתוח הפלסטי העשירי שעליו לעבור, שמתגלה לבסוף כניתוח האחד עשר.

איזה מזל, חושב אסף, שהוא לא נפגע בעיניים. לא. איזה מזל שלא נפגע בשכל. שהוא רואה את הטיפשות של ידידה שלו, שמחפשת את קרבתו בבית החולים, ומציעה סוף סוף להיות חברה שלו, אחרי שעזבה את חברו יוחאי, כי היא רוצה להתפרסם כמי שהיא החברה של הילד הגיבור, ששרד פיגוע טרור נורא, ועשרה ניתוחים. איזה מזל, אומר לעצמו, אסף, שהוא מבין שלא כדאי לו להיות חבר של ילדה יפה, שלובשת גופייה צבעונית שצמודה לגוף שלה, החטוב, אבל הראש שלה חלול.

גם המחבלת התפרסמה. זו שנכנסה למסעדה ליד הים, שבה בדיוק החלה המשפחה לסעוד, התפוצצה עליהם, רצחה את אימו של אסף, וגם שלושה מלצרים ערביים, ופצעה אותו קשות, ואת אחותו הקטנה סהר. לכן, אסף לא רוצה להיות סתם מפורסם, כמו סתם מפורסמים אחרים. כתבו גם עליה, על המחבלת, בכל העיתונים, שמו את התמונה שלה, עם רעלה על הפנים. אז מה? הוא ירצה להיות מפורסם כמו הבת ...המסריחה שהרסה לו את החיים?

אסף סוף סוף, רק בפרק האחד עשר, מצליח לקלל את המחבלת. הוא מופתע להרגיש שנעים לו לקלל את המחבלת המתאבדת בכל הקללות שבעולם. בת....מסריחה. מפגרת. דפוקה. חסרת לב. אכזרית. הנה המחבלת הזו התפרסמה בזכות זה שהיא בכלל לא בנאדם ! בזכות זה שהיא מפלצת שנכנסת למסעדה ומתפוצצת והורגת אנשים...

יוכי האחות בבית החולים, שמטפלת באסף, השאירה ליד המיטה שלו, ספר ושמו 'ניצחתי'. ספר קטן שכתב ילד שהחלים מסרטן. אסף מבין מדוע הילד הזה כתב את הספר. בגלל שהסיפור שלו, והניצחון שלו, יכולים לתת הרבה כוח לילדים אחרים. לצערנו הרב, הוא לא הילד הראשון וגם לא האחרון שחולה בסרטן. ילדים בריאים שפתאום נופל עליהם סרטן פוחדים נורא. הם חושבים שסרטן זו מילה נרדפת למוות. וזה לא נכון. אפשר לנצח. סהר הקטנה, אומרת, שאי אפשר לנצח בלי שמש. בשביל לנצח באמת חייבים שתהיה שמש גדולה. בשמים וגם בלב.

ועדיין, אסף מתנגד שסתיו תעשה עליו כתבה גדולה בעיתון. כי הוא לא רוצה לחשוב שהוא לא הילד הראשון ולמרבה הצער גם לא האחרון, שהתפוצץ במסעדה, באוטובוס או בקניון הומה. הוא לא רוצה לחשוב על כל הילדים האחרים שייקלעו למקום בו יתרחש עוד פיגוע וייפצעו קל או קשה. הוא לא רוצה לחשוב עליהם, בגלל שהוא רוצה לחשוב על החיים וליהנות מהם.

אסף משתכנע. בזכות סהר ובגלל, שהוא רוצה לתת קצת כוח – קצת, הרבה אין לו לתת – לילדים כמוהו. אבל הוא השתכנע עוד יותר, בגלל המפגש הקשה, עם האח סמיר הערבי, האח של הלילה. הוא סטודנט לרפואה, שנה חמישית, שעובד בלילות בתור אח כדי לשלם את שכר הלימוד לאוניברסיטה. סמיר עושה לאסף חיים קשים, כי אסף לא מסכים שסמיר יזריק לו זריקה נגד כאבים, וסמיר מאשים את אסף בשנאת ערבים, ברצון לנקום בכל הערבים....וכך מידרדר מצבו של אסף...ואף על פי כן מושיט לו אסף יד. בחלום. אבל סמיר לא הושיט את ידו. הוא לא זז. רק ישב. ושתק ושתק ושתק.

ואז אסף מגיע להחלטה נחושה להתראיין. הוא מספר לסתיו שהוא לא רצה ניתוח פלסטי, בגלל שהוא רצה לזכור. את הפיגוע ואת המחבלת. ואת אימא. בעיקר. אבל יותר מזה הוא רצה שגם אחרים יזכרו את הפיגוע. הוא לא רצה שהפיגוע ייעלם. או יישכח. הוא רצה שבכל פעם שמישהו יראה אותו ברחוב, או בחצר של בית הספר, או בקולנוע, או לא משנה איפה, הוא יזכור כיצד משפחה יהודית אחת נטבחה. הוא מבקש להפוך לאנדרטה חיה, אנדרטה מהלכת על אחת, אנדרטה נושמת ומצולקת שתמיד תזכיר לכולם את האמת.

זה כמו השואה, אומר אסף לסתיו. כשאתה שומע על שישה מיליון יהודים שנספו בשואה זה מספר כל כך גדול...אסטרונומי....עד שהוא לא נתפס. הראש לא קולט. אבל כשאתה שומע סיפור של מישהו שהיה שם, בגטו, במחנות, ואיכשהו הצליח לברוח, להינצל, אז הוא מדגים לך את כל השואה. הוא מדבר בשם כל ששת המיליונים. הוא מחייה את הזוועה.

כך בדיוק הם פצועי פיגוע הטרור הערבי. הם כמו ששת המיליונים של השואה. גם הם המונים. אסף רוצה שהסיפור שלו, של ילד אחד, ידבר בשם כולם. וימחיש. ויזכיר. ולא ייתן לאנשים לשכוח. פשוט לא ירשה.

כאשר עושים לאסף מסיבת הפתעה, לקראת מעברו לשיקום. הוא היה רוצה להוסיף עוד שם לרשימת המוזמנים. הוא חשב על סמיר. הוא רצה להיפרד ממנו לפני שיעזוב את המחלקה. חשוב לאסף שסמיר יידע שהוא לא שונא אותו ושאין לו משהו אישי נגדו. למרות שהוא ערבי. בגלל שלא כל הערבים רעים. בגלל שאסף מקווה ומאמין שביום מן הימים נוכל לחיות כאן – הם ואנחנו, אנחנו והם – יחד. אולי לא כמו אחים, אבל כמו שכנים.

בסוף מסכים אסף, שסתיו תראיין אותו, ואפילו תכתוב עליו ספר. הוא רוצה שכך יזכרו את הטרור הערבי. הוא לא רוצה להיות אנדרטה מהלכת כל חייו. הוא יצליח לזכור ולהזכיר את הטרור דווקא אחרי שיחלים, ינותח, יתייפה, ויספר את סיפורו. הוא רוצה שסיפורו יתורגם לאנגלית ולצרפתית ולספרדית ולרוסית ולכל השפות, וגם לערבית, חשוב שדווקא לערבית הוא יתורגם, כדי שבכל מדינה, בכל עיר, יהיה מישהו אחד שיקרא ויבין איך אנחנו חיים, בישראל. בטרור הערבי שאף אחד עדיין לא רואה את סופו. כי זו האמת. אלה החיים שלנו. אלה החיים.

סתיו מאמינה באלוהים, מאמינה גם בתחיית המתים. שנה טובה לעם ישראל. למדינת ישראל. לעולם כולו.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל