פרשות עלומות: החייל הנעדר, ניסויי האנתרקס ועוזי משולם

במיקומו הנוכחי, בינות לעצי האקליפטוס הגבוהים, קשה להתעלם ממנו. זאת מצבת גוש של כלי מלחמתי, שנדם לנצח. גוש שידע ימים טובים יותר, ואולי אפילו נהנה מתהילת ניצחונות בקרב.

אנדרטת טנק, שניצבת בכניסה למכללת קרית-אונו, בה אני עובד, מעוררת בי, ובבאי המכללה, סקרנות רבה. אלא שעם הזמן, כוחו של הרגל, למדתי להתייחס אליה באדישות ואפילו לא טרחתי לברר לפשר הימצאותה שם.
אבל עדיין, אנדרטה זאת מהווה שלוש מאות שישים וחמש יום בשבוע, חידה עבורי ועבור רבים מבאי המכללה. חידה שנאספה כבר במוחי אל חידות רבות אחרות, שאין לחץ החיים המודרניים, נותנים לנו זמן להרהר בהם ולפתור אותם... החיים המודרניים הרי מזמנים לנו אינספור חידות שכאלה, שמתחרות על תשומת לבנו הדלה...

רק בגלל היותי "היסטוריון בנשמה", כזה שבתוכו שוכן מן איש קטן, שחייב לעשות סדר בעולמו, בקשתי לדעת, ואף התעמקתי בפשר האנדרטה הזאת.
ובכן, לפני מספר שנים העתיקו אלינו את אנדרטת הטנק מתוך חצר בית פרטי, של משפחה שכולה. היו אלה שרידי צריח, על קנהו המרוסק, שעתה עמד בתוך חצר של מרכז אקדמי. זאת אחרי שעבר עיצוב מרכבות אבן וברזל גס, שנתנה לו צורת של מתאר טנק פטון אמיתי.
במיקומו הנוכחי, בינות לעצי האקליפטוס הגבוהים, קשה להתעלם ממנו. זאת מצבת גוש של כלי מלחמתי, שנדם לנצח. גוש שידע ימים טובים יותר, ואולי אפילו נהנה מתהילת ניצחונות בקרב. לאן שלא תביט יחזיר לך הלה מבט מאיים, בעזרת קנה התותח המרוסק שלו. זה בא להזכיר לך את המלחמה הנוראית, שכולנו נושאים בלבנו ובזכרוננו, מלחמת יום כיפור.
האנדרטה של הטנק היא סיפורם הטראגי, העלום, של צוות שריון 1, שיצא להגן על המולדת בעת סכנה ולא שב ממשימתו. זהו הטנק של סרן מירון אלתגר וצוותו, שנכחד בקרבות הבלימה של שנת 73.
לרוב תושבי קרית אונו סיפור זה ידוע ומוכר, והוא מלווה אותם מאותה תקופה ומסרב לדעוך. במשך שנים רבות הוא היה בכותרות. הכול החל כשהמשפחה השכולה פונה למשרד הביטחון, בפעם המי יודע כמה ומבקשת סימן ואות חיים מבנם שנעלם בקרבות שהתנהלו בחולות סיני. לבסוף מועברת אל המשפחה, כאות הערכה על שירותו של הבן האובד, שלדת טנק פגוע. זה מוצב בתוך חצר ביתם הפרטי, עם כינון קנה ישיר לעבר דלת היציאה. זאת הדלת ממנה עזב את הבית סגן מירון אלתגר, הטנקיסט שלא שב מהקרב.
בימים הראשונים להצבתו בתוך החצר, הביא הטנק הרבה סקרנים, שרצו לראות את קנה התותח המאיים, המופנה החוצה מתוך חצר הבית. היה זה מחזה סוריאליסטי. רבים נעצרו אל מול המונומנט, זורקים מבט ולפעמים גם מצלמים בסתר. כולם מזדהים עם הכאב והסיפור של הטנק. עד כדי כך שהדבר הופך למטרד עבור השכונה השקטה. יש משהו צעקני באנדרטה הזו.
לאחר שהמצרים הודו שבין 19 ארונות החללים שהוחזרו, נמצאים גם שרידי רבים מהנעדרים בקרבות, אלו נקברים בקבר אחים. כל הסימנים מעידים שיש אפשרות שבין שרידי החללים, נמצאה גם סגן מירון אלתגר. אבל משרד הביטחון מסרב, באופן תמוה ביותר, לבצע בדיקות לזיהוי הגופות. כך הופך נפילתו של סגן מירון אלתגר, לתיבת פנדורה של סודות.


הדבר מזכיר לתושבי האזור, את הניסוי עליו דיבר בזמנו הרב עוזי משולם, שטען שבוצע עליו ניסוי כימי, בעת שירותו הצבאי. הניסוי, לטענת הרב, גרם לו לנשירת שיער, לצד תופעות לוואי קשות. בדיעבד התברר שהיו אלה ניסויים רפואיים, כימים, למציאת טיפול נגד חיידק ה"אנתרקס" ונקרא" אסי " או "עומר 2". במהלך הניסוי, הוזרקו לשבע מאות חיילים, ללא ידיעתם, חומר פורמלין, שהוא מסוכן ביותר לבריאות ופוגע בגוף גם שנים מאוחר יותר.
את עוזי משולם יצא לי להכיר באוטובוס שעשה דרכו לישוב. שנינו היינו אז בשירות צבאי. "אפשר לפנות לי את המושב?", פנה אלי האיש העגלגל, שביקש מקום לשבת, מאחר שתפסתי שני מקומות ישיבה (אחד עבור התרמיל שלי). הופעתו הייתה מרושלת והוא נעל נעלי ספורט לבנות. כמו כן אפשר היה להבחין בקלות, שהוא חובש פאה... "מהיכן אתה מגיע?", פנה אלי עוזי בשאלה סתמית. "עזה", עניתי בקצרה. השיחה התגלגלה עד כדי לחיצת ידיים, בפרדה.


הסתבר שהבחור הוא אחד מאותה חבורת לומדי תורה, שהיו מצטופפים מעת לעת בפתח ביתם, לתפילות צאת הירח. היו אלה חבורת גברים מזוקנים דתיים, שנשאו נשק על גופם, בגלל שרובם גרו מעבר לקו הירוק. ובעצם באו לגבות ולהזדהות עם עוזי משולם, שבנוסף לתלונותיו על ניסויים שעשו בו בצבא, שלח לאוויר עוד "פצצה" מסתורית, לא ידועה עד אז, בשם פרשת ילדי תימן הנעלמים.
בסוף שנות השמונים מספר תושבים בישוב, שכנים של עוזי משולם, מגישים קובלנה בעירייה על אנשים מזוקנים, נושאי נשק, שמטרידים את מנוחתם. היו אלו דיירי רחוב שקט ובכלל כל יהוד היה ישוב שקט, שכל רחש נקלט על ידי כולם. עד מהרה אחד מאנשי משולם, מגיע לבניין המועצה ומנסה לעורר פרובוקציה ומבקש שהמועצה תעזור לו למצוא את ילדי תימן האבודים. האיש הפך לאובססיבי בנושא. לפעמים היה עוצר אנשים ברחוב ולוחץ את ידיהם, בתקווה לעורר אהדה ולזכות בתמיכתם. אחרי כשנתיים כול המדינה הכירה אותו ויש כאלה שהגיעו אליו עם הוכחות על חטיפת ילדים.
הקבוצה הקיצונית הלכה והתגבשה כמחתרת או כת סודית, שהתבצרה בתוך בית פרטי, אשר הופך עד מהרה למעוז של אסופה מחתרתית. החבורה מהווה חומר נפץ חברתי.
מבט קרוב על המתחם זעזע אותי, שכן היה זה מקום מבוצר כמו מתוך סרט מלחמתי. היו שם, ככה סתם בצהרי היום, שקי חול ששימשו עמדות ירי. מתחם הבית היה מוסתר בברזנטים מסביב ובמרכזו התנוסס מגדל שמירה, עם שומר קבוע, נושא נשק, דוגמת ימי חומה ומגדל...
העיירה הופכת כמרקחה ורחוב ביאליק השקט, הרחוב של ביתו של משולם, הופך לזירת קרב. אין בא ואין יוצא. הבחורים המזוקנים, נושאי הנשק, תופסים עמדות וממתינים לקרב, מול הכוח המשטרתי שנזעק למקום. הייתה זאת סצנה קולנועית בשידור ישיר, חינם אין כסף, כשהשכנים הופכים לניצבים במחזה. מאות סקרנים ואנשי תקשורת מנסים כול העת לתפוס זוויות צילום מסביב.
בחצות החל קרב של ממש בין אנשיו של עוזי משולם לאנשי המשטרה והצבא. מחלקת חיילים מתקדמת לעבר הבית, מאחורי דחפור ענק, כשמעל מרחף לו מסוק, שמאיר באור הזרקור את המתחם. אש נפתחת מראש המגדל לעבר המסוק. זה נפגע ומשיב אש צלפים שהורגת את החייל העריק, איש גולני. בצורה זו או אחרת נקרא עוזי החוצה ונאסר יחד עם כל חבריו שנכנעים מיד. לכאורה תם לו האירוע, תם לו הקרב, אך לא התקווה שיום אחד תצוף האמת על פרשייה עלומה זאת, שכמו קודמותיה, השלטונות עשו הכול כדי להשתיקה בלי חקירה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל