מתנדבים צעירים בתחנת הכיבוי של "רישון"

כבמכונת זמן אחזור לראשית שנות ה-60 של המאה שעברה, בה מצאו להם כמה עשרות צעירים בית חם כמתנדבים במכבי אש ו- מ.ד.א ששכנו בחצר בלב רחוב רוטשילד ב-"רישון".

איך מתחיל לו ספור...

בדרך לא דרך הגיעה לידי תמונה בה מצולמת חבורת נערים ולידם מבוגרים ששימשו כצוות מקצועי בתחנת כיבוי אש ב-"רישון" . חשבתי לעצמי אעשה כמעשה הסופר הבדיוני אייזיק אסימוב אעלה על מכונת זמן שתישא אותי לשנות ה-60 של המאה שעברה כדי לתאר ולו במעט את התקופה, הסביבה ובעיקר חבורת בני הנוער שעשו ימים כלילות בתחנת כיבוי אש ובמגן דוד אדום.בראשית שנות ה-60 של המאה שעברה מצאנו עצמנו כמה בני נוער מודחים מפעילות בשבט הצופים מאחר ו-"שומו שמיים" העזנו להקים חברה סלונית ויותר מזה העזנו לקפל שרוולי החולצה ל-שלושה רבעים כמנהג "הפושטקים". לא חלף זמן רב ואומצנו בחום לחיק מתנדבי מכבי אש ו- מ.ד.א ועזרנו בכל הפעילויות של כיבוי והצלה. בוקר צהרים ערב ולילה ניתן היה למצוא אותנו בבטונדת האסבסט ששימשה כמפקדת מכבי אש ממתינים לצלצול הטלפון השחור כדי להשתחל לאוברולים לנעול מגפיים לעלות ולעמוד על מדף מאחורי הכבאית אותה כינינו "בתיה" ולנסוע במורד רחוב רוטשילד כאשר סירנה צווחנית מסבה את ראשי העוברים ושבים ואנו עומדים זקופים נכונים לכבות הדלקה התורנית,ידענו תמיד כי בהצטלבות הרחובות רוטשילד והרצל יש גבשושית קטנה הגורמת לכבאית לקפץ כאחוזת תזזית. כבני נוער האדרנלין זרם בעורקינו ורק חיפשנו את ה-"אקשן" מעין תחרות התפתחה בין המתנדבים שמו של מי מופיע יותר פעמים ביומן המבצעים של תחנת כיבוי האש...


דליקות שהותירו חותמן...

זכורות לי כמה דליקות בניהן הדליקה ביקב של ראשון לציון שעד היום יש שמועה כי הדליקה הזו שהחלה כשרפת קוצים פשוטה והיתה מעשי ידי אדם התפתחה ליד גדר היקב והתפשטה לדליקה עצומה שחייבה כוחות כיבוי מכל האזור. דליקה נוספת שהותירה רישומה היתה בבסיס תחמושת ליד תל נוף כאשר הכבאיות מטעמי זהירות נאלצו להגיע בנסיעה לאחור מאחר וכל הזמן היו התפוצצות של כדורים ומטעני נפץ שונים. ואזכיר גם את השריפה בסופרמרקט בלב רחובות שהרכלנים יודעים לספר כי ראו לא מעט מעשי ביזה שנעשו בידי עוברים ושבים .


מהווי תחנת הכיבוי

ימים ארוכים היינו מעבירים בהמתנה לצלצול הגואל ואת השעות העברנו במשחקי ששבש, אליפויות פינג פונג כאשר שולחן המשחק הוצב בין שתי כבאיות עתיקות יומין דגם פורד בולדוג (היום היו קוראים לכבאיות כאלה ביוביות) בתוך סככה ששכנה בקצה הדרומי של תחנת הכיבוי. זוכר שהתקנאנו במתנדבים של גבעתיים שהיו נקראים לכיבוי מהקומה השניה ומשתלשלים על מוט כמו בסרטים.
חלק אחר של הזמן העברנו בסיוע לצוות מ.ד.א (ישראל ושייקה) שיצא למשימותיו השונות. חלק אותו שנאו כולם היה בסיום כבוי הדליקה, היינו מקפלים הצנרת הארוכה כדי לנקז שאריות המים ואז מעלים הצנרת על תורן גבוה לייבוש. כך התפתח לו הווי מיוחד שאפיין את המתנדבים. זוכר ימי חורף ארוכים בהם הנחנו פרוסות לחם לבן על גבי תנור ספירלה שעליו הונחה פיסת גבינה צהובה. לא פעם תנור זה ודברי האוכל כמעט ושרפו לנו את התחנה נהגנו להתלוצץ כי אם היינו מחברים את כוסות הקפה ששתינו הרי שהיה משתווה לזרימה בנחל שורק.
בימים שהפרוטה הייתה מצויה בכיסנו חצינו את רחוב רוטשילד לצידו השני וקנינו נקניקיות אצל פוטרמן או ירדנו מעט לקיוסק של גברת רוטשילד אישה שהחיוך היה תדיר על שפתיה כדי לקנות חצי מנה פלאפל. ידענו שאסור להרגיז אותה כי "למרגיז" היתה מוסיפה בהסתר הרבה מהפלפל החריף דבר שלא נעם לרבים מאיתנו. אסיים פרק זה באזכור של שני מוכרי הגרעינים, הינדי עם העגלה הכחולה ומנורת הלוקס ומוישה גרעינים שהיו מכינים מעין קונוס מניר עיתון בו היו אורזים את הגרעינים.
כדי לעודד המתנדבים הותר לנו לערוך מסיבות שיצא שמן למרחוק בימי שישי במרתף מתחת לבנין מ.ד.א,המוכר כבית קנר, מסיבות אלה משכו הרבה מאוד מצעירות רישון דבר שהעלה עוד יותר את יוקרת צעירי המתנדבים


אגדות ראשוניות...

בכניסה למתחם מכבי אש ומגן דוד היתה חנות עיתונים של עפרי אשר כל בוקר נהג לחלק למינויים את העיתונים לצורך זה נעזר באתון אפורה אשר בשני צידי האוכף היו ממוקמים כיסים עמוקים בהם הניח העיתונים. אחת האגדות ידעה לספר כי עפרי שהיה למדן מובהק ובעל כתב יד יפה יותר מפעם נשאר בחנותו כדי ללמוד מהמקורות והאתון היתה מחלקת בעצמה את העיתונים. עוד אגדה רישונית היה יהודי בשם פסח קובל שנהג להזמין לישיבות מועצת העיר רישון את המתנדבים, עד היום רועם קולו באזני בהגיית המלה דמוקרטיה במלרע! באחת הישיבות הובא גם מוישה דודל שהיה יהודי נמוך קומה מחלק עיתונים ואוהב הטיפה המרה הוא הובא כדי לטעון כנגד גובה המדרכות בעיר ובשפתו "כל פעם שאני יורד מהמדרכה לכביש משתפשף לי התחת" אנא ביקש, הנמיכו את גובה המדרכות



איפה הם היום

כשזיכרון התקופה של לפני יובל שנים מולי אני מתרפק על הדמויות הססגוניות הרשיתי לעצמי לשאול היכן הם היום... : ראשית, שניים מהמתנדבים נפלו במערכות ישראל.שניים אחרים משמשים כרופאים בכירים, ועוד שניים הגיעו לדרגת אלופי משנה בצה"ל. עוד כמה אחרים שסיימו השרות כקצינים. לא היה אחד מבינינו שלא התגייס לשרות הצבאי, רבים למדו והפכו להיות מובילים בתחומי המשק והכלכלה בניהם שני אחים ממשפחת קבלני בנין ידועים ועוד בוגר אחד יזם Startup שביצע אקזיט לפני שנים

מי ומי בתמונה...

מתנדבי כבוי אש
יושבים מימין לשמאל-שרגא,יוסי,מירו,ממושי ז"ל,
פישמן,מורלה,אריק,רוזנבלט,פרנקו.
עומדים מימין לשמאל-יזהר,משה,אריה,יהושע,שפרינג,
פרנקל,ליאור.
שורה שלישית-ארנון,אוליאר,נח.
שורה עליונה-יורם,קפלן

אחרית דבר

מצאתי לעצמי חובה להגיע לתחנה הכיבוי הממוקמת היום סמוך לרמת אליהו שם נפגשתי עם אחד מהמתנדבים מהעבר שממשיך להתנדב עד היום.כמובן שאין להשוות בין הציוד, הכלים ורמת המקצועיות של הכבאים לאותה תקופה רחוקה שלנו ואסיים בהשוואה בין יומן המבצעים והטלפון השחור שהיוו ביחד את חדר המבצעים שלנו כאשר היום הכל ממוחשב בחדר פיקוד בקרה ושליטה.
אבל בכל זאת אני מתגעגע לפשטות לתום וליופי של אז.... הייתי נותן כל סכום שבעולם כדי לעמוד על המדף של הכבאית המצווחת בסירנה ושועטת במורד רחוב רוטשילד בואכה ההצטלבות עם רחוב הרצל כשהרוח חולפת בין חורי האוברול הכחול והאנשים ברחוב מביטים בנו בקנאה


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל