בין שתי אחיות

פרשת השבוע – "פרשת ויצא" בבמרכזה של פרשתנו, שוב אנחנו חוזים במאבק תחרות וקנאה, והפעם בין שתי אחיות – רחל ולאה – המתחרות על אהבתו של יעקב, ועל מעמדן במשפחה. אמנם במקרא מודגשת התאהבותו של יעקב ברחל, אך, כנראה ששתי האחיות מתאהבות ביעקב וחושקות בו.

פרשת השבוע – "פרשת ויצא"

בבמרכזה של פרשתנו, שוב אנחנו חוזים במאבק תחרות וקנאה, והפעם בין שתי אחיות – רחל ולאה – המתחרות על אהבתו של יעקב, ועל מעמדן במשפחה. אמנם במקרא מודגשת התאהבותו של יעקב ברחל, אך, כנראה ששתי האחיות מתאהבות ביעקב וחושקות בו. ישנם הרבה קווים מקבילים בין הסיפור על מאבק האחיות לבין סיפור מאבק האחים. ללאה ישנו נתון ביולוגי שהופך את מאבקה לחסר סיכוי כמעט: "ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" (כ"ט, י"ז). כמו במאבק בין עשו ויעקב, גם כאן המאבק ופרשת הייסורים של הגיבור/ה מתחילים במעשה המרמה שאותו מבצעת לאה, כאשר היא תופסת את מקומה של רחל במיטתו של יעקב, בליל הכלולות, והופכת בכך לאשתו. גם במקרה שלה מעורב בכך הורה טיפש שאינו מבין שבכך הוא הורס את חייה. ומה לאה משיגה מאותו מעשה מרמה? שנאה עזה מצד יעקב כלפיה, שנאה שלא תדעך במשך שנים ארוכות.
יש כאן מבנה קלאסי של טרגדיה יוונית שמתחילה ב"מעשה המביש", שלאחריו תבוא תקופה ממושכת של סבל ויסורים (דורותיאה קרוק, יסודות הטרדגדיה) . לאה האומללה מנסה להשיג את אהבתו של יעקב ע"י שפע בנים (6 בנים ובת אחת) שהיא יולדת ליעקב, אך ללא הועיל. שמות הבנים מספרים על סיבלה רב השנים וניסיונותיה להילחם בגורלה, גורל האשה השנואה. המחבר המקראי, מצייר את לאה לא רק כחוטאת הבאה על עונשה, אלא מזדהה עם סבלה הממושך, ומצייר אותה בקווי מכחול עדינים ואוהבים. כל תפיסת האשה, בחברה המקראית, די זרה לנו, וודאי שזו תפיסה שוביניסטית ופטריארכלית, אבל דמויות הנשים במקרא מצויירות בד"כ עם הרבה אהבה, חמלה, ואמפתיה . לאה לא היתה אשה "משוחררת" כלל וכלל,וכל אושרה היה תלוי באהבה הבלתי מושגת של בעלה אליה, ובמספר הבנים שתלד לו. כך נשארה דמותה גם במדרשי חז"ל – אשה טרגית.
רחל היפה והנאהבת, מוצגת כ"כלבתא" לא קטנה, אף כי גם היא מוצגת כדמות של אשה ידועת סבל- שנים ארוכות של עקרות, מוות בגיל צעיר - דמותה מעוררת פחות אהדה.
"ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב, הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (ל,א).היא היפה, היא האשה האהובה, ולמרות זאת עינה צרה בחלקה של אחותה שמצליחה להעמיד הרבה בנים ליעקב, ואת הולדת הבנים שלה היא רואה כחלק מהמאבק עם אחותה. הצורה הזו שבה היא מתקיפה את יעקב (שעונה לה, "התחת אלהים אנכי?"), לא מקובלת במקרא, ומציגה אותה כאשה חסרת מעצורים.
קראתי טענה מוזרה, ודווקא מפרשנים ששייכים לזרם של "יהדות חילונית הומניסטית" ,כאילו הנשים של סיפורי המקרא אינן מקנאות ב"צרותיהן" משום שהן יודעות מראש שהן צריכות להתחלק בבעליהן. הקנאה באה לידי ביטוי רק במה שקשור בלידת ילדים" (צופיה ודן מלר, גרנות, "מפרי עץ הדעת"). הם מביאים כדוגמה את שרה שנתנה את הגר לאברהם, ואת רחל ולאה שנתנו את שפחותיהן ליעקב.
ישנם אנשים שאומרים שהמוסלמיות לא סובלות כאשר הבעל מביא אשה שנייה (ומכאן כבר לא רחוקה הדרך לטעון שהגברים כולם הם יצורים פוליגמיים, והנשים צריכות להשלים עם זה). לפחות לגבי המקרא אנו רואים שהדברים מופרכים לגמרי. שרה כל-כך קנאה בשפחתך שהיא היתה מוכנה פעמיים לגרש אותה למדבר תוך סיכון חייה. לאה מקנאת מאד ברחל, על יחסיה עם בעלה, ובסיפור על הדודאים היא מבטאת זאת בעצמה רבה: "המעט קחתך את אישי, ולקחת גם את דודאי בני" (ל,ט"ו). לדעתי, אנשים לא השתנו במשך שלושת אלפים השנים, והקנאה היא רגש אוניברסאלי, שאינו תלוי בהתנייה חברתית, ומי שלוקח לו אשה נוספת, בגלוי או בחשאי, דן את עצמו, ואת אשתו ומשפחתו לחיי גיהנום.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל