המנודות של יפו (המצורעות)

היהודיות שלפני ההמון הזועם - סיפורן של הישראליות שהתאסלמו

פעם העולם היה מקום הרבה יותר פשוט לחיות בו.
היהודי האמין בקיומו של בורא עולם, אשר שומע לתפילותיו ושומר על בני ביתו ובנותיו ממשיכות דורו. אך עתה, עם עלייתו ארצה, נקלע המאמין לתוך מערבולת המזרח תיכונית החולנית שלנו. רק כאן ניתן למצוא תסריט חזוי שכזה, שבו מוסלמים גונבים באופן שיטתי את נשמות בנותינו החסודות, הנכחדות. אחת לאחת, כאן בעיר החטאים, בסיפור חיים מטורף, הצעירים הערבים מצליחים ללא כול נשק, לגבור עלינו. הם עושים זאת בזכות קלות ראשן ומחשבתן המעוותת, של אותן צעירות יהודיות.


הנוף כאן מדהים ביופיו ומתעתע את הדמיון. אבל מתחת לפני השטח, שכונת ג'אבליה הופכת לקיצונית ביותר. דומה שאש בוערת מתחת לאדמה. זר לא יבין זאת. לתושבי המקום הוותיקים, לא חסרים סיפורים על יהודיות מנודות, שהולכות בשבי אחר "דין מוחמד בסייף". הן נותנות במה לאשמדאי, שונא היהודים, לשאת דברו בקריאה, מתוך בית המחוקקים היהודי, לאמור: "מי שלא מוצא חן בעיניו, שילך מפה, אנחנו הערבים בעלי הבית כאן", איך שנאמר, הגולם קם על יוצרו...
הנה כך הפליטים, שלכדו את בנותינו, מציבים לנו תנאים.
מנהג סקילת יהודים, שהיה קיים פעם, חוזר. אנו נאלצים לצאת למלחמה על הזכות לחיות בביטחון בארצנו. הפליטים מקצינים את המצב יותר ויותר, עד שכפסע בינינו לבין תהום פעורה.


בתרבות הערבית, ערכה של האישה שקול כקליפת השום. קל להבין שישנן פה נשים רבות שבורחות מבעליהן, עקב נישואין כפויים. בחברה הערבית רבים הם מיקרי גילוי עריות, אונס והשפלה כלפי האישה מצד משפחתה. זו רואה בה את האשמה המיידית לכל הבעיות. היא מחויבת לשמש כפרה על עוונות שונים של החברה הערבית. ככה נשלחות נשים רבות לבצע פיגוע, כדי לכפר על כל מני עוונות דמיוניים של המשפחה הערבית. קשה לחיות כבת בחברה המוסלמית ולהיות בעלת מחשבה חופשית, כאשר מילדות מלעיטים אותך בשקרים ומפחיתים בערכך ובזכויותיך. שהרי בעיני הערבים עצם קיומה של האישה מותנה בסיפוק צרכיו של הגבר.
בשנים האחרונות מתפתחת כאן בארצנו, סוג התמכרות חדש בקרב הצעירים הערבים: צייד יהודיות. אישית אני מודע לנערה יהודיה צעירה, שסיפורה הוא סיפור סינדרלה קשה. זה התחיל כשבפעם הראשונה בחיי, כאשר כנער בסוף הכיתה השישית, יצאתי לחפש תעסוקה בחופשת הקיץ. זכורה לי גם ההתלהבות של בת השכנים, רחל, שעמדה, קורנת מאושר, לצאת לדייט הראשון בחייה, עם בחור ערבי... מאז חלפו למעלה מחמישים שנים ורחל, הנשואה לערבי, הביאה לעולם לא פחות מתריסר ילדים... למעשה מעט מאוד ידעתי עליה. הייתה אז תקופה שמרנית, בה שמרו על הבנות מכל משמר בתוך המשפחה. במידה והיה קונפליקט בין האבא לבת, היה הלה נוהג להכותה בחגורה וגם לגזוז את שערותיה. סקרן הייתי להבין מדוע אסרו על רחל להתרועע איתנו. למען האמת היה לה יופי מהמם והבנתי את התנהגותו של האב הפרימיטיבי, שבא להגן עליה מפנינו. אלא שיום אחד ביקשה אחת מחברותיה לשלוח תמונתה למערכת העיתון, לתחרות מלכת הים. לבסוף נבחרה למלכת היופי של ישראל (אורלי חידה). מאז נפרצו כול המוסכמות, ורבות היו היהודיות שחברו לערבים. אלה, באופן טבעי, הפכו אותן לשפחות מין. היו גם צעירים ערבים שחיו על חשבונן של הבחורות, כאשר הורידו אותן לזנות וסמים. לפי ארגון להב"ה בארץ ישנן 50,000 יהודיות החיות עם ערבים ומתוכן כחמשת אלפים יהודיות חיות היום ביפו רבתי. כך הפכו יהודיות בנות מלך, לשפחות של ערבים. רובן מתגוררות בין רחוב קדם ורחוב עזה.


אם לא די בכך, רוב היהודיות משתפות פעולה עם חבורות הערבים ומביאות חברות חדשות לשמש אותם. כאן ביפו כול מסעדן או עסק ערבי, שמכבד את עצמו, משיג פילגש יהודיה שתמלא את כל רצונותיו ותאוותיו.
עונת הסזון חלפה לה ומהומות פרצו בג'אבליה ומי שעמד בחזית, היו דווקא אותן יהודיות, שביקשו להוכיח את נאמנותן לגבר הערבי. כך הפך המצב להזוי לגמרי, כאשר אותן צעירות, בעלות הזהות החצויה, זורקות אבנם על שומרי החוק.
בקפה "אפלוקה" חגגו את מסיבת הבריתה של התינוקת עיישה, בת לרותם היהודייה ואחמד הערבי. רותם, כולה בת 19 וכבר אימא לשלושה ילדים. היא ממשיכה את מסורת הסבתא רחל, השומרת על הגחלת המוסלמית ומתעלמת מיהדותה. כשהסבתא נשאלת מדוע נתנה לכך את הסכמתה, השיבה: הכול שטויות, אני אקרא לו בשם יהודי ומה איכפת לי אם אביו קורא לו מוחמד. שהרי נהוג לקרוא לבן הבכור בשם הנביא מוחמד. ואם נולדת בת שמה יהיה עיישה, ע"ש אחת משלוש נשותיו והאהובה של מוחמד. ביפו נישואי התערובת לא מעניינים איש. בשנה שעברה ראינו את קצה הקרחון, בחתונה המתוקשרת של מורן היהודייה ומנסור הערבי. החתונה זכתה להדים רבים, אבל הרוטינה נמשכת, כרכבת שדים. אומרים שאין גרוע יותר מיהודי "קאפו", העושה הכול על מנת להוכיח את נאמנותו לגויים.


מקרה יותר קיצוני היה עם טלי פחימה, שהפכה לאוהבה ומגנה של אהובה הטרוריסט הנודע, זבידה מג'ינין. היא אף ילדה לו בן כנקמה והפגנתיות אל מול היהודים השנואים עליה. טלי הופכת למוסלמית לכול דבר, מתפללת חמש פעמים ביום לאללה והיא אחראית על קבוצת נשים מקוננות (הצגת תכלית של בכי וכאב על מותו של נפטר מוסלמי). אנחנו זוכרים את הציטטה של בין גוריון "אם איננו רוצים שהישראלים יהפכו לערבים שומה עלינו להיאבק נגד רוח הלבנט, אשר משחיתה יחידים." קארל מארקס אמר שההיסטוריה בעולם חוזרת על עצמה, פעם כפארסה ופעם כטרגדיה. שהרי לכול דת בעולם יש את הארסנל שלו של קיצוניים.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל