יא עְיָיל סָאָלָלה - ילד קטן מול צעקה מצמררת

המושבה גן יבנה של שנות השישים והשבעים. בכל בוקר, בטרם עלה השחר, בעוד עלטה כבדה בחוץ, היה סעדיה התימני עומד על הגבעה הסמוכה לביתי ומעיר את אנשי השכונה בקריאה "יא עייל סאללה". הקריאה המהדהדת הייתה חלק מהווי החיים במושבה. הסיפור הקצר מביא את פחדיי כילד בכיתה ב' או ג', וההתמודדות עמם, כאשר שאר בני הבית נמים את שנתם. ילד קטן מול צעקה מצמררת.

"יא עייל סאללה" ו – "סליחות, סליחות", במושבה גן יבנה. זיכרונות ילדות.

התגוררנו משפחה של עולי כורדיסטן, בליבה של שכונת התימנים במושבה המוריקה, גן יבנה. ריח ההדרים היה אורח קבוע בבית הקרקע הקטן בו הצטופפנו, 11 נפשות. הפרדס היה מעבר לכביש הכורכר והוא נדמה לנו תמיד כעולם קסום שיש לחקור אותו. שורה ארוכה של ברושים, תמירים וזקופים, עיטרה את הפרדס ושימשה לו גדר חיה וגבול. בלילות החורף הקרים, כשהרוח נשבה בעוצמה, היה קול שריקתם מבשר על המתחולל מחוץ לבית. ישבנו כולנו מסביב לתנור נפט ישן ופתיליה קטנה, ועליה קומקום גדול ומעליו קומקום קטן יותר, שהכיל תמצית תה חזקה וכהה. הפסקות החשמל היו שכיחות באותם הימים. בקטע רחוב של 200 מטרים היינו כ- 60 ילדים. ימי ילדותי היו משופעים במשחקים כמו: "שבע אבנים", "מחבואים", "מחניים" ועוד. רצנו יחפים בין הפרדסים, בשטחים שמאחורי הבית, והרכבנו עגלות מארגזי עץ של ענבים וצרפנו להן גלגלים, להם חיברנו מסבים. כך היינו דוהרים שעות במורד הכביש, רק כדי לדחוף את העגלה בעליה, ולשוב ולדהור איתה שוב בירידה. העגלה הייתה מקרטעת ואנו נהנינו מכל רגע. הייתי בכיתה ב' או ג' כבר לא זוכר. אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שהתעוררתי לילה אחד בבעתה, לשמע הקריאה המהדהדת בחשכת הליל: "יא עייל סאללה".

שומע לראשונה ומפחד

הצטנפתי במיטתי רועד, בוהה בחשכה וכולי מכוסה זיעה. זה היה מפחיד אין מה לדבר. והזעקה "יא עייל סאללה" המשיכה והדהדה. ואני טמנתי את ראשי עוד ועוד מתחת לשמיכה, ואחר כך מתחת לכרית, וניסיתי בכל כוחי להחריש את הקריאה המהדהדת בהתכרבלות במיטה. "מי צועק בשעה כזו"? חזרתי ושאלתי את עצמי. כל בני הבית נמו את שנתם בשקט מוחלט. קול נשימתם או נחירתם הדהד בחללי החדרים, ורק אני ער, תוהה, מהיכן מגיעים הקול והקריאה המפחידים האלה? כשהאיש לא הפסיק לזעוק, כיוונתי את אוזניי בניסיון לאתר את המקום ממנו הגיעה הקריאה. והשעה הייתה 3 או 4 לפנות בוקר. הרבה לפני עלות השחר. ואז בבת אחת שרר שקט מוחלט. לא, לא ידעתי כמה זמן ארך הסיפור הזה: חמש דקות, אולי עשר אולי רבע שעה. לא היה לי שעון ולא היה לי את מי לשאול. זה רק אני, החשכה, והאיש שזעק את זעקתו. הייתי בטוח שרק שנינו ערים בשעה כה מוקדמת. משחלפו עוד דקות אחדות והשקט המשיך לשרור, נדמה כי נרדמתי. כי כשפקחתי את עיניי, אימי ואבי כבר היו ערים. ואבא האזין לרדיו. זיהיתי את השעה לפי הרדיו. השעה הייתה שתי דקות לפני שש בבוקר, כשקולו של משה חובב, קריין קול ישראל, בקע ממכשיר הרדיו הגדול כשקרא בקולו העמוק "שמע ישראל". ואני הסטתי את מבטי לעבר החלון והאור כבר בקע, וגם שמעתי את ציוץ הציפורים. אה, וגם את התרנגול של שומעי השכן, שהיה כבר לקראת סוף "קריאת הגבר" שלו. כן, זו אותה קריאה המשכימה אותנו בני האדם להתעורר. "קריאת הגבר" קוראים לה. גם קריאת השכוי, ללמדך שהגיעה העת לצאת מהמיטה. באותו הבוקר, לא אמרתי דבר לאיש מבני משפחתי על האיש ההוא שצועק באמצע הלילה, "יא עייל סאללה". התביישתי. אמרתי לעצמי, אולי לא יאמינו לי. עדיף לשתוק. נראה מה יקרה בלילות הבאים. למען האמת, במשך כל היום לא הפסקתי לחשוב על האיש ההוא שצועק בלילה. חיכיתי בכיליון עיניים לראות מה יקרה בלילה הבא. בלילה הבא, לפני השינה, חשתי רק מעין מתח קל ולא ידעתי אם אשמע אותו, ואם בכלל אתעורר? - לכן עצמתי את עיניי ונרדמתי. אך לפתע פתאום, כמו מתוך חלום, התחלתי לשמוע את הקריאה מלווה בהד, מחלחלת אל תוך שנתי, וערפילי השינה החלו נפרמים אט-אט, והקריאה שבה והיכתה: "יא עייל סאללה". פקחתי את עיניי ואזניי כדי לוודא שאני שומע נכון. התעוררתי לחלוטין אל העוצמה והקול הגובר של הקריאה, "יא עייל סאללה", ולמרות שהצטנפתי מתחת לשמיכה מבקש ליהנות עוד מעט קט משנת הלילה המתוקה של לפני עלות השחר, זיעה קרה כיסתה את גופי. אך מדוע זה רק אני שמתעורר מהקריאה?. למה כל בני הבית ממשיכים לנום את שנתם בשלווה? ייתכן ואני הוזה? ייתכן ואני הוא היחיד ששומע את הקריאה מקפיאת הדם הזו? שוב חלפו חמש דקות, אולי עשר אולי חמש עשרה דקות, עד שנדם הקול של האיש. ושוב שקעתי בשינה, ושוב התעוררתי מקול הקריין ברדיו, וידעתי שהשעה כבר שתי דקות לשש, וגם התרנגול של שומעי השכן, היה לקראת סוף "קריאת הגבר". כך חלפו הימים ואני לא מדבר עם איש. ואני כבר ידעתי שזה יחזור על עצמו בכל לילה. זה לא משהו זמני. אבל מי האיש הזה, שטורח וקם בשעה כה מוקדמת בשביל לצעוק את הצעקה שלא הבנתי: "יא עייל סאללה"?.

להעיר את אמא או לא

לילה אחד כשהחלה הקריאה של האיש כבר הייתי בחרדות גדולות. הייתי חייב לדבר עם מישהו. אז כשהוא התחיל לקרוא את קריאתו מקפיאת הדם, התחלתי ללחוש בשקט: "אמא, אמא, את ערה?" ואמא לא הגיבה, היא הייתה עייפה. אפילו עייפה מאוד. היא הרי טיפלה בכל מטלות הבית משעות הבוקר המוקדמות, והייתה הולכת לישון רק לקראת חצות, כשכיסתה את כולנו ורחצה את כוסות התה האחרונות, שנותרו בכיור. עכשיו החלה מלחמה ביני לביני. האם להעיר את אמא או להתמודד לבד? אבל לא יכולתי - הייתי חייב שעוד מישהו ישמע את האיש צועק יחד איתי. קראתי שוב: "אמא, את ערה?" והיא השיבה: "כן, זה אתה יהודה?" – "כן, אמא", אמרתי, "את שומעת את האיש שצועק?. אני מתעורר כבר הרבה לילות, שומע אותו ומפחד. מי זה צועק בשעה כזו כל לילה, ומה הוא צועק?", המשכתי לשאול את אמא. ואמא ניגשה למיטתי, ליטפה את ראשי ואמרה: "אל תפחד, יהודה. זה סעדיה וואחש, השכן התימני, הנמוך, שגר מעבר לגבעה. זה עם הכובע השחור. אתה מכיר אותו. הוא עולה כל בוקר על הגבעה שליד הישיבה, כדי להעיר את אנשי השכונה ולהזמין אותם לתפילת שחרית. כך הם נהגו בתימן. כך הרבה יהודים נהגו בגולה. וסעדיה בסך הכל ממשיך את המסורת. ואתה יודע מה הוא אומר?" – שאלה אימי. "לא", השבתי מרותק: "מה זה יא עייל סאללה"?. ואימא הסבירה את המילים: "ילדים/אנשים עורו, הגיעה שעת תפילה. הגיע זמן לעבודת הבורא". - "מה, נרעדתי, גם אני צריך לקום?" – "לא", השיבה אמא וליטפה את ראשי: "ילדים, הכוונה היא לילדי האל. מדובר בכאלה שעברו את גיל מצוות. אלה האנשים המשכימים לעבודת הבורא ולעמל יומם. גם אתה כשתגדל ותניח תפילין, תקום מוקדם לעבודת הבורא". מאז, בכל פעם שראיתי את סעדיה השכן ברחוב, תמיד שאלתי את עצמי, כיצד הוא לא מפחד להיות על הגבעה לבד, בשעות הקטנות של הלילה. בהגיע חודש אלול, היה מצטרף לקריאות גם אהרון השכן, שהיה יוצא לרחוב, מעט מוקדם יותר מסעדיה וואחש, דופק על חלונות הבתים וצועק: "סליחות, סליחות", ונוקב בשמם של כל תושבי השכונה. הוא היה עובר בית-בית, ומי שלא ענה לו, היה אהרון נוזף בו בקולו הגדול: "הגיע זמן סליחות". ואני הייתי שומע את שניהם ומודה לאל, שלא הגעתי לגיל מצוות. והיום, רבים מתושבי השכונה כבר אינם בחיים, אבל קריאתם ממשיכה להדהד בזכרוני, "יא עייל סאללה" ו - "סליחות, סליחות".


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל