הזדמנות שניה - נובלה בהמשכים

הזדמנות שנייה? מרתה יקרה, 25.7.1945 ודאי תופתעי לשמוע כי אני פרנץ הקומוניסט, בעלך לשעבר חי, ובדרכי לאמריקה. כן, אותה אמריקה שכה אהבנו לשנוא, כשהיינו שנינו חברי מפלגה מסורים.

הזדמנות שנייה?

מרתה יקרה,
25.7.1945
ודאי תופתעי לשמוע כי אני פרנץ הקומוניסט, בעלך לשעבר חי, ובדרכי לאמריקה. כן, אותה אמריקה שכה אהבנו לשנוא, כשהיינו שנינו חברי מפלגה מסורים.
העולם השתנה מאז אותם ימים של שנת 1938, וגם אנחנו השתנינו מאד. את הפכת כמעט לציונית לפי מכתבך, ואני הפכתי למאמין בקפיטליזם, בליברליזם, בדימוקרטיה, בכל מה שבזנו לו בעבר. היום אני לא מאמין בקומוניזם בכלל, וצר לי שזאת הייתה הסיבה לפרידתנו. את ודאי עוד זוכרת את המריבה הגדולה שהייתה לנו, כאשר הנאצים התקרבו לעיר שלנו. אני רציתי שכולנו ניסע לרוסיה, ולך הייתה אינטואיציה שרוסיה הסובייטית היא מקום מסוכן. הפרידה שלנו הייתה בלתי נמנעת, כי את התעקשת שאת רוצה להתחבר למשפחתך בפלסטינה. לי כגרמני לא היה מה לחפש בפלסטינה, וראיתי במהלך כזה בבגידה במפלגה.
עברו שנים, אני יודע שחשבת שאני כבר מת, אבל אני לא מתתי במלחמה הארורה ההיא. הייתי רוב הזמן פעיל במחתרת הצ'כית (יחד עם צ'כים – גרמנים אחרים). ישבתי בכלא הגרמני, ברחתי ושוב נתפסתי. רוב חברינו מהמפלגה ניספו במחנות הריכוז של הגרמנים. אחרים, (בעיקר מהריכוז הגרמני בסודטים), ולא מעטים הצטרפו למפלגה הנאצית. אני יודע מה קרה לבני עמך, ועכשיו גם אני קצת ציוני. אני חושב שהיהודים צריכים מדינה משלהם.
האכזבה הגדולה שלי הייתה בסיום המלחמה במפגש עם החיילים הרוסים. הם סיפרו לנו מה קורה ברוסיה באמת, לא בפנטזיות שלנו. הבנו שרוסיה הפכה לבית-סוהר אחד גדול, והגורל הזה מצפה לצ'כוסלובקיה, כי היא נכבשה ע"י הרוסים. האמונה שלי בקומוניזם התנדפה. התחלתי לנדוד למערב. רציתי להגיע לכוחות האמריקאים. אני וכמה חברים הלכנו מאות ק"מ, עד שהגענו לוינה, ושם הסתננו מעבר לקווים של הרוסים וחברנו לאמריקאים.
פתאום ראינו שהאמריקאים לא מפלצות כפי שחשבנו בעבר. הם נתנו לנו יחס אנושי למופת. הוכנסנו לבית-חולים כי כולנו היינו חולים ותשושים. שם פגשתי וויויאן, שהייתה אחות בבית החולים. לאט לאט התהדקו הקשרים בינינו. היום אנחנו נשואים. לאט לאט התרגלתי לרעיון שאחייה בארה"ב. עכשיו אני כותב לך מעל סיפון האונייה שלוקחת אותי לארה"ב. את יודעת שאנחנו הגרמנים מהסודטים גורשנו מצ'כיה לגרמניה המזרחית. לא היה לי לאן לחזור.
אני מבין לפי הסיום של מכתבך, שאת יודעת כבר על-כך. כואב לי שהקשר בינינו נותק, כואב לי שלא אראה בעתיד הנראה לעין את בתי, אבל את הרי יודעת שהתגרשנו כבר בצ'כיה. כן, לא כל-כך התאמנו זה לזה. את היית אינטלקטואלית ממנהיגות המפלגה ואני הייתי חבר מפלגה, אבל בסה"כ חשמלאי פשוט. חוץ מזה למרות שהיית מאד "מתקדמת", העובדה שהייתי "גוי" הפריעה לך קצת, ובאיזה מקום התגעגעת למשפחתך, למרות שהם נידו אותך. אשמח מאד אם תשלחי תמונות של בתנו. אני מקווה לראות אותה ביום מן הימים, והנתק ממנה כואב לי.
הבנתי שנולד לך עוד בן, אשמח גם לתמונה ממנו. אני מקווה שאת מאושרת עם בעלך היהודי בקיבוץ (אשמח גם לתמונה ממנו. כפי שאמרתי מקודם, הפרידה שלנו הייתה בלתי נמנעת, ולא רק בגלל המלחמה. מרתה, אין לבכות את העבר, מה שהיה היה, היי מאושרת וגם אני אנסה להיות מאושר...
שלך פרנץ מילר



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל