אף על פי כן ולמרות הכל

רונן ארגלזי מצייר בפה וזוכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית. ראיון בצבעים אופטימיים.

לצייר ציור, לדמיין מה רוצים לצייר, להמציא, לייצר, ליצור יש מאין. לאדם המתבונן ביצירה נדמה כי עניין של מה בכך הוא להניח צבע על הבד בסדר ובמקום הנכון והנה, יש ציור. אבל יצירה, שלא כמו הרכבת שידה מאיקאה, היא עניין אחר לגמרי. גם לצייר הכי בריא בעולם זה לא פשוט. על אחת כמה וכמה ועוד כמה לאדם שאינו יכול לאחוז במכחול.
בכל העולם כולו יש כ: 700 אמנים המציירים יצירות אומנות למופת מבלי לאחוז במכחול. או יותר נכון הם אוחזים במכחול אבל שלא "כדרך הטבע". אלה הם אמני הציור בפה או ברגל.
בישראל רשומים באגודת אמני הציור בפה או ברגל שישה עשר אמנים (שניים מתוכם מציירים ברגל). האגודה כפופה לאגודה הבינלאומית היושבת בליכטנשטיין וכל חבריה הם אמנים שיצירותיהם עומדים בכל קנה מידה ובשורה אחת עם כל שאר ציירי העולם כשווים בין שווים. נסו לדמיין כמה כישרון וכוח רצון צריך כדי לעמוד בשורה ההיא ביחד עם כולם.
רונן ארגלזי הוא צייר שמצייר בעזרת הפה. הוא משותק בארבעת גפיו כתוצאה מתאונת אופנוע. נפגשנו בביתו ביד אליהו, בית מוצף אור בקומת הקרקע, מונגש לאדם בכסא גלגלים. בין הסלון לכניסה מפוזרים "איים" של צעצועים ופינות משחק. רונן מתנצל ומחייך "עד לפני שנתיים לא היה כאן כל הגן צעצועים הזה, הבית היה תמיד מסודר ואז יהונתן הגיע עם כל מה שילד מביא איתו". אל האבהות הוא הגיע בגיל מאוחר (47) ונדמה שהוא ממצה ממנה כל רגע בהנאה גדולה.
על קירות הבית תלויות יצירות האמנות שלו. צבעוניות, מלאות שמחת חיים. נופים, פרחים, אנשים. הסטודיו שלו ממוקם במה שהיה פעם מרפסת סגורה וכעת הוא חלל הפתוח לסלון ומוצף באור יום.
דווקא הפסלון הקטן שמעיד על זכייתו בתחרות חבוי בפינת הספרייה. תעודות, פסלים ופרסים מביכים אותו. הוא איש צנוע והסיפוק הגדול ביותר שלו הוא בעשייה ולא בהכרה. אבל זכייה בתחרות היא לא עניין של מה בכך.
רונן זכה במקום הראשון בתחרות שהתקיימה לפני מספר חודשים במסגרת פרויקט שנקרא
day in a life (יום בחיי) ביוזמת העיר Chattanooga בטנסי ארה"ב. בתחרות זו לקחו חלק ציירים מלמעלה משישים מדינות. ארגון הנכים של מדינת טנסי פעל לשילוב אנשים בעלי נכויות בתחרות ומפה לשם בעידוד ותמיכה של יו"ר איגוד הציירים והפסלים בגבעתיים, בן עמי עמיאל, נשלחו עבודות של מספר אמנים מישראל.
במקום הראשון זכה הציור "הכנר" של רונן. כבוד. עם או בלי כסא הגלגלים.

איך קם אדם בבוקר ומחליט להחזיק מכחול עם הפה?
"זה סיפור ארוך שמתחיל עם הפציעה שלי. נפצעתי בתאונת אופנוע די מטופשת בגיל שבע עשרה. זה גיל צעיר מאוד. בבית החולים הייתי מוקף כל הזמן בחברים עד לשלב שכולם התגייסו לצבא ומצאתי את עצמי די לבד. רק אז למעשה התחילו החיים שלי. אמרתי לעצמי: בוא נראה מה אני כן יכול לעשות ולא מה אני לא יכול לעשות. התייעצתי עם עובדת סוציאלית שהפנתה אותי ללימודי גרפיקה ממוחשבת ואז פגשתי חבר ילדות שלי שהוא צייר ונדלקתי על הרעיון. התחלתי ללמוד בבית ברל שם קיבלתי כלים לציור. את הדרך לצייר בפה למדתי ממורים פרטיים. בהתחלה הצלחתי רק לקשקש על הבד ורק לאחר אימונים ותרגולים הצלחתי להעביר אל הבד את מה שהיה לי בדמיון."
משיכות המכחול שלך קצרות, זו תוצאה של מגבלה טכנית או כוונה מתוכננת?
"מה שאני מדמיין, זה מה שיוצא. אני משתדל להתגבר על דברים שקשה לעשות. יש לי ציורים גדולים בהם קשה לי להרים את הצוואר, אז אני הופך את הציור כדי לצייר בחלק העליון ואני מצייר הפוך."
כשאתה מתבונן על העבודה שלך לאורך השנים, משהו השתנה?
"תמיד אהבתי מרחבים ונופים. מה שאפיין את הציורים שלי זה משיכות המכחול, החופש והצבעוניות. אני קרוב מאוד לזרם של האימפרסיוניסטים. ואן-גוך, מונה ומאנה מאוד מדברים אלי. יש תקופות של נופים ויש תקופות של פרחים ויש תקופות של אנשים. לפעמים אני יוצא לטבע, מתחיל ציור בחוץ ומסיים אותו בבית. כל ציור יכול לקחת לי שבועיים וברצף אני יכול לעבוד 4-5 שעות. אני קם בבוקר, רואה לפני בד לבן ואני צריך ליצור בתוך הלבן הזה. לפעמים אפשר לעמוד שעה שעתיים מול הבד ולהסתכל עליו ואז להתחיל להעיז ליצור משהו בתוך הלבן הזה בתוך הכלום."
ציירים בדרך כלל מתכננים את הציור, בונים את הקומפוזיציה, מתכננים מה יהיה איפה ומסמנים בעיפרון על הבד.
"אני בא לבד מסתכל עליו ומתחיל לבנות בדמיון שלי נוף, ציפורים או משהו אחר. עם מכחול דק וצבע אוקר דליל אני מתכנן את הציור על הבד.
יש המון עבודה שחורה. זאת לא עבודה משרדית מתוכננת וידועה מראש. אצלי, אני ניגש לבד ואני צריך ליצור משהו מכלום. צריך הרבה משמעת עצמית. אני קם בשש וחצי כל יום. הכי חשוב זה קודם כל לצאת מהמיטה, לראות מה יש ומה אפשר לעשות. רוב החיים שלי הם סביב הציור והמון בזכות אמני הציור בפה וברגל. העמותה בארץ היא מיוחדת, יש את מיקי ואיציק והם למעשה תומכים בכל הציירים בארץ, מארגנים לנו תערוכות, פרסום באגרות של ראש השנה, לוחות שנה, הגדות של פסח וכו'. ואנחנו מקבלים מלגה.
תגיד, המכחולים לא הרסו לך את השיניים? רונן מחייך וחושף סט שיניים תקינות "לא ממש לא, לומדים איך לאחוז אותם."
מלבד הציור (ובנו יהונתן) יש לרונן עיסוק אחד נוסף שהשיחה עליו מדליקה אור גדול בעיניו הכחולות: הרצאות בפני בני נוער בבתי הספר.
"אני מעביר הרצאות לתלמידים על בטיחות בדרכים, מספר להם את הסיפור האישי שלי, איך נפצעתי, איך להימנע מתאונות וכמובן - איך הגעתי לציור. הנתינה לתלמידים עושה לי את זה. אם אני יכול להציל ילד אחד שימנע מלעשות שטויות על הכביש, עשיתי את שלי. זה שתלמיד בא אלי בסוף ההרצאה ואומר לי: רציתי לקנות אופנוע ושינית לי את קו המחשבה.
מה שההורים שלי לא עשו אתה עשית. גם אני לא בדיוק הקשבתי להורים שלי ואני נושא בתוצאות. אני לא יכול להאשים אף אחד בתאונה שלי, גם לא את עצמי. בסך הכל הייתי ילד. והחיים השתנו מהקצה אל הקצה."
איזה שאלות הם שואלים אותך?
"אם לא חשבתי פעם לאבד את החיים שלי, אם החברים נשארו איתי, אם יש לי כאבים, פעם מישהו שאל אם אני אוכל אוכל רגיל, איך הגעתי לציור ועוד. המיוחד במפגשים האלה הוא שהם יכולים לשאול הכל."
אם התאונה הזאת לא הייתה מתרחשת, איפה היית היום?
"בעל משפחה עם ארבעה או חמישה ילדים, עובד עצמאי או בחברה, איש של העולם, הרפתקן. אבל אי אפשר לדעת, בסך הכל הייתי בן 17 ובגיל הזה חיים מהיום להיום, עוד לא היו לי תוכניות. הדבר הכי רחוק שתכננתי היה ללכת לצבא, מקסימום טיול של אחרי צבא. לא היו לי תוכניות מעבר לזה. אבל בטוח שהייתי בעל משפחה עם הרבה ילדים, חברים וטיולים. לא יודע אם הייתי מגיע לציור."
Betty.bebst@gmail.com



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל