דיור מוגן כן? לא? למה?

לפני זמן מה עלה בי הרעיון לכתוב את ״הטור של אימא״. הרעיון מבוסס על שאלות שלי, של חבריי, שלכם בנושאים אקטואליים או לא לאדם מבוגר מהשורה שחווה את הקמת מדינת ישראל לפני ואחרי. אדם שמעורה בפוליטיקה היום יומית ואינו שומר את לשונו ומי היה נכון יותר לתפקיד מאשר אימא שלי, אישה חזקה קשת עורף...

אישה חזקה קשת עורף שהחיים זרקו בה מיניי הפתעות וסיבובים לא צפויים ועדיין הצליחה לעמוד על רגליה בכבוד ואפילו בגאווה.
דווקא אז אחרי זמן קצר יחסית מצבה של אימא התדרדר ומתוך הרגשה אישית החלטתי להפסיק את הטור ולהתמקד קצת יותר באיך לנסות ולדאוג לחיים יותר טובים לאימא.

קצת הסטוריה
אמי ואבי התחתנו בשנות החמישים המאוחרות בארץ ישראל
משפחתה ניצולת הרודן העיראקי ברחה בהיותה ילדה והגיעה לארץ ישראל אל פינת חמד ליד פתח תקוה שנקראה אז ״פ׳ינים״ אזור ענק של פחונים שניתנו לעולים חדשים בעלי בלי מעמד או בעברית המדוברת של אז שוורצז (היום מזרחים).
אבי היה ההפך הגמור
הגיע לארץ ישראל כציוני על מנת ליישב את הארץ, זה לפחות מה שמכרו לו המסיונרים הישראלים שבעצמם היו יורדים בעיר הולדתו ניו יורק.

החיים לא היו קלים בעיר האורות פתח תקוה לזוג מעורב שלא ידע והבין בתרבותו של האחר.
מאחר וכך ולאחר מספר סיבובים ברככת הרים חסרת שליטה ניתק הקרון של אבי ועף לו חזרה מעבר לאוקיינוס.
אימא המשיכה בעבודתה ואת ליבה השאירה מאחור יחד עם אותו קרון חסר שליטה שהתאדה אל מעבר לים.

כשעברה שנת האבל או יותר נכון שבע עשרה שנים אימא כמו האישה שהיא שמה מודעה בעיתון ״נחוץ בן זוג...״
לא עברו שעתיים וערב רב של גברברים התדפק לו על דלת ביתה בתקוה לזכות בידה האוהבת.
אחרי דילמות קשות ביותר והתייעצויות רבות (בינה לבין עצמה) בחרה אימא בן זוג.
במבט לאחור בחירתה היתה בהחלט אחת המוצלחות,
אדם יוצא דופן בעל מעוף ורצון לחיות,
יחד איתו היא השלימה את כול חסכי הילדות הנערות והבגרות אותם חוותה ואינני צוחק.
טיולים על טיולים בארץ ובעולם כשכול טיול נמשך חודשים רבים. בתי הארחה מלונות ולפעמים אפילו שינה בתוך הרכב.
מקומות שאנשים מהשורה לא מעיזים להלך בם היא והוא היו גם היו ועל כך יעידו הסיפורים והתמונות.

קצת היסטרייה
אחרי שנים של ביחד ובצער רב (לצערי) החליטה אימא מסיבות השמורות לה בלבד לפרק את החבילה ולחזור לחיות בגפה בביתה הקט בלב העיר הנוצצת מלאבס.
אולי היתה זו טעות ואולי לא אבל עובדה היא שלאחר תקופה לא ארוכה של לבד החלו פחדים לא מעטים ממלאים את החדרים הריקים בחייה כובשים אותה במסווה של דאגה לבריאות ולא עבר זמן רב שכול רופא בישראל הכיר את אימא מחוץ ומתוך.
תזונאים, מוכרי אשליות, רופאים למיניהם, מומחים לכול חלק מכני בגוף ואפילו קוראי נפש היו מנת חלקה היומית וככול שהגזימה יותר כך מצבה הבריאותי התדרדר יותר
ואז היא נפלה...

לפעמים צריך אדם להבין נפש בהמתו
לא, איני אומר זאת כעלבון או מהתנשאות שהיא, ההפך הוא הנכון.
לפעמים אנו הילדים לא שמים לב לניואנסים קטנים ושינויים שחלים באדם שאליו אנו קרובים עד לרגע שאין ממנו חזור.
אימא נפלה מספר פעמים לפני שהבנתי שהדבר מצריך שינוי דרסתי בחייה.
מזלה שלה ושלנו שאף אחת מאותן נפילות לא גרמה חוץ מנזק נפשי לנזק פיזי כול שהוא אבל נראה היה שאחרי כול נפילה יכולת התפקוד העצמאי שלה הלך וקטן.
לפתע היתה צריכה מקל והליכון על מנת לזוז במרחב הפרטי שלה וכול משימה אפילו קטנה ביותר היתה עבורה משא כבד.
התסכול היה קשה מנשוא
לראות את אימא מאבדת יכולות יורדת במשקל ומזדקנת מידיי יום במהירות האור גרם לי לטראומה שמלווה אותי עד רגע זה ואז...
מודעה אחת באתר אינטרנט אחד שינתה לאימא את החיים מקצה לקצה.

שנים שבראשה של רשימת ה"מה לעשות" של אימא עמד הרצון לעבור לדיור מוגן.
כמעט כול מספר שבועות היתה גוררת אותי איתה לעוד מקום ועוד בית ותמיד נמצאה בעיה שהיא שלא איפשרה לממש את רצונה ואולי כך רצתה.
אני אישית לא דחפתי אותה לעניין, פחדתי!
הדעתניות שלה, העצמאות, קשות העורף וחוסר היכולת להתפשר הדאיגה אותי.
במקומות אלו על מנת להתקבל יש צורך בסכום אסטרונומי שהדרך היחידה להגיע אליו היא למכור את דירתה של אימא, המקום היחיד לו היא קוראה בית ויכולה להשיל את כול מגננותיה.
מה יקרה אם תרצה לעזוב את ביתה החדש בדיור המוגן ותבקש לחזור הביתה?
בהתנהלות הכלכלית של היום במדינת ישראל אדם המוכר ביתו ואחרי מספר חודשים רוצה לרוכשו בחזרה לא יוכל לעשות כך, מחירי הדיור עולים תוך כדי כתיבת שורות אלו.
רק התסכול והצער שימלאו אותה עלולים לגרום למשבר שממנו הסיכוי להחלים שואף לאפס ואז...
לא רוצה אפילו לחשוב מה יקרה אז.

אז מצאנו פרסומת של אחת מהרשתות הגדולות לדיור מוגן
״בלי התחייבות ובלי למכור את הבית, תשלום חודשי קבוע ויש לכם דירה אצלנו בכפר״.
לא עברו דקותיים וחצי מרגע קריאת המודעה וכף רגלי היתה במשרדה של מי שתהיה האחראית על שלומה בריאותה ויכולת התפקוד היום יומית של אימא.
לקח רוגז צעקות ושני ביטולים להביא את אימא רק כדי לראות את המקום.
להזכירכם כול אותו זמן אימא לא במצב טוב היא בקושי הולכת מצב רוחה ירוד ועדיין נלחמת בי, בנו או בכול מי שלא מתיישר לקו מחשבתה.
לבסוף שהסכימה ללכת, ״אימא קחי את המקל בבקשה״!
לא! היא לא הסכימה להגיע לפגישה עם מקל או הליכון למרות חוסר היציבות שלה.
לאחר פגישה של שעה שבה היא ראתה את המבנה כולל אולמות הכנסים, חדרי חוגים, והמסעדה. חדרי המגורים כולל הדירות הפנויות שבאחת מהן היא עתידה לגור ולסיום איך אפשר כמובן בלי המרפאה והרופא, נעמדנו שם כולנו מסתכלים עליה מחכים למוצא פיה.
״אני רוצה לחשוב על זה״ אמרה ולא הוסיפה.

לא אלעיט אתכם בדין ודברים שהתנהל בחודשים שלאחר מכן אותם חודשים שסחטו ממני כול אנרגיה שהיתה שמורה בגופי.
הייתי גמור! מותש! ללא כוחות נפשיים! רציתי לצעוק לבורא עולם... הצילו!!!
ואז כמו נס משמיים זה קרה
טוב לא בדיוק נס
היא נפלה שוב
הנס היה ששוב לא קרה דבר חוץ ממספר שעות על הריצפה ללא יכולת לזוז וההבנה שיש צורך בשמירה של עשרים וארבע שעות ביממה.
אימא עברה לדיור מוגן!
אימא עברה לדיור מוגן???!!!
היא לא הסכימה לקחת דבר חוץ ממיטה, ספה קטנה שעמדה באחד החדרים בדירתה למקרה של אורח לא צפוי ומספר כלי סכו״ם בהם תוכל להשתמש למקרה שתרצה כוס תה או לאכול משהו
״שלא תעיז לגעת בדירה או להשכיר אותה, אני הולכת קצת לנוח וחוזרת חזרה... מבין!!!???״

רחמי על הצוות המסור בדיור המוגן שבלע כנראה יותר מצפרדע או שניים ולא אמר מילה חוץ מ... ״יש לך אימא נהדרת! היא טיפוס חברותי ונפלא״ ועוד דברים שכמעט והדאיגו אותי
אולי הם מתבלבלים ולא מדברים על אימא שלי?

עברו מספר חודשים מאז שאימא עברה לדיור מוגן. הצבע חזר לפנייה ואפילו חלק מהמשקל. היא אינה צריכה מקל או הליכון ומתפקדת כאילו חזרה אחורה בזמן שלושים שנה.
אני יושב אצלה בדירה הטלפון מצלצל והיא עונה ״ לא עכשיו יש לי אורחים תבוא אחר כך״. מסתכלת אלי מחייכת סוד ושותקת
נו מה אני אגיד לכם... שויין


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל