"אמא" חלק שני - בכניסה לחדר ניתוח

אמי היקרה (סימה ז"ל) שנפטרה לפני כשנה וחצי. הכאב מלווה אותי יום יום ולא מרפה. החלטתי להוציא ולשתף אותכם בסדרת טורים שנכתבו על אותם זמנים קשים של ההתמודדות עם המחלה הנוראית (סרטן) על הגילוי, על הטיפולים, הניתוחים, על המוות והחיים בלעדיה.

את הטור הנוכחי כתבתי בחניה של בית החולים על גבי מסך האייפד; אני יושב ברכב, גשם על השמשה, כותב ובוכה.
ימים חלפו וחודשים עברו ועדיין אני לא מצליח לקרוא את הטורים ההם של אז. שוב הזכרונות צפים וחורטים את ליבי, לפתע אני חובה את הרגעים הכואבים שמתעוררים ומחזרים אותי לשם.
אבל חשוב לי שאנשים יכירו וידעו את הקושי שעוברים החולים והקושי שעוברת הסביבה שלהם שמתקשה לשמור על שפיות ומנסה בכל כוחה לנצח את המחלה.

לחכות בכניסה לחדר ניתוח
״אין בנמצא דבר שאדם מפחד יותר מהאפשרות לבוא במגע עם הנסתר ״ אליאס קנטי

בכניסה לחדר ניתוח כולנו מכונסים יושבים ומחכים, הזמן לא עובר המחוגים מסרבים לזוז החיים מסביבנו ממשיכים להתקיים אנשים עוברים והולכים משוחחים בסלולר, אצלהם נראה שהזמן רץ ורק אנחנו מביטים במסך הקטן 9892 ( זה השם של אימא שלי בזמן הניתוח).
9892 בניתוח, מופיע על מסך הטלוויזיה בחדר ההמתנה , אתה הולך כמו מומיה בעל ארשת פנים קפואות, מידי פעם עוברים פנים מוכרות; איזה רופא או סניטר ״מה אתה עושה פה״? מתעניינים, אימא, אני עונה על אוטומט, מתהלך בחדר בתוך הבועה שלי, המחשבות הולכות וחוזרות , אנשים עוברים מולי מתעניינים לשלומנו יתכן שעניתי? ויתכן שלא .
הליכה בחדר הקטן מעמיסה אותך נפשית, איך שהוא בפנים אתה נחלק לשניים, ארז שמחייך משדר ארשת פנים קבועה ותוך כדי פותר בעיות באולם (פאר בראשית ). אני מסתכל על אבא שבעצמו נראה כאילו ראה שדים אבל הוא מתעלם מהם והלב דופק במהירות גבוהה רק מלהביט על ארשת הפנים הקפואה שלו .
הצפייה והפחד מעוררים בי תחושות ומחשבות שאני לא מכיר זה מן רגע שאתה מרגיש שהכול משתנה, או יכול להשתנות לך ממש עכשיו מול העיניים, עוברת לה עוד חצי שעה שנראתה כמו נצח והמסך ממשיך בשלו אדיש אלינו: 9892 בניתוח.
מחוץ לחדר הניתוח אתה מנתח סרטים שרובם סרטי אימה אפילו, ניתוח קטן כניתוח גדול, גורם לפחדים הכי קטנים להשתלט עלינו. הדברים שרצית לומר ולא הספקת נראים לך פתאום חשובים. בינינו גם אתם ולא חשוב הסיבה שאתם נמצאים בכניסה לחדר מיון, ניתוח שקדים לילד או קיסרי לאישה, עוברים את אותה מערבולת רגשות...
לפתע זה קרה 9892 עובר שורה ומחליף צבע, עכשיו בהתאוששות. את ההתלהבות שלנו קוטעת קריאה ״שדו״, הרופא יוצא לכיוונינו הלב מפסיק לפעום, אתה רואה את השפתיים שלו זזות ואתה מפוקס בכל מילה שיוצאת מפיו .... תסלחו לי אני ישמור את הבשורות למשפחתי.
שוב אנחנו ממתינים הפעם מחוץ לחדר התאוששות ומחכים לראות את הפנים שאתה כל כך מכיר. אפילו שאתה יודע הכול, מבין את הסיטואציה, אתה עוד שם מחכה, אתה רוצה לראות לגעת לנשום את החיים שנלחמו בפנים בחדר את המלחמה שלה, שהיא המלחמה שלנו .
״תלך״ אבא שלי מתעקש, ״ לך לילדים״, לך תסביר לאבא שלילד שהוא אבא יש גם אימא והוא רוצה לראות אותה בשביל לראות , תכף אני מתחמק, עכשיו הוא מרצה לאלה ( אחותי ) ״תלכי״ הוא ממשיך, ״אבא עזוב אותי אני מחכה עוד קצת״ , היא עונה חצי כועסת חצי מסבירה, אתה הולך שוב בחדר יושב וקם, הולך עד לקצה, לא רחוק כדאי שאם תפתח הדלת, אתה תהיה שם שהמיטה תצא מחדר הניתוח חזרה למחלקה.
קשה שלא להרגיש שם רע, שלא לקבל תחושות קשות, כי המתח באוויר נמצא שם לאורך כל שעות היום. לידנו עוד יושב בחור עם שלושה תיקים בידיים שאשתו בניתוח קיסרי לתאומים, חיוור ועמום ,תקוע עם התיקים בידיים זה לא שהוא מפחד להוריד אותם לריצפה, פשוט הוא קיבל לפני שעה הודעה שיש לאשתו דימום קל אחרי הניתוח, מאותו הרגע הוא פשוט נשאר באותה פוזיציה לבן כמו סיד אוחז בחוזקה בתיקים, לא עזר המים שאחותי הגישה לו, ולא מילות העידוד של האחות ״ זה שגרתי תשתחרר״, אני אשתחרר כשאני אראה אותה, הוא עונה כאילו נעלב.
אחרי יותר משלוש שעות מתישות אמא יוצאת דרך דלתות חדר הניתוח, פנים חיוורות חוטים מכל מקום, עיניים בחצי התורן, אלה ניגשת בזריזות ומנשקת אותה במצח, קפאתי לשנייה הרגלים רצו לרוץ, העיניים רצו לבכות, אבל המוח קפא... ואז מאחור אני שומע את קולו גש אליה אבל על תגרום לה להתרגש יותר מידי, כזה הוא אבא שלי מיד מחזיר אותי להילוך ומייצב אותי במקומי, סוגר את הברז נושך את השפתיים ניגש מנשק אותה קלות במצח, אנחנו מלווים אותה לחדר, את בסדר אני שואל במעלית?, כן, היא עונה בלי שהשפתיים יזוזו, כואב אני מתעניין?, עכשיו בסדר היא עונה, לא עוברות 3 דקות ואנחנו בחדר 8, החדר שילווה אותה לאורך האשפוז בימים הקרובים, המיטה תופסת את מקומה, האחות נכנסת ״אני צריכה את אימא לעשות לה מדידות ואחר כך היא צריכה מנוחה״ היא קובעת, אני זז שלושה צעדים לאחור מפנה לה מקום, הווילון נסגר על- ידי האחות בחוזקה, אני מצליח לנופף לה לשלום אני יבוא אחר כך לחשתי בעודי מנופף לה, היא לא עונה רק עוצמת עיניים.
יומיים אחר כך היא לא זכרה שהייתי שם אחרי, היא לא זכרה שעשיתי שלום, היא רק זכרה את מה שהרופא אמר לה ואת האמונה שבסוף היא תנצח, והיא תנצח!!!!

אתם כבר מבינים שזה לא עזר -חלק שלישי שבוע הבא
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל