"רישון"-המושבה,שכונת רמבם-בית הגידול שלי...

אט אט כששינינו נוקשות מפחד וצמרמורת עוברת בגופנו התקרבנו לחלקה הצבאית בבית הקברות הישן הנמצא במרומי הגבעה כדי להניח חלוקי אבן על קבר אביו של מירו שנהרג בהפצצה על רישון...זה היה מעין מבחן אומץ שלנו כילדים...לפתע ממרומי עץ הברוש צנחה לה דמות עטופה בסדין,צרחנו בפחד ובבהלה ולדעתי שברנו שיא עולם בריצה הביתה!



מתישב במכונת הזכרון וחוזר לשנת 1955...

חגי תשרי מביאים אותי להתרפק על העבר על בית אמא,על האנשים והדמויות הססגוניות עמן גדלתי. הפעם אנסה להביא ולו במעט את עירוב הגלויות והעדות ואיך שהדתיות נמהלה בחילוניות ואין פוצה פה ומצפצף... כמוכן אתאר כמה ממבחני האומץ שערכנו בשכונה.
ואפתח דווקא בבית ראשון משירו של יוסי בנאי אותו הלחין חנן יובל אני וסימון ומויז הקטן- אשנה מעט הפתיח "אני,קובי גדעון ומירו הקטן"
היינו ארבעה חברים שגרו בשכנות ברחוב רמבם שברישון...
לפעמים כשאני כך לבדי ,אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים ,לחברים שלי ההם הישנים
אני חוזר אל הצבעים והקולות,אל העיניים התמימות והגדולות
אני חוזר אל השכונה אל עץ התות ,אל עפיפון אדום כתום קשור לחוט
היינו ילדים וזה היה מזמן ,אני, קובי, גדעון ו-מירו הקטן


בשכונתנו היה קשר מיוחד בין הבוגרים לצעירים...

חיינו כילדים היו משולבים בין כל העדות ,אני זוכר תמונה מהווי השכונה והפעם הכנסת ספר תורה , הכנסת ספר תורה לבית הכנסת היתה סיבה לחגיגה בעיקר של הילדים ללא הבדל גזע,מין וגם שאינם דתיים.בתמונה(מתחילת שנות החמישים) הכנסת ספר תורה לבית הכנסת "יגיע כפיים" בשכונה, על שמו של יוסי שנפל בקרבות בדרום .את הספר תרמה אימו ידידה עוקשי ואת סיפורה היטיב לתאר הסופר מרדכי טביב בספרו הידוע "כינורו של יוסי".לימים בשנת 1956 שכרו הורי בית שהיה עשוי כולו מחמרה בחצר של ידידה עוקשי ברחוב רמבם 8 ,ב"רישון".
בשכונתנו רמבם היה קשר טוב בין נערים בוגרים לצעירים. לכל אחד מהצעירים היה אח בוגר ששימש כ-מנטור ויותר,כי אל האח הזה באנו כשחטפנו מכות ורצינו עזרה כדי להשיב מלחמה שערה.
ואם האח הבוגר לא היה בנמצא הרי שאחד מהאחים האחרים של ארבעת חברי הקבוצה היה מגיע להגן ולסייע...אז אני עצמי הייתי כרוך אחר אחי זיגי רוזנברג ז'ל,גדעון היה כרוך אחר אחיו חיים אבירם ז'ל,קובי היה כרוך אחר אחיו חיים בן ארצי,ומירו הקטן היה כרוך אחר אחיו אלי (חביב) כהן ארזי.


יום שעשועים בחולות "רישון"

אחת לכמה שבועות היינו עושים דרכנו, להקה של ילדים ונערים ליום שעשועים בחולות רישון ואם התמזל מזלנו וראינו צנחנים לא היה מאושר מאיתנו.דרכינו עברה ברחוב רוטשילד עד לסופו שם היינו משתעשעים קצת עם הקרונית של הסיליקט שהייתה מביאה חול מהדיונות לייצור לבני הסיליקט וממשיכים פנימה ללב הדיונות עד לארמון הורדוס(יש שכינו אותו בית השומר) מבנה מנדטורי שעמד לו בלב החולות .במסעות אלה אכלנו גויבות ממטעים בדרך, תפוזים ואשכוליות בחורף או בקיץ ענבי בר מתוקים שהשריגים שלהם נחו להם על פני החולות,
גם עצי הג'ומס(שקמה) לא נפקד מקומם ואפילו מפירות עצי ה-דומים (שיזף)לא משכנו ידינו.


מבני אומץ שנערכו בשכונת רמבם

היינו עורכים מבחני אומץ כילדים ,כמעט כל לילה היינו מצטרפים לאחינו הבוגרים ומתקרבים עם מנורה חזקה לפרדס של חיון כדי להבריח התנים שהיו מייללים תוך כדי זריקת אבנים שהכנו מבעוד מועד.מרחוב רמבם לרחוב בלפור הובילה סמטת חול ובצדה האחד על הגדר של משפחת מזרחי צמח לו שיח מטפס "ליפה" אשר היינו משתמשים ב-דלעותיו כדי להסתבן במקלחת .באביב היתה פריחה צהובה מכסה עין כל. אותה פריחה היתה מושכת דבורים שחורים ולעיתים גם חומים שכתם צהוב על גופם.היינו ממתינים עד לכניסת הדבור פנימה אל פנים הפרח ואז בתנועה מהירה סוגרים על הפרח כשהדבור כלוא בתוכו.לא פעם פספסנו והאמינו לי זה נורא לחטוף עקיצה של דבור. מישהו יכול לומר לי היכן מוצאים היום "ליפות" טבעיות שכאלה כדי להסתבן?



בית הקברות הישן-מבחן האומץ האולטימטיבי

עוד מבחן אומץ שעולה בזיכרוני...נדברנו ארבעתנו ללכת לבד בלילה ללא ליווי מבוגרים לבית הקברות הישן שם טמון אביו של מירו שנהרג בהפצצה על רישון.לילה אחד אנו עושים דרכנו לבית הקברות, חושך צלמוות ואנו מגששים כעיוורים אל חלקת הקבר,השיניים נוקשות מרוב פחד אך אנו במבחן אומץ ולכן נותנים ידיים וממשיכים בהליכה עד שהגענו קרוב מאוד לחלקת הקבר עומדים ומאזינים לקולות הליל לפתע צנחה לה דמות לבנה ממרומי עץ הברוש התחלנו לרוץ ולצעוק בפחד, לדעתי שברנו שיא עולם בריצה הביתה! לימים התברר שאחד מאחינו הגדולים שמע על כוונתנו להגיע לבית הקברות וכדי להניא אותנו מלעשות מעשים כאלה (אותו הזמן הפדיונים ביצעו מעשי זוועה גם רצחו 5 תלמידים בכפר חב'ד המרוחק כ-10 ק'מ מ-רישון) התעטף בסדין ואת שאר הסיפור הנכם מכירים.יותר לא ערכנו מבחני אומץ שמטרתם היתה הגעה לבית הקברות הישן.



אחרית דבר

היום כשחלפו קרוב ל-60 שנים מאז ימי רמבם הסוערים,ארבעת גיבורי הסיפור מוצאים להם את "רישון" של פעם בישובים חקלאיים בדרום ובצפון הארץ וגם אני עברתי להתגורר בנס ציונה שעדיין יכולה להתהדר בתואר מושבה למרות שהוכרזה מזמן לעיר ואם בישראל.כמו כולם אני מוצא את עצמי מבקר לפחות פעם בשבוע במושבת ילדותי "רישון",אך להודות על האמת איני מוצא מקומי ב-מגאלופוליס הזה הנקרא ראשון לציון שמזכיר יותר ויותר ערים שכנות.אני יודע,זה מחיר הקידמה אך מה לעשות ואני מעדיף את "רישון" של פעם..


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל