סיפורה של שכונת ג'בליה ביפו

הייתה זאת שכונה שתחילתה בכפר דייגים נידח, ששכן בקצה גבעת הכורכר, שהשקיפה על מפרץ פראי וציורי. רוב המשפחות המיוחסות והעשירות הערביות, שלפני 48, בנו כאן את בתי הקיט והקיץ שלהם. היו אלו ארמונות פאר, דוגמת הבית הירוק של שיך בן עלי המפורסם, משפחת עבד רבו, השר הפלסטיני, ד"ר דזאני, עותמן, חאפז.

שבת תרבות האחרונה בהנחיתו של שמואל שי, ביפו, הייתה פורייה ומהנה. באותו מפגש פגשתי ידידים שאותם לא ראיתי קרוב ליובל שנים. הנוסטלגיה חגגה. דומה שהעיר, בוחשת וסוערת כבזמן העותומנים. יפו של סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה-20 הייתה המרכז של פלסטינה, כשכול סוכנויות הדואר והנסיעות הראשיות התרכזו בעיר הנמל. היה זה מחוז של מסחר ושירותים, מוקפים פרדסים רבים, בעלי ריח משכר של פרי ההדר. היו פה פרובינציה לצד משכנות הקונסולים הזרים. גם הבריטים מיקמו בעיר את מרכז הבולשת הידועה לשמצה.


ג'אבליה, שתחילתה ככפר דייגים נידח, קראו כבר אז בשם גבעת עליה והתושבים הראשונים ששוכנו שם אחרי מלחמת השחרור, היו שרידי התושבים שגורשו מגוש עציון. היה זה אחרי קרב עקוב מדם עם צבא הסדיר של הלגיון הירדני. רבים היו העולים שהתגוררו בשכונה, לצד קציני הצבא הבכירים של הפלמ"ח ובראשם יצחק שדה, שבנו ממשיך לגור שם. הייתה זאת שכונתם של פורת, גלנט, רוזנשטיין, ועוד דמויות ששימשו רקע למחזה "קזבלן", "שיער", ועוד סרטים רבים שצולמו בשכונה הציורית.
את חנן פורת פגשתי מדי פעם בגוש עציון וחברון, אחרי מלחמת ששת הימים, כששרתי שם בסדיר. חנן פורת, היה הח"כ הראשון שנשא את נס דגל ההתיישבות הראשונית ביש"ע.


דומה שהעיר יפו מעולם לא נחה על זרי דפנה. כול סיפוריה רוויים במלחמות ואסונות גרידא, סוערת הייתה לא פחות מירושלים הבירה. זעזועים פקדו את העיר, מתקופת מלחמת השחרור ועד מלחמות הכנופיות ששלטו כאן, בשכונה הדרומית ג'בליה. הייתה זאת שכונה שתחילתה בכפר דייגים נידח, ששכן בקצה גבעת הכורכר, שהשקיפה על מפרץ פראי וציורי. רוב המשפחות המיוחסות והעשירות הערביות, שלפני 48, בנו כאן את בתי הקיט והקיץ שלהם. היו אלו ארמונות פאר, דוגמת הבית הירוק של שיך בן עלי המפורסם, משפחת עבד רבו, השר הפלסטיני, ד"ר דזאני, עותמן, חאפז. כל אלו גרו בשכונת היוקרה והמבוקשת בכול העיר, שמיקומה היה קילומטר ממרכז כיכר השעון, דרומה. בתחומה היו שני בתי חולים, שהוקמו ע"י הבריטים, בסוף שנות ה-30, ששכנו למרגלות חוף הים שבשכונה היפואית.


מכול הסיפורים בעלי הנופך הטראגו-קומי, הכי הרבה אני אוהב לשמוע על קורות בני הכיתה התורנית "בית אברהם", שרבע מהם נהרגו במלחמות וקרבות בין הכנופיות. היום פגשתי אחד מהם, בשם שימונדו, שבזמנו כינינו אותו, בבית הספר, אל מונדו ( איש העולם). הוא היה צעיר יפה תואר, שנראה עתה ישיש כל כך... ככול הצעירים דאז, שניסו לברוח מהחיים הקשים ולמצוא את מזלם באמריקה, גם הוא עזב, לפני 48 שנים. חודשים רבים הסתובב לו שימונדו ברחובות לאס-וגאס, מתפרנס בדוחק מעבודות בזויות. יום אחד נקרא ע"י המנחה, במופע קומי, מתוך קהל הבליינים, בקברט קטן, לעלות לבמה ולנסות לגרד את גבו של השחקן. אומנם הקהל נהנה וצחק, אך שימונדו צחק כול הדרך אל הבנק... עבורו היה זה תחילתה של קריירה, עד ששחקני הוליווד המתינו לאיש המסאז'ים שיגרד להם את הגב... כך הצליח שימונדו לשרוד בעיר המלאכים. הוא הפך לאיש מפורסם, אטרקציה וקוריוז כאחד, כמי שליטף את גופותיהם של כול הכוכבים הזוהרים בעולם הבידור...
על זה היה אומר "אברמיקו", הרב המפולפל של יפו, אם אין לך מזל בחיים, אתה יכול שנים רבות לגרד את הגב ולשפשף עוד משהו. זה עדיף על לזרוק את עצמך לים. בבולגרית זה נשמע יותר טוב... הרב הבולגרי והציורי של העיר, אברמיקו, התחבב על כול אנשי העיר ושימש כחזן ומוהל מקצועי. אלא שהרבנות הראשית מעולם לא הכירה בו כאיש דת כשר, מאחר והיה מגיע בשבתות לבית הכנסת, כשהוא רכוב על קטנוע... בסיום התפילה היה ממהר להגיע לראות את משחק הכדורגל של קבוצתו האהודה "מכבי יפו", ועל כן נאלץ להפר את איסור השבת.


כילדים, גרנו עם משפחותינו קרוב לשפת הים, על בתינו המתפוררים והרבינו לטייל באזור. כך הפכנו עדים למחזות מוזרים ביותר. לא מעט משפחות ערביות, שלא ברחו מהעיר, היו מגיעות מעת לעת לשפת הים, עם כול החמולות שלהם. תושבי ג'אבליה העזתית נהגו להגיע לשם, לגיחות ומפגשים קצרים עם בני המשפחות היפואיים. באותם ימים רוב הגבולות הימיים היו פרוצים וכך שמדי פעם הגיעו האורחים הבלתי קרואים, לגיחה קצרה ועזבו מהר את החוף בהפלגה אל הים הפתוח, חזרה לעזה. היו שמועות שאותם סירות דיג עמוסות אדם, חטפו ילדים יהודים והיו דברים מעולם. ילד אחד בן שבע, בשם יוסף סביטון, נעלם ולא נמצא עד היום.
העלייה המאסיבית לא היטיבה עם קבוצות הצעירים שעלו ממצרים לשכונה ולא הצליחו להסתגל לתנאי הקליטה הקשים. אלה חזרו לארץ מוצאם, מצרים. רוב החוזרים חצו וגנבו את הגבולות בלילה בחזרה לעזה. היו לא מעט בריחות שנגמרו באסון, כאשר הבורחים טבעו בים.


תחילת שנות ה-60 היוותה תקופה של שינוי. נוצר משבר משפחתי, כאשר דמות האב כראש המשפחה הדומיננטי, התערערה בקרב העולים מעדות המזרח. גם הקרנתו של הסרט "מרד הנעורים", השפעתו הפסיכולוגית הייתה הרסנית על הצברים. אלו קיבלו רוח גבית כנגד הוריהם. הם אימצו שיטה חדשה להעניש את הוריהם, ע"י נטילת סיכונים שגרמו למותם של רבים. חלקם מתו בשריפה עצמית, בטביעה בים הקרוב ואחרים בחצייה של גבולות לארץ האויב. כל אלה כדי לנקום בהוריהם שניסו לחנכם.


זמן קצר לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, נפלה בקרבם החלטה לעזוב מהר את הגטו המקום הנחשל, שהפך לסיר לחץ לאומי. מאידך הסכם השילומים של ניצולי השואה והכספים שהגיעו מגרמניה, רק זירזה את זרם העוזבים. משפחות רבות, יוצאי אשכנז, עזבו ראשונים את המחנה. ברם הידלדלות האוכלוסייה בשכונת ג'בליה מביאה בעקבותיה ניצני פשיעה וכנופיות קטנות מתארגנות מול הבתים הנטושים של העוזבים היהודיים. בו בזמן עירית ת"א לא ערוכה לכול הפינוי, מאחר ולא קם ארגון או גוף שייקח אחריות ויעשה סדר בכול הפינוי הגדול. בהדרגה שכונת הים התוססת הופכת לשכונת רפאים פרוצה ועזובה לכול דכפין. זמן יקר מבזבזת העירייה בחיפוש אחרי האחראי והמבוגר שייקח אחריות על הררי הנכסים המפוזרים בשכונה, ללא פיקוח ושליטה. לאחר שנים קמה חברה עירונית בשם "חלמיש", אך היה זה כבר מאוחר מדי, מאחר וה"שאבאב" המוסלמי מגלה את האוצר הקורץ ומזהה את הבלבול שנפל בעירייה. כך הפכו בתים, חצרות, אדמות, בשכונה, לרכושם של הערבים המקומיים הדלים. אלו תופסים חזקה על נכסים מגודרים, ללא כול חשש ואילו מנגד עומדים פקידי העירייה חסרי אונים. כעבור שנים ההלם מהאנרכיה שהשתלטה על השכונה, רב. כל זאת בגלל שרשות העירייה לא הייתה ערוכה לפינוי הגדול.


שיא הביזיון היה כשבית החולים הממשלתי "דונולו", שעמד שומם וממתין לפינוי, נבלע יום אחד על מבנהו בתוך חצר בית של ערבי, שהופך את המקום לאחוזה פרטית ומסעדת דגים. כול זה קורה בשנת 1978, והיום זה נראה משהו לא מציאותי, מעבר לדמיון... זה גורלה של שכונה שנשכחה בשולי החברה, וננטשה ע"י העירייה. היפוך החזון הציוני... אין ספק שמחזה "דון קיחוטה" עובר למסדרונות העירייה.
לפני מספר חודשים שאלתי באירוניה את אחד מפקידי העירייה הבכירים, שנזדמן למקום: "תגיד לי בבקשה, מצאתם כבר את בית החולים "דונולו" שנעלם לכם?" "עזוב שטויות", ענה הפקיד, "יש מספיק בעיות שאנו עסוקים בהן כרגע. למשל במתן רישיונות דייג לדייגים החובבים בנמל... הוא עדיין לא מבין שהעירייה מתעסקת בתפל ולא העיקר. לא להאמין. אילו היה בו גוריון חי, היה ודאי עומד שוב על הראש...
"איזו מדינה, איזו מדינה!" נשמע השיר במגאפון שעל ספינת הטיולים שבמזח הנמל...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל