על הסדרה "מתים לחיות – המסע לחיי נצח" ב-YES דוקו

התיאוריה שאחרי שנוכל לייצר לגופנו חלקי חילוף ביוניים, נוכל גם להעביר את התודעה שלנו למחשבים וכך נזכה לחיי נצח – היא לדעתי פרדוקס בלתי אפשרי. ברגע שהמוות נעלם מהחיים – אנחנו נהפוך בדיעבד לרובוטים, כי בחיים כל דבר קיים רק בזכות הדבר האחר, המנוגד.

הסדרה נראית במבט ראשון כמשהו מרתק עם מבט עתידי כמעט נבואי. בדיעבד, המסר של הסדרה על עולם שבו אנשים יחיו לנצח, נראה לי מופרך.
בספרה "המוות חשוב לחיים" מספרת לנו אליזבט קובלר על התנסויותיה ליד ערש הדווי של אנשים רבים, אותם סעדה. כותרת ספרה מתמצת את מסקנותיה. פתגם עתיק אומר: "מעולם לא חיית באמת, עד שלא מתת קצת". המוות הוא חלק מהחיים, כי החיים עצמם הם דואליות, יאן ויאנג, חם וקר, טוב ורע – ואין בעצם חיים בלי מוות. איש חכם אמר: "כל חיי חששתי מדברים שלא התממשו". ואכן חיים מתוך פחד והסתגרות מהעולם – הם לא חיים. מי שרוצה לחיות לנצח פוחד לחיות בעצם וחיי הנצח שלו יהיו חסרי טעם ומשמעות.
התיאוריה שאחרי שנוכל לייצר לגופנו חלקי חילוף ביוניים, נוכל גם להעביר את התודעה שלנו למחשבים וכך נזכה לחיי נצח – היא לדעתי פרדוקס בלתי אפשרי. ברגע שהמוות נעלם מהחיים – אנחנו נהפוך בדיעבד לרובוטים, כי בחיים כל דבר קיים רק בזכות הדבר האחר, המנוגד.
בתור ילדים הייתה לנו את הבדיחה "יש לי אח באוניברסיטה". ואחר כך הוספנו: "בצנצנת של פורמלין", כי אז נהגו לשמר עוברים בפורמלין לצרכי מחקר אקדמי.
דומה שהבדיחה הזאת הפכה היום למציאות. אנחנו רוצים בעצמנו להפוך לאנשים בתוך פורמלין שמורים לנצח... אנשים מנסים לשלוט במוות, שלא לטובתם.
בספרו "הביולוגיה של האמונה" טוען המחבר שבתוך הגוף הפיזי שלנו יש תודעה המבדילה אותנו זה מזה. לכן אנשים שעוברים השתלת אברים חשים את התחושות שחש התורם שנפטר. אחרי מותנו משתחררת התודעה הזאת ומלווה אותנו כברת דרך עד שאנו מתאחדים עם הבריאה והרוחניות העליונות. על כן לחיות לנצח פירושו להפסיק לחוות את הגלגולים שהנשמה עוברת. אבל כל גלגול כזה מאפשר לנו להתחבר מחדש לעצמי הרוחני, העליון שלנו. אדם שיחיה לנצח יאבד בסופו של דבר את מהותו ויהפך בדיעבד, לרובוט אמיתי.


התשוקה לחיות לנצח זה להגביל את עצמנו. התודעה היא חסרת גבולות, ומי שלא מוכן להשלים עם המוות לא יכול בעצם להכיר את התודעה העצמית של הקיום האנושי.
נהיה שבויים בתוך הנצח בעודנו בחיים, בלי יכולת להתחבר לנשמה שלנו. ואז נהיה שבויים בכלא הגשמי שלנו ולא נוכל להשתחרר ממנו זמן רב.
יש הטוענים שבגלל שהטכנולוגיה תתקדם עד מאוד, כבר לא נהיה זקוקים לאנשים הפשוטים והעשירים, שישתדרגו, יהפכו להיות הגזע היחיד שיוותר.
מאידך, מסקנתו של נשיא גוגל שהטכנולוגיה של הארכת החיים (אני מקווה שזה יבוא יחד עם הערכת החיים....) תהפוך להיות זמינה לכולם, והתסריט הזה לא יקרה לעולם.
החיים הם שינוי תמידי והניסיון לעצור את השינוי הזה, ולהפוך אותם לבטוחים, זה בעצם הפסקת החיים עצמם והפיכת האדם למלאכותי.


התשובה שלי אם כדאי לחיות חיים נצחיים היא בנאלית – האדם יגלה שם ריקנות כפי שמצליחנים, שזכו לתהילת עולם גילו. בסופו של דבר הדברים האמתיים השווים נמצאים דווקא בתחום הדתי-רוחני, אותו אימצו מפורסמים רבים. אני אומר זאת למרות שאיני דתי ואיני מאמין בתורה. אבל יש בדת אמת חזקה ויציבה, אמת כתובה בסלע – שאי אפשר להתכחש לה, למרות שזאת לא אמת השמורה דווקא לדת היהודית אלא אוניברסלית. האינדיאנים נוהגים לערוך טקסי מוות מיוחדים לאנשים הגוססים, בו הם מתחברים לרוח של האדם.
מי שינסה להיצמד לחייו לנצח, לא יצליח להתחבר לנשמה הנצחית שלו – ויהיה לכוד תמיד בעולם הגשמי. רק מי שמוכן לחוות את הפחדים שלו, כולל הפחד מהמוות, יכול לגלות את העצמי אמתי שלו.
מי שלא מצליח כבר להשתחרר מהחומריות של הדברים שרכש בעולם וקשה לו לשחרר את הנשמה – לא צפוי לו גן עדן. גן עדן איננו מימוש השאיפות החומריות שלנו, אלא דווקא איפוק והתחברות לרוחניות. יש משל יפה:
סמוראי הגיע למורה זן ואמר: "אני רוצה לדעת מהו גן עדן". המורה ענה לו: "אתה טיפש מכדי להבין". הסמוראי נפגע, אבל התעקש לדעת. "תראה אותך", אמר המורה, "עם החרב שלך אתה יכול רק לחתוך חמאה!"
הסמוראי איבד את עשתונותיו והניף את חרבו בזעם מעל ראש המורה.
"אהה!" אמר אז המורה, "עכשיו אתה מבין מהו גיהינום". עיני הסמוראי אורו והוא החזיר את חרבו לנדנה. "וזהו גן העדן", הוסיף המורה...


האושר לא נמצא בדברים החומריים החולפים – מי שלא מוכן לשחרר – יגלה שהדברים האלה לא מספקים אלא רגעי סיפוק חולפים.
בספר על פאנג שואי, מביאה מורה את סיפורו של אביה, פרופסור מכובד, שרק כאשר גסס בבית חולים הצליח לגלות את האושר, ולהיפתח אל בני האדם.
סטפן לוין כותב בספר "מי מת" שאנו איננו אלא זרם תודעה מתמשך, תלוי מקום, אין דבר שנוכל להיצמד אליו. הכול בר חלוף. אין דבר שיכול להעניק לנו סיפוק מתמשך. מי שפוחד מהמוות לא יכול ליהנות מהחיים.
בחיינו יש רק דברים חולפים משתנים, אי אפשר להיצמד לשום דבר. אם ניצמד לחומריות נאבד את הרוחניות שלנו. כשנהפוך ליצורים מלאכותיים נאבד את האנושיות שלנו.
המורה הרוחני, אושו, אמר: "אנשים הם יצורים מוזרים. הם חיים כאילו מעולם לא ימותו ומתים כאילו מעולם לא חיו". בשביל לחיות צריך להיות נוכח כאן ועכשיו לא לעסוק בעתיד ולהיות שרוי בדאגות. החוויות החזקות שלנו, שאנחנו כל כך מנסים לברוח מהם בחיים, הן שנותנות את הטעם לחיים והם בעצם מהות הקיום הפיזי שלנו. מישהו אמר כבר: שלווה אפשר למצוא רק בעולם הבא...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל