סיפור על מלחמה וחושך

הסיפור מתחיל בשלושה חיילי מילואים, שיצאו להגן על הבית בצהרי יום כיפור אחד, וחזרו ממנה חבולים ופגועים בנפשם. יש שתיקה בתום הסערות, אומר השיר ואנו בדקת הדומיה, שנה אחר שנה, עם הפצע והשריטה שלא נרפאת לעולם. זהו סיפור אפוקליפטי על שרידות הגבר בארצנו.

כמדי יום שישי, כמנהגנו בקודש, איך שאומרים, מתאספת חבורת קשישים, שועלי קרבות ותיקים, בקפה פועה, אשר ביפו. הופעתם מחוספסת ופניהם חרושות קמט ושיבה זרקה בשערם. הם יושבים ומעלים זיכרונות על קרבות ומלחמות משכבר הימים, שלא תמיד נשמעים כמו שירי מעגל... החיים חינכו אותנו, הגברים, להיות שקטים ומאופקים במצבים הכי איומים. ועכשיו, למרות שיש כל כך הרבה מה לספר, עדיין אנו משתדלים להתנהג "כמו לא הייתה מלחמה בעולם"...
ובכל זאת, למרות הכול, לעולם לא חדלנו מלספר על המלחמה האכזרית והקשה מכולן, מלחמת יום הכיפורים. והסיפור הוא בעצם אנקדוטה עצובה, ללא הילה וללא אהבה, סיפור על מלחמה וחושך.
הסיפור מתחיל בשלושה חיילי מילואים, שיצאו להגן על הבית בצהרי יום כיפור אחד, וחזרו ממנה חבולים ופגועים בנפשם. יש שתיקה בתום הסערות, אומר השיר ואנו בדקת הדומיה, שנה אחר שנה, עם הפצע והשריטה שלא נרפאת לעולם. זהו סיפור אפוקליפטי על שרידות הגבר בארצנו.

חלפו מאז למעלה מ-40 שנים וניתן לומר שהתבגרנו, לטוב ולרע. הזקנה הביאה אתה את הסבלנות וההבנה שהייתה כה חסרה לנו בצעירותנו. אז, כשנזעקנו באמצע צום יום הכיפורים 73 ונטשנו את יקירנו במורל ירוד.
היו אלה ימים מלאי דאגה למשפחות שהמתינו לשובם של הבנים מהמלחמה. כאיש מילואים, נקראתי לדגל, עוזב מאחור אישה, ילד, ומשכנתא. עם ישראל נתפס לא מוכן למלחמה, חי עדיין את תמונות אלבומי הניצחון של ששת הימים. הייתה שם, בדרכים למלחמה, אנדרלמוסיה ומהומת אלוהים. חצי מדינה בדרכי האבק דרומה, הפקוקים, עד שלא ניתן היה לנסוע ולהתקדם אל מול שיירות ענק של ,רק" מ, רכב אזרחי וציבורי. הכול התנהל בדרכים בערבוביה, לובשי מדים ואזרחים שנעו אחוזי תזזית אנה ואנה, מנסים לאתר את יחידותיהם.


בלבול לא נורמאלי של הצבא החזק בעולם, חיילים רבים נפגעים ונהרגים בדרך, עוד בטרם הגיעו לשדה הקרב. בו בזמן קולות לעזרה מחרידים עולים מרשת הקשר המרחבית המקוטעת, עד כדי בכי קורע לב ותחנונים של חיילי המוצבים המכותרים על ידי האויב בקו תעלת סואץ.
מה שהטריד אותי יותר מכול, היה, שכול היחידה המאומנת שלנו יוצאת לקרב, ללא נשק ואספקה. הבחורים, חלקם עדיין על אזרחית, מתארגנים תוך כדי תנועה אל היעד. המפקדים מבטיחים שהנשק יגיע בדרך. מיקי, סמל המחלקה הקשוח, שהרבה לטרטר אותנו בשנתיים האחרונות, מגלה סימני פאניקה ומאבד את ההכרה. הוא מפונה לאחור. קרוב ל-30 שעות בדרכים, עומדים ויושבים לסירוגין, בתא הלוחמים שבזחל"ם השועט. טלטלת הגוף לא מאפשרת יותר לשבת על מושב המתכת הקשה. הדרגשים גורמים לכאב חד בעצם הזנב ומתיש את הכוחות. הבחורים נופלים שדודים אחד אחד, כשתרדמת אלוהים משתלטת עליהם. הם שרויים כסרדינים על ריצפת הברזל, אחד על השני. יש הרגשה כללית של חוסר שליטה במצב.


לאחר שנהג השריונית נרדם על ההגה, תוך כדי נסיעה, מעירים אותי. בקושי רב אני מזיז את הנהג הישן הצידה ותופס את מקומו על ההגה, בטרם נתהפך כולנו. הדרך ארוכה והרעב מציק. מאיה, אחד החיילים הבוגרים, שולף "חמישיה" שגורמת לכול החיילים בכלי להסתער ולנסות לחטוף עוד ביסקוויט יבש, שתוקפו פג מזמן. גם המים המעופשים והמסריחים מרווים את הצמא. קולות נפץ נשמעים מסביב ופגזים נוחתים על השיירה העושה דרכה בכבדות. פלוגת החי"ר המסורבלת מבצעת נסיגה לאחור.
אלא שלא חולפות אלא דקות ומבנה מטוסי מיג מצרים מופעים מאחור ומרססים אותנו במקלעים ופצצות, שלמזלנו לא גורמות כול נזק. כשעתיים לפני כן מצוידת כול הפלוגה בנשקים. בקושי רב ואני זוכה תקבל "עוזי" תמ"ק, לא יעיל, שמתאים יותר לפורים... סוף סוף אנחנו בתוך הגיהינום, נעים דרך החווה הסינית ומתגוננים מההפגזות הכבדות. האדמה רעדה ויש אומרים שלמעלה מאלף קני תותח ירו עלינו.
חולפים מספר ימים ואנו יוצאים ממגננה להתקפה וחוצים את תעלת סואץ. המראות קשים מנשוא, מעבר למילים ולדמיון. במעבר לארץ גושן כול השטח עולה בלהבות.


הפסקת האש תופסת אותי מתמקם בתוך עמדת שקי חול, שהיא למעשה סוללת טילים נטושה. היה זה מוצב שמוקם ממש על הדרך לקהיר. מולנו מתמקמים מספר יחידות צבא מתנדבים מעמי ערב, שבאו לעזור למצרים. יש כאן חיילים מעירק, מטוניס, ממרוקו, שניתן היה לזהותם לפי סמל דיגלם. המרחק בינינו לא עלה על 150 מטר. אנו שלושה חיילים המנסים למצוא מחסה מאחורי סוללת החול, אל מול מאות חיילי אויב. מדי פעם נשלח לעברנו צרור ארוך מנשקו של חייל עצבני. כל זה קורה בעיצומה של הפסקת האש... הם יורים ואנו בקושי מגיבים. אנו כבר 48 שעות ללא שינה, כולם מבוהלים ומנסים לא להיפגע. במיוחד נזהרים מאותם צלפים שמכוונים אלינו את הטלסקופים של נשקם. הכול נעשה בזחילה ובחשיכה מוחלטת.
כולנו בלחץ בחצר המוות הצרה. יש איזו הרגשת מחנק באוויר, הנושא אתו אבק חולות. זה חודר פנימה ומשרה הרגשה שכולנו נמות כאן במוקדם או במאוחר. שעון החול של חיינו אוזל... השאלה מי מאיתנו ימות ראשון. שלושתנו כאן על זמן שאול. מדי פעם אני נרדם ובחלומי אני רואה את טכס הלווייתי ומביט בעיני אשתי המסכנה, אלמנה צעירה, שלמרות העצב לא מזילה אפילו דמעה. אני דוחה מחשבות מטרידות אלו ועולה לעמדה. סוחט את הדק המקלע. פתאום תוקפת אותי המחשבה: "לא, לא, אני הוזה, אני חולם." לא ייתכן, אני משכנע את עצמי. שבועיים רצופים של החלפת משמרות בינינו. שעה בעמדה ושעה מנוחה. המצב מוציא אותנו משלוותנו. כולנו בעצבים רופפים. יש מי שאפילו מאבד את שפיותו ומסרב לתפקד. מדי פעם צועק ויורה באוויר, כאילו נמצא הוא בהצגה של פורים וקפצונים. בטוח הוא ששעתו קרובה והוא משמיע קולות מוזרים שנבלעים ברעש הירי. מנגד גם החייל השני, אבי הירושלמי, הולך בעקבותיו. נכנס לחרדה ומתחיל בסדרת תחנונים וסליחה מבורא עולם, ומסיים ב"שמע ישראל" בקול רם. בטוח שעוד מעט יחזיר את נשמתו לאלוהיו. אני מנסה לחבק אחד מהם ומבקש שיצא מהפאניקה. תוך כדי כך הוא נרתע לפתע לאחור בצעקה חדה. מסתבר שנפגע מכדור שחולף בין שנינו ופוגע לו בבטן. מרגע זה הקריאות הופכות לזעקות מבוהלות בידיעה כי סופו הגיע. בחשיכה המוחלטת ותוך כדי ירי, אני מבצע חבישה ומזמין פינוי, שמבושש להגיע.
אבל בסוף מגיע כוח הפינוי, שמפנה את כולם מקו האש ומשחרר אותנו לחופשה ראשונה הביתה.


אחרי חמישים ימים ולילות טרופים, של חוסר שינה, אני חוזר הביתה. הלום, מטונף, ומותש עד כלות, אני נפלט מדלת האוטובוס הדוהר לחיפה החוצה. חשכה מוחלטת בצומת גהה, השעה שתיים אחרי חצות. פה ושם רואים תנועה דלילה של מכונית שחולפת ביעף. אין טרמפים, אין תחבורה ציבורית. אני מתחנן לטרמפ ואף אחד לא עוצר לי. אני מתחיל בצעדה של שבע קילומטרים ברגל הביתה. סקרן לדעת כיצד תיראה קבלת הפנים בבית. אלה שכאן התהפכו היוצרות, בשעה שאשתי האהובה משתלחת בי בקריאות זעם. "לא מעניין אותי איפה היית. אני צריכה כסף לחיות ולשלם משכנתא!" וכשלא נענית, היא מתפרצת: "בשביל מה חזרת? יותר טוב היה לו נשארת שם, מי צריך אותך כאן!"
אכן מלודרמה על שלושה לוחמים שיוצאים כולם חבולים ופגועים בנפשם. אחד עוזב את הארץ ונעלם, השני חוזר בתשובה, מודה לאלוהים על שהצילו ממוות ואני שרוט ומרגיש שמי שפגע בי הכי הרבה זאת אשתי...
אין דבר גרוע יותר מאשר להילחם על הבית ולגלות שביתך כבר הרוס מבפנים. אתה יוצא מהגיהינום ומוצא חושך ואין מנחם. ככה זה כשהאישה יורה בטנק...
הזמן משכיח הכול והזקנה מחכימה והמחר תמיד כאן חדש ומחדש. מהרע ייצא טוב והטוב שבעולמות עדיין מחכה לבאות...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל