לצאת מהחסימה על ידי שימוש בצד הגברי והנשי

מרגיש תקוע? מרגישה תקועה? יש תחושה כזו של רק יושבים וסובלים והחיים עוברים? השתמשו בכאבים הללו.. אם הם כבר שם.. איך משנים מצב צבירה מלשבת על התחת, ל-לזוז ולפעול, להשיג ולהתקדם לשינוי הדרך שבה החיים נראים סביבנו? משתמשים בדממה שלאחר פורקן הכאב..

התנעת שינוי בחיים


איך משנים מצב צבירה מלשבת על התחת, ל-לזוז ולפעול, להשיג ולהתקדם לשינוי הדרך שבה החיים נראים סביבנו?

משתמשים בדממה שלאחר פורקן הכאב..

גישה גברית וגישה נשית.

בכל אחד יש את שני הצדדים. לעיתים הראשונה תעבוד טוב יותר בעניין החיים הספציפי, ולעיתים השניה – רק אתם תדעו מראש, או פשוט תנסו ותדעו.

שימו לב שזו רק הגישה. "האקלים הפסיכולוגי". את הביטוי היישומי, כל אחד יבטא בדרכו האישית.

ככל שנסתובב עם האקלים הפסיכולוגי הזה במהלך היום, ככה יהיה לנו קל יותר לממש ביטויים מעשיים שלו.

גישה גברית

מציפים את הכאב בבת אחת בדרך שאנחנו מוצאים לנכון,
לא בורחים ממנו, לא נותנים לו להקהות אותנו, מוציאים את האגרסיה הזו בכל הכוח שהיא עולה בנו, כמה שצריך, איך שצריך.

לבסוף מגיע הרגע שהגבר הפנימי קם על רגליו ומקבל מבט חזק מאוד בעיניים -- בלי מחשבות, בלי רגשות, בלי מילים.

התחושה הכואבת עדיין מצויה אי שם, כמו זיכרון דהוי, אבל יש שקט צלול מאוד ומבט רציני – "אני לא מסכים לחיות יותר ככה".
"אני ראוי ליותר".

הצייד הבודד מחליט – "אני אשיג את מה שאני רוצה להשיג".

הוא לא שם * כבר על כלום, ובטח שלא על הסרטים הישנים בראש. בכל פעם שהם עולים, הוא מזכיר לעצמו את התחושה ההיא, "מדליק" שוב את הרצינות התחושתית בראש ובגוף, ומצהיר:

"הייתי בתהומות הכאב, שוב ושוב, וזה מה שהפך אותי לבלתי מנוצח. כל זאת בשביל לקום, לעשות ולהיות מי שאני באמת כבר עכשיו – מצליחן."

וזהו. הוא לא מדבר יותר מידי.

הוא מחליט עם עצמו מה הוא רוצה, מה השלבים בדרך, וחותר לביצוע ויישום שלם.

הוא יודע שעשוי לקחת זמן, שעשויים להיות חוויות כישלון בדרך, אך הוא לא חושש מזה – להפך – הדרך ליעד, וחווית התפקוד בתוכה, מרגשת אותו יותר מאשר השגת היעד עצמו.

הוא יודע שתמיד יהיו יעדים נוספים להתפתחות.

הוא צייד שמעוניין ללכוד חיה נדירה, ושוקד שבועות שלמים על להתחקות ולהשיג אותה, בתנאי שטח.

גישה נשית

מכילים את הכאב בסבלנות מעודנת. לא בורחים ממנו, לא נותנים לו לזעזע אותנו אל פעולות נמהרות או הגברת הלהבות.

מדברים עם החלק הכואב שבתוכנו כמו הורה טוב, מקבל ומכיל.

מזכירים לצד הכואב שבנו:

"אני כאן תמיד איתך. אתה אף פעם לא לבד. אתה הכי חשוב לי בעולם, יותר מכל אדם אחר או המקום בו אני רוצה להיות בחיים. האושר והשמחה שלך הם העדיפות הראשונה שלי -- תמיד"

כאן הכאב נפרק לאט ולאורך זמן, כמו מוגלה מתנקזת, בשביל שלא להפיל אותנו מהרגליים ולפרק אותנו, אם באמת היינו חווים אותו בצורה מלאה בכל הכוח.

אט אט, בתהליך סבלני, מלא בחיוביות, בהומור, בבחירה לקחת הכל בקלילות, החלק המזין הזה שיזמנו בתוכנו, חושף עצמו בפנינו כמו שהוא תמיד – אלוהי:

האלה מלאת האור, המזינה והמכילה לוקחת חסות על הילד הפנימי.

ממזגת אותו בין זרועותיה אל חיבוק אוהב שמשחרר את כל כאביו, מטעין את "מצבריו", בדרך אל חווית "האחד" עם החיים:

אין מקריות לעולם, ואנו מגלים איך כל הזמן דברים מתחברים ועובדים לטובת התפתחותנו. התפתחות בה נגלה עצמנו, כמו שאנחנו באמת. אלוהיים.

אנחנו בוחרים לקחת אחריות על להרגיש טוב, כמו שאנחנו עכשיו, כמו שהיום מתפתח, בלי לנסות ולשנות בעצמנו דבר אחד – וזה אומר לעודד את עצמנו במילים טובות, להפסיק לרדת על עצמנו או להתמקד במגרעות נתפסות בנו או באחרים,

מזכירים לעצמנו אילו תכונות טובות יש בנו, ואילו דברים נפלאים ישנם סביבנו.

מתאמנים בלמקד תשומת לב בכל דבר חיובי שקיים במהלך היום סביבנו, ומתעלמים בצורה יזומה, חסרת רגש או תווית שלילית, מכל דבר שלא מוצא חן בעינינו. הכל עם חיוך ונינוחות שלווה, ככל האפשר.

מוצאים בכל יום דרך לעשות בו כיף, בלי להפיל עצמנו לתהומות ה"מה עדיין חסר" או "מה לא בסדר בעולם סביבנו".

המיזוג הפנימי


בזכות האישה הפנימית מתפתחים משאבי רגש ונפש, שלווה גופנית, אשר יתמכו בגבר הפנימי לבצע את ה"השגה", וכל "השגה" שכזו, מגבירה את העצמתה החוויתית של האישה איך הכל מסתדר לטובה.

וכך מתמזגים הגבר והאישה שבפנים, אל הגירסה הכי טובה של מי שאנחנו יכולים להיות -- מאוהבים בחיים. חסונים ופעילים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל