אין כמו יפו בלילות - מחג הסוכות למעגל הדקירות

הגייס החמישי – כיצד הפלסטינאים יורקים בצלחת ממנה אכלו אין אמון בבני אדם – ביפו, בשטח הגדול

חג הסוכות נראה כה רחוק מאיתנו כאילו היה זה חלום, אז עוד יכולנו לשבת בסוכה ולהרגיש בטוחים, היום, עם הטרור, אנחנו מרגישים במקום זאת בסכנה, ומסתגרים מאחורי מנעול ובריח. עד לפני כחודש ימים התנהלו כאן החיים בצורה פסטורלית, פארקים עמוסי אדם עולזים וחוגגים לקצב הסמבה ועשן המנגלים. למזלי, בביקורי באתרי תיירות עוד הספקתי לראות חלק מנפלאות הרוח היצירתית של אחינו הישראלים. לראשונה ראיתי סוכה בנויה על גב חמור ובהמות אקזוטיות שהזכירו מעט את מנהגי אבותינו. דומה שחזרנו לתקופת ישראל וישמעאל, אבל עכשיו אנחנו שוב בנקודת ההתחלה: קין והבל...
נקודת השיא הייתה בית כנסת נוסע על גלגלים. אומנם שמעתי על סבתא עם גלגלים, אבל נראה שהדור הצעיר התקדם... אם נזדמן לך להתפלל בכול זמן שהוא, תמיד ימתין לך מנין גברים בקרון, שישמח לעשות את המצווה.


והנה ביום בהיר אחד כול האידיליה נפסקת בהפתעה ומסך שחור יורד על הארץ הטובה. ארץ בה הדבש ניגר כמי נהר, הופכת להיות ארץ בה הדם נשפך כמים... מתברר שאנו מצויים בפתחו של גל טרור ופיגועים לא צפויים וצפופים. מתי כל זה יסתיים איש אינו יודע. עם רדת החשיכה הרחובות חשוכים וריקים, דומה שכולם מסתתרים בערבים מפני הערבים בבתים...
רחובות אפלים ונטושים זכורים לי מילדותי ביפו, העיר המעורבת. הייתי נער צעיר שכשחזר מפעילות ערב במתנ"ס נאלץ לחצות בחשיכה את בית הקברות האורתודוקסי נוצרי. היה זה מקום עטור בשלל פסלי שיש בדמות מלאכים מכונפים. אלה הזדקרו מעל לחומות בית הקברות. שם הרחוב ניקרא גם הוא בשם המפחיד: "שפתי ישנים"... הייתה זאת טראומה לא נעימה לנשמת קטין, הנקלע לבד לרחוב חשוך בלי נפש חיה מסביב...
הרבה שמות רחובות מוזרים יש ביפו. לצד גדולי תרבות גרמניים מפורסמים תמצא שם רחובות על שם עלובי חיים. דומה שמישהו שלף מתוך ארגז פתקים של שמות והדביק אותם לרחובות הללו. מצער הדבר שעיריית תל אביב לא משכילה ללמוד ממעשי עיריית אור יהודה, שם נוהגים בעירייה להחליף את שמות הרחובות כמעט בכול קדנציה...
מראה הרחובות הריקים המדכאים ממחיש את מה שהתרחש ביפו בעשורים הקודמים. מדד המבקרים נקבע לפי אורך התור במאפיית אבולעפיה. גם היא נשארת בימים ריקה. דומה שהסכסוך בין העמים לא יגמר לעולם. מול גל הטרור אני מרגיש כלפי הערבים כמו בפתגם: "לא מעוקצך ולא מדובשך"... נדמה שביפו חזרו ימי הטורקים, שאז היו פה פרעות בלי סוף. גם שנים רבות בהן התגוררתי בשכונה המעורבת, שהיה נדמה לי שאני מכיר את תושביה הערבים, לא הכינו אותי לגלי השנאה האלו...


אחרי ששנים רבות פרנסנו אותם והפכנו את חייהם לטובים, ערביי יפו גמלו לנו רעה תחת טובה. אלו אנשים שגרתם אתם שבעים שנה ופתאום הם מחליטים לסקול אותך באבנים... הכוהן הגדול, בתקופת בית המקדש היה נוהג לומר: "יהיה רצון מלפניך שלא יעשו בתיהם קבריהם" ודומה שזה בדיוק מה שערבי יפו עושים עכשיו.


ישנו סיפור אמיתי, שנהגתי לספר לאותם חובבי החומוס, הפוקדים את יפו, זמן קצר לאחר סיום האנתיפאדה הראשונה. אז השתרר כאן מעט רוגע ושקט. היהודים חשבו כבר שהכול מאחורינו. הייתה הרגשה של שחרור לחץ והקלה על שהצלחנו לעבור את התקופה הרעה ההיא. באותם ימים אמור הייתי לעבור לדירה חדשה. הייתה זאת הזדמנות להתרענן אל מול אוויר הים הצח. ביקשתי לשבת עם החברים במסעדה המתמחה במאכלי ים ודגים, שנחשבה שם לשם דבר. את בעל המקום הכרתי עוד מימים ימימה. סגנונה של המסעדה היה ייחודי.


מאחורי מתחם המסעדה שכנו מגורי העובדים. הייתה שם בריכת דגים קטנה, מדופנת ועמוסה בדגי ים טריים וקופצניים, שהגיעו לשולחנות הסועדים.
אחת הסיבות שהגעתי למסעדת הדגים הייתה לפגוש את אחמד העזתי, השיפוצניק הערבי, ששימש בזמנו הפנוי גם כשוטף כלים שם. הוא התגורר מאחורי המסעדה. רציתי להזמין אצלו עבודת צבע של דירתי. השיפוצניק, שזה עתה התעורר משנתו, אחמד, עמד שם והפשיל מכנסיו, בשעה שהטיל את מימיו בקשת לתוך הבריכה העמוסה בדגי ים, שיוגשו עוד מעט לישראלים. הרגשתי גועל והשפלה, מהמחשבה שערבי משתין לי לתוך צלחת האוכל שלי.
מסתבר שאף ישראלי לא בדק מעולם את תנאי ההיגיינה שמאחורי גריל המטבח שהגישו שם, מטרים ספורים מאותם סועדים, שהמתינו והתנצחו בקולם על מקום פנוי. לא נכליל את כולם ככאלה, אבל עובדה שהמסעדנים הצעירים גילו עד כמה קל להוציא כסף קל מאותם בליינים, חולי החומוס, שממשיך להגיע.
לפני כשבועיים כתבה ערביה תושבת יפו בפייסבוק: "כול הנשים היהודיות זונות והגברים כבשים תמימות, שעוד שבוע ישכחו הכול ויבואו אצלנו בהמוניהם לנגב חומוס".


זה הערבים שאנחנו רוצים לעשות אתם שלום – מעמידים פנים ותוקעים לך סכין בגב. אבל מה זה אכפת לאנשים מפורסמים כמו קלינטון, שבא לארץ ומטיף לנו לשלום – הרי לא הוא יצטרך לחיות עם האנשים הללו – הוא רק יקטוף את פרסי הנובל לשלום – כמו זה שניתן לערפאת. ולחיות בשלום – ה"לחיות" נראה לי כמו אשליה מטורפת, שרק זר יכול לחשוב עליה. לפני שמדברים על שלום, צריכים לחשוב איך לחיות בכלל עם אנשים ששונאים אותך והשלום משמש להם רק אמתלה לבקש עוד ועוד שטחים, עד שכולנו נסתלק מפה. מתאים למצב שלנו יותר הפתגם "הרצחת וגם ירשת?"



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל