סוף הדרך!

"סוף הדרך" – לספר התורה אין סוף שמח! למה "סוף הדרך"? כי בפרשות אלו (פרשות "וילך","האזינו" "וזאת הברכה"), מסתיימת דרכם של ישראל לכנען, מסתיימת התורה, ומסתיימת קריאת התורה, ולאחר שמחת תורה, מוצאי חג סוכות, מתחילים לקרוא את התורה מחדש, מספר בראשית. "סוף הדרך" – כי זהו סוף דרכו של משה כמנהיג העם, ובפרק האחרון הוא מת

"סוף הדרך" – לספר התורה אין סוף שמח!
למה "סוף הדרך"? כי בפרשות אלו (פרשות "וילך","האזינו" "וזאת הברכה"), מסתיימת דרכם של ישראל לכנען, מסתיימת התורה, ומסתיימת קריאת התורה, ולאחר שמחת תורה, מוצאי חג סוכות, מתחילים לקרוא את התורה מחדש, מספר בראשית.
"סוף הדרך" – כי זהו סוף דרכו של משה כמנהיג העם, ובפרק האחרון הוא מת, ויהושע תופס את מקומו.
נראה לי שמחבר התורה לא אוהב סיומים שמחים, שכן אחרת איננו מבינים מדוע לא סיים המחבר את ספר התורה עם כיבוש הארץ? מדוע לא כלל את ספר יהושע, ספר כיבוש הארץ המופלא, בתוך הסיפור האדיר של יציאת מצרים? הרי כך היינו יוצאים עם טעם של הצלחה כבירה אחרי הסבל הארוך שהעם עבר במדבר.
יתר על-כן, משה בנבואתו הגדולה על עתיד עם ישראל לאחר מותו, ב"שירת האזינו" חוזה בעצם את כשלון מפעלו החינוכי-דתי. העם ברגע שיתיישב בנחלתו וירווח לו יעזוב את אלוהיו: "וישמן ישורון ויבעט/ שמנת עבית כשית/ ויטש אלוה עשהו" (דברים ל"ב, ט"ו). הוא גם חוזה לעם צרות צרורות כתוצאה מכך – תבוסות קשות, רעב, גלות וכו'. אמנם לאחר מכן ה' ישוב ויגאל את עמו, וכך ישנה הבטחה שהברית בין ה' והעם לא תיעלם.
המוטיב העצוב ביותר בסיום התורה, הוא סירובו של ה' לתת למשה להיכנס לארץ המובטחת. חוש הצדק שלנו מתקומם כנגד זה. האם באמת לא מגיע למנהיג הענק זה, שלמעשה הוביל את העם כנגד רצונו אל ארץ כנען לחזות בכניסת העם לארץ, לחזות בהצלחת מפעלו?
בספר דברים ישנן שלוש תשובות לשאלה הזו. בראשונה משה אומר לעם שאלוהים נוקם בו באשמתם - בגלל התמרדות העם בפרשת המרגלים, עת סירב העם להיכנס לכנען, והתארגן לשוב מצרימה: "גם בי התאנף ה' בגללכם, לאמר גם אתה לא תבוא שם" (שם,א',ל"ז). אם מקובל עלינו עקרון האחריות של המנהיג, נוכרח להודות שיש צדק מסויים בכך.
הנימוק השני, הנשמע קצת לא משכנע לאור מסירותו של משה, ניתן ע"י אלוהים עצמו, בסוף פרשת "האזינו": "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל (שם, ל"ב, נא-נב). הרי בסיטואציה דומה ה' ציווה על משה להכות בסלע כדי להוציא מים מן הסלע.
הנימוק השלישי, והוא המשכנע ביותר, ניתן בתחילת פרשת "וילך" והוא נוגע בזקנתו של משה, בכך שהוא כבר לא יוכל להוביל את העם במלחמה, ולכן עליו להכתיר את יהושע כמחליפו. דברים אלו נאמרים מפי משה והרושם הוא שהוא משלים איתם.
כל המסורות הללו על מות משה עלולות להסתיר מפנינו את העומק הפילוסופי של סיום התורה. לכל דור יש את המשימות שלו, והוא צריך לפנות את הדרך בסופו של דבר, לדור הבא. ובנוסף לכך, התורה, שבדרך כלל אנו רואים אותה כיצירה הממוקדת בקולקטיב, בעם וכו', מתמקדת עתה בגורלו של אדם אחד – משה – ואומרת לנו שככל שתהיה גדול, מקורב לה', מחולל מהפכות ונפלאות, בסופו של דבר אתה אדם, סופך הוא מוות, ותמיד אתה מת ו"רק חצי תאוותך בידך". ואין סופים שמחים.
בשירת "האזינו" נאמר לנו עוד דבר חשוב: שום מפעל חברתי, שום תנועה אידיאולוגית, לא יחזיקו מעמד לנצח. כאשר ישתנו התנאים תעלנה אמונות חדשות כפי שנאמר בשירת "האזינו": "אלהים לא ידעום/חדשים מקרב באו/ לא שערום אבותיכם" (ל"ב, י"ז). זכורה לי חברה ותיקה מקיבוצי גבעת חיים, שצעקה באסיפה "גבעת חיים תחייה לנצח". אמנם גבעת חיים קיימת, אבל פניה בעקבות ההפרטה שונו ללא הכר, והזמירות שנשמעות שם שונות מאד מאלה שגדלנו עליהן. כידוע לכולנו זהו המצב ברוב קיבוצי התנועה.
האם זה אומר שכל מה שעשה משה, וכל מה שעשו הורינו בתנועה הקיבוצית אין לו כבר ערך בגלל שהוא הפך לנחלת העבר?
זאת שאלה רחבה וגדולה – מה הערך הקיים ועומד, ומה נשאר מדברים חשובים שעשינו בעבר? קשה לענות על זה, אבל לגבי משה התשובה די ברורה: למרות שהעם עזב את תורתו בתקופות מסויימות, נשארה "גחלת עמומה" שבתקופות אחרות גדלה והפכה ללהבה שלאורה הלך העם, והצליח לשמור על ייחודו.
לגבי התנועה הקיבוצית, הסוציאליזם והקומוניזם, יותר קשה לענות על שאלה זו. ברור לי שהאידיאלים שתנועות אלו הניפו הם בעלי קיום נצחי – שוויון, ערבות הדדית, שותפות - אף אם הצורות הספציפיות שנשאו את אותם אידיאלים תכלינה מהעולם.
ולבסוף, שואלים אותי חברי האתיאיסטים: למה לנו העיסוק הזה ב"פרשות השבוע"? אני עונה להם בעקבות דברים שאמר לי פעם ידיד שכבר נפטר: "כל תנועה זקוקה ל"ספר". פעם היו לנו הספרים של קרל מרכס ולנין, כדי להשתית עליהם את דיונינו הרעיוניים. היום נותרנו ללא "ספר", וגם ללא דיונים רעיוניים. היום נראה לי שאנו צריכים להתחבר למקור רוחני כלשהו, ואין יותר מתאים לדעתי ממקורות היהדות. אין זה אומר שאנו צריכים לקבל מסרים מטקסטים שנכתבו לפני שלושת אלפים שנה, שפעמים רבות הם לאומנים, שובניסטים ואנטי-שוויוניים אבל יש לנו לפחות בסיס לדיון ואיתור בעיות כמעט נצחיות. פעמים רבות ב"פרשות" שכתבתי יצאתי כנגד המסר שעלה מן הפרשה, כי הוא לא התאים להשקפתי ההומניסטית.
אך דבר זה אינו המצאה שלי. בכל הדורות יהודים דרשו את הפרשות, לאור הבעיות של דורם, וניסו למצוא בהן מסרים מתאימים לדורם. חז"ל לדוגמה לא היססו אף לשנות את סיפורי המקרא, ולרקום עליהם סיפורים שהתאימו לעולמם הרוחני. נדמה לי כי ב"פרשות" שאני כתבתי הצלחתי להוכיח שתמיד אפשר למצוא חיבור בין הפרשה לבעיות שאנו מתלבטים בהן.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל