בדרך לאבדון- התפוררות הפוליטיקה הישראלית

המצב הביטחוני בחודשים האחרונים, מעוות את הפוליטיקה הישראלית. הדיסוננס הברור לכל בכל הנוגע לשוני האידיאולוגי בין המפלגות נמחק, ורק אזרחי מדינת ישראל נשארו נסערים, מבולבלים וכעוסים.

אני מוצא את עצמי בשבועות האחרונים, מעורער פוליטית בצורה מטרידה. אני אמנם לא מרגיש שהאידיאולוגיה שלי או העמדות שלי בנושאי מפתח השתנו, אך אני מרגיש שהצלחות הטקטוניות הפוליטיות מתחתיי נשברות ומתפרקות. מצב זה גם גורם לי מחד, להרגיש שאני מאבד את ביתי הפוליטי, אך מצד שני גם גורם לי להרגיש שמדינתי, על כל רובדיה, איבדה סופית את דרכה.
בשורה התחתונה, משבועות הלחימה האחרונה, אין מנצחים, רק מפסידים. כולנו מפסידים. אנו מפסידים כל היום כל הזמן.
האם עכשיו בניית החומות במזרח ירושלים, מכתירה את הליכוד כמפלגת שמאל? האם מפלגת יש עתיד והעבודה מפלגות מרכז- שמאל שפויות? או מפלגות ימין ניציות ומסוכנות? האם מרצ עדיין מקסימה אך כבר לא רלוונטית בעליל? האם לרשימה המשותפת אכפת בכלל מערביי ישראל?

אמנם תמיד ישנה הרגשה, בזמן לחימה, שאידיאולוגיה המפלגתית, של כל מפלגה שהיא, מעט מעורערת וחסרת מחשבה עצמאית, אך בשבועות האחרונים אנו עדים להתרסקותם המוחלטת של הדמוקרטיה הייצוגית במדינת ישראל. המחשבה האבסורדית הראשונה תמיד משויכת למפלגת הקייזר. כמו צאן לטבח, עם ישראל חוזר לקלפי כל 18 חודשים ומצביע לביבי. לא למפלגה, כי היא לא רלוונטית, וגם לא למצע פוליטי, כי אין. ביבי, זה אשר מפעיל את יכולות ההשרדות שלו בצורה אשר כבר מעפילה על ספקטרום פוליטי כלשהוא, מוביל אותנו בבטחה. בבטחה לאבדון. אין אדם שטוב יותר בלנעול את האורווה אחרי שהסוסים ברחו, להדביק כמה פלסטרים, ולהמשיך לתמרן פוליטית לחופי מבטחים. מבחינתי, האמירה אשר משקפת יותר מכל את הכאוס אשר נוצר במדינה, הינה זו שהתריעה על נהירת הערבים לקלפיות ביום הבחירות. זו לא אמירה אומללה, אלה אמירה גזענית ומסוכנת, אשר בצוותא עם צעד לא נכון בקוטלי הר הבית, מציתה את האזור בין רגע.
נוסיף לכל זאת את כחלון הנעלם, בוז'י הכלומניק, בנט נושא האקדחים ויאיר הפוליטיקאי הממולח, ונקבל מערכת שבורה, בה אידיאולגיה לא חשובה, אין אסטרטגיה, אין דרך, וכל מה שחשוב הינו לצבור הון פוליטי ולייקים בפייסבוק. איך אנחנו, האזרחים, אפשרנו למצב להתדרדר כל כך?

בינתיים עם ישראל מצוי במצב של פוסט טראומה תמידי. במצב זה, האנושיות מתקמטת לאפס, החשש והבהלה תופסים את מקום הראש החושב, והאנרכיה בפתח. כשאין מנהיגות, למה אפשר כבר לצפות. כשאין ביטחון אישי ברחובות הארץ וכשאין ממשל אשר מנסה לחתור למציאת פתרונות ארוכי טווח, אל לנו להיות מופתעים מהלינץ' שבוצע באזרח הסודני בבאר- שבע או מהרג המחבלת בעפולה. גם בימים הקשים והשחורים ביותר, מה שמבדיל אותנו מאויבנו הוא שמירת על צלם אנוש ועל אמות מוסר מחמירות. כמובן שאין בליבי שביב של הבנה או אמפתיה כלפי אדם הלוקח סכין, מברג, אקדח או מצ'טה ומסתובב ברחובות מדינתי במטרה לרצוח אנשים ולזרוע כאוס, אך ברגע שאנו יורדים לרמת אויבנו, אין אנו שונים מהם.
הפן המשעשע בכל הסיפור הזה, הוא הפלג הימני ההולך והגדל במדינה, זה אשר קורא להפעלת יותר כח. "אגרוף הברזל" הוא לא הפיתרון. גם לא החמרת ענישה, ענישה קולקטיבית, טבח, רצח או הגלייה. איך טרם הצלחתם להבין שאתם שבויים בתוך מעגל האלימות האכזר? המילה הרתעה לא קיימת. היא הולוגרמה פוליטית שמשמעותה בפועל, הינה ליבוי האש והמשך ההתקוטטות. תחשבו היכן נמצא פסיכולוגית מחבל בן 13 אשר דוקר ילד בן 13. האם ענישה כלכלית רטרואקטיבית לתא משפחתו, תמנע ממנו לצאת להבא ולדקור? כמובן שלא. אל תמעיטו בכוחו של הייאוש וההסתה.

בינתיים, במרחק של כמה מאות מטרים ממני, מזרח ירושלים עומדת לה ומרקיבה. אין תשתיות, אין חינוך, אין מימון ואין זכויות. אלו מימיני טוענים שהיא גמורה, שהיא מעוז טרור פונדמנטליסטי חסר תקנה. איך נדע? נדע ברגע שנבין שאין היא חלק מירושלים. עד לרגע בו נקבל את ההחלטה הזו, היא תחת אחריותנו. מה שבטוח, הוא שהמשך הזנחתה, רק יזין את הקרקע לאינתפאדה שלישית, רביעית וחמישית.
מה הפיתרון? אני כבר לא יודע. פיתרון שתי המדינות נשמע בימים אלו מופרך כמעט כמו פיתרון מדינה דו-לאומית. ההבנה שהפוליטיקה הישראלית מלאכותית ולא רלוונטית זועק כל שעה שעוברת. הפיתרון המדיני של משה פייגלין ודב חנין זהה. הנהגת מפלגת העבודה, יש עתיד, כולנו והליכוד זהות. מרצ אמנם שומרת על שפיות ואנושיות, אך את דרכה איבדה מזמן. ליברמן ובנט חוגגים מהכאוס והרשימה המשותפת רק מלבה את האש. בכדי להגיע אי פעם להסדר ולשקט, יש לנסות לבנות תשתית חינוכית חדשה בכל האזור, ולנסות לאט לאט לבנות אמון בין הצדדים.
הר הבית הינה בעיה בזכות עצמה. אמנם מאוד יכול להיות שהר הבית חשוב ומשמעותי ביהדות יותר מאשר האסלאם, אך אין זו עילה מספקת לשבירת הסטטוס קוו. יכול מאוד להיות שהוא מוטה לצד הפלסטיני, אך הדרך היחידה לפתור את הפלונטר הזה בטווח הרחוק, הוא משא ומתן רציונלי ולא מתלהם, לאחר שישנו הסדר חתום.

כן כן, אני יודע מה אתם חושבים, אבו-מאזן לא פרטנר. כנראה שאתם צודקים, הוא לא. אבל מה? גם אנחנו לא. מה שכן, הוא האופציה הטובה ביותר שיש לנו. אל נא תשכחו את העבודה ששלום לא עושים עם חברים, אלה עם אויבים. כן כן,הוא מתבטא בצורה שערורייתית לאחרונה, זה מתסכל, אפילו מבאס, אבל ככה זה פוליטיקה, כל אחד מנסה לצבור כח בהתאם לסיטואציה. אם לנו מותר לנהוג ככה, למה לו אסור?
לכנסת ישראל אין דרך. האופורטוניזם הפוליטי יוצר ריבוי מפלגות נישה נטולות אג'נדה ברורה. מצב זה ניכר בקשר הלא קיים בין הבטחותיהם של אותן המפלגות לבין מעשיהם בפועל. ברור עד כאב כי הלך הרוח הרגעי, הוא זה שמצעיד את הפוליטיקה הישראלית קדימה. הלך רוח זה חזק מההפרדה בין שמאל, מרכז וימין. העדר החשיבה ארוכת הטווח והדיכוטומיה בין המפלגות, רק מעצימה את הכאוס ההנהגתי בעת משבר. כל עוד שהשיח הפוליטי יישאר אלים, מתלהם וחסר הבנה בסיסית כלפי שורש בעיית הסכסוך וסל הכלים להתמודדות עמו, אין מחשבה מפחידה יותר מאשר עתיד המדינה. פוליטיקה ישראלית של קיץ 2015 הינו משחק, משחק ללא מנצחים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל