כלבים נגד טרור

הכלב הוא לא רק ידידו הטוב ביותר של האדם, מסתבר שהוא גם ידידו הטוב ביותר של הישראלים נגד הטרור המוסלמי.

פעם בילדותי אספתי לביתי כלבלב פצוע מתאונה. מאז נקשרתי לבעל החיים המדהים הזה. היה זה כלב מסוג זאב. הכלבלב הגור הלך וצמח ובכול פעם ונתן לי הרגשת ביטחון, כשהתהלכתי אתו ברחובות.
הלכתי לתערוכות ותחרויות כלבים והדבר הסב לי עונג רב. ישנה בדיחה משעשעת על הקשר הזה בין הכלב לבעליו: "איש אחד הולך עם כלב נמוך קומה בשביל צר ופתאום בא מולו בריון עם כלב ענק. כשהם נוכחים לדעת שלא יוכלו לעבור בנוחות זה על פני זה, פונה אליו הבריון: "זוז הצידה ותן לנו לעבור, אחרת הכלב שלי יעשה שפטים בכלב שלך". "בבקשה", עונה האיש, "תן להם להתגושש!". ואכן הכלבים מתנפלים זה על זה בחמת זעם, עד שאבק עולה ומכסה את שניהם. כעבור שניות מספר, נשאר רק הכלב הנמוך עומד ומלקק את שפתיו. "מה עשית!" מזדעק הבריון. "אתה יודע כמה כסף השקעתי בכלב הזה – אימונים, מזון מיוחד, טיפולים..." "זה כלום", קוטע אותו האיש, "אתה יודע כמה אני השקעתי כדי להפוך את התנין הזה לכלב?!"


זמן קצר לאחר הסכם השלום עם מיצרים נסעתי לבקר בארץ האויב, ארץ הנילוס. אחד הדברים שמשכו את עיני, בביקור במוזיאון הלאומי בקהיר, היה מרכבת האלים המוזהבת של המלך האגדי, שנמצא בעולם הבא, תות אנך אמון. לצד המלך החנוט, עמד חנוט גם הוא, זקוף על רגליו, כלב הצייד המלכותי של האל הפרעוני. לא פעם אני שואל את עצמי, מאז, מדוע זה בחר מלך כה עשיר ודגול בארצו, שליט כול יכול, לשכון בעולם הבא בצוותא לצד חיה שנחשבה לטמאה לכול דבר. עד שלבסוף הבנתי שהיה פה מסר שהצייר ניסה להעביר: לסמוך על הכלב ולא על האדם המצוי עלי אדמות. שכן כבר אז, בימי בראשית, ידעו שהכלב הוא ידידו הנאמן של האדם. זאת למרות שהמצרים סגדו גם לחתול.
בישראל יש קרוב לחצי מיליון בתי אב המחזיקים ומגדלים סוגי כלבים וגזעים שונים. בדרך כלל סיפורים על כלבים גדולים, מעלים אצלי טעם חמוץ מתוק. מצד אחד נוסטאלגיה על אותם ימים רחוקים כאיש מדים, מג"בניק, שחלק את חדרו ויצועו, בבנין המוקטעה בחברון, עם כלבי תקיפה מסוכנים. בלילות הכלבים נקשרו ונחסמו בפיהם בזמם ונקשרו ברצועה לרגל מיטת הברזל של הכלבן, שהוצמד למחלקת הלוחמים. עד אז הלוחמים הלכו רגלית אחר הגשש המוביל, שהיה מפענח עקבות. קרוב לשנה תמימה ישנתי לצד הכלבים המרתיעים והמקום דומה היה לדיר חזירים, עקב הריחות העזים והלא נעימים שעלו מהם בחדר הצפוף. הייתה זו תקופה בטרם קמו יחידות כלבנים מסודרות, הנקראות היום בעגה הצבאית: "כלי נשק אל הרג".


קבוצת הכלבים נחלקה לארבע סוגי גזעים: רועה גרמני, זאב, בלגי שחור, ובולדוג. הזמנים השתנו והיום, עם גל הטרור הפוקד את ארצנו, ידיעה קטנה בעיתון היומי משכה את עיני. נכתב שם על מפעילי כלבים (כלבנים) שיועמדו לדין בגין הפחדת ילדים פלסטינאים. הם נאשמים בשיסוי כלבים, שהרי ידוע שערבים פוחדים מכלבים. העניין עורר סערה ציבורית, סביב התנהגות החיילים אל מול המתפרעים הפלסטינאים. הדבר הזכיר לכולם אסוציאציות מימי הנאצים, שנהגו לשסות כלבים ביהודים. אלא מה? לא מדובר פה באנשים חסרי ישע שעונו והורעבו, אלא במלחמה עקובה מדם הגובה קרבנות רבים מקרבנו. והרי במלחמה כל האמצעים כשרים ושום עם בהיסטוריה לא נתן את הלחי השנייה לבאים להרגו. רק מטורפים גמורים יתעלמו מאבן שמושלכת לעברם ומסכנת אותם פיזית! הרי מדובר פה באינסטינקט בסיסי של הגנה עצמית! זה לא משחק מחניים, כמו שהעולם רואה בהתבוננו מהצד בסיטואציה ומפלבל בעיניים מצטדקות. הם קוראים מספר הברית החדשה על ישו הצדיק ואנו אומרים תהילים על פצועינו שמטלטלים בין חיים ומוות... והרי הרבה חיילים ניצלו עוד בימי מבצעי צה"ל נגד החמאס, כאשר כלבים נשלחו למקומות, שהתבררו כמלכודות מוות.


חודשים ספורים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, אני מוצב בפלוגת ירוקי הכומתה ומתמקם במוקטעה, אותו מבצר ענק בראש הר חברון. למראית עין הכול היה פסטורלי, מול המוני מבקרים ישראלים במקום. אך ההצגה האמתית התרחשה בדרך כלל בחצות הלילה. אז כול העיר הייתה נכנסת לעוצר ואפלה הייתה יורדת על עיר האבות. בעיר עצמה הסתובבו חוליות חמושים שפתחו באש, כול אימת שחלף לו רכב שלנו בלילה. למרות כול המארבים שהצבנו בלילות, לא הצלחנו להגיע לאותם מפגעים. הם הכירו את העיר טוב מאיתנו וידעו לחמוק מזירת המארב. עד שיום אחד קבלנו כלבי תקיפה מאומנים, שנרכשו בחו"ל. הכלב אומן כך שבהישמע רעש הירי הראשון, כששוחרר, הוא רץ לכיוון מקור הירי בניסיון לתפוס את המפגע. לאחר כשבוע הייתה תקרית, בה היה מעורב בעל חברוני שהסיע את אשתו ההרה לבית החולים. חוליית טרור שארבה לנו בדרך, חשבה בטעות שמדובר בישראלים. התוצאה הייתה שהלה נפגע ואשתו נהרגה.


היה גם אירוע שבו כלב, שנבהל מרעש היריות, השתולל בתוך השריונית שלנו ותקף את מפעילו בנשיכות.
באירוע אחר מצליח הכלב לחשוף נשק רב בדפנות רכב של נזיר נוצרי.
היו אלה אירועים ששינו את מאזן הכוחות בינינו לפלסטינאים.
בעיני המוסלמים הכלב היא חיה טמאה וגורמת לביזוי והשפלה של המאמין המוסלמי. למרבה האירוניה שכחנו שמג"ב הוא חייל המורכב מרבדים של לוחמים בעלי מוצא אתני שונה. היו שם דרוזים, צ'רקסים, מוסלמים, יהודים, וגששים בדואים, אנשי המדבר, ששימשו כמובילי כוחותינו.


הופעתם של הכלבים בשטח לראשונה, כמעט גרמה למלחמת עולם, בשעה שהגשש הבכיר, הבדואי, בעל הניסיון, סירב להמשיך במשימה ואיים: "או שהכלב בודק או שאני בודק!" בנוסף הקדשים המוסלמים לחצו להפסיק שימוש בכלבים. הדבר גרם לנו למפח נפש וחסרונם של הכלבים הורגש היטב בשטח.
לילה אחד הותקף הסיור בירי נק"ל. הכלב שישב עד אז בשקט, החל להשתולל בתוך הנגמ"ש, תוך שהוא קורע את הרסן, השתחרר מהלוחמים המופתעים והסתער לבדו לעבר מקור האש ונעלם לו בחשכה. כתוצאה מהשתוללות הכלב נפגעו כול אנשי הסיור במה שנקרא "ירי בתוך הנגמ"ש". כול הלילה עסקנו בפינוי הנפגעים להדסה ירושלים. לכלב לא היה זכר. כעבור שלושה ימים הכלב הנעלם הופיע מול שער הבסיס, חבוט וזב דם. הזמם שלו נעלם. הוא ישב בשער והמתין למאלפו.
אף אחד לא הבין את הפוטנציאל הטמון בכלבים. יום אחד לקראת סוף שנות השבעים, יוצאים מספר לוחמים לבית החולים "שיפא" בעזה, מתוך מטרה לבדוק את זהות המאושפזים, שחשדו שיש ביניהם טרוריסטים. גם כאן התנהל ויכוח ונאסר להכניס כלבים לתוך בית החולים. התוצאה הייתה שלוחם נפצע קשה מאוד ונשאר נכה כאשר מחבל מחופש לחולה, פתח לעברו באש.


הימים חולפים ואני עוד יומיים עומד לסיים את השירות ( במג"ב לא הייתה קיימת חופשת שחרור) ושוב פעם מארב מזהה בלילה חמושים ומתפתח קרב יריות. תוך כדי כך החוליה מתבצרת במבנה נטוש בפאתי כפר בני נעים. מהומת אלוהים סביב אותה חוליה, שנלחמת ולא מאפשרת כניסת לוחמים למבנה. ארבע שעות נמשך הקרב שלא מוכרע, עד מישהו מציע להכניס כלב. הכלב מסתער ומאפשר לנו לחסל את החוליה. היו אלה צעדים ראשונים ואבן דרך למעשים גדולים לכלבי התקיפה שהפכו מעתה לחוד החנית של היחידות המיוחדות. היו אלה אותם כלבים שכמעט ששכחנו מאחור... אין ספק הכלב הוכיח שהוא לא רק ידידו הטוב ביותר של האדם, אלא גם משרתו הנאמן – זהו נכס של ממש.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל