פרנץ היקר

אבל עובדה שהוא גבר על 13 שנים במפלגה ועל סיכויים להמשך קריירה במפלגה. כל המחשבות על "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", נמוגו מול היצור הזערורי ששכב בידי. עליתי על הרכבת האחרונה שיצאה מהסודטים, והמשכתי ברכבות עד לנמל ברומניה. משם הפלגנו לעבר בירות, ומשם חצינו את הגבול ברגל בואכה פלסטינה. בארץ נפתח פרק חדש בחיי. לא היה לי קל. למרות שלכאורה חזרתי לחיק מ

אבל עובדה שהוא גבר על 13 שנים במפלגה ועל סיכויים להמשך קריירה במפלגה. כל המחשבות על "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", נמוגו מול היצור הזערורי ששכב בידי.
עליתי על הרכבת האחרונה שיצאה מהסודטים, והמשכתי ברכבות עד לנמל ברומניה. משם הפלגנו לעבר בירות, ומשם חצינו את הגבול ברגל בואכה פלסטינה.
בארץ נפתח פרק חדש בחיי.
לא היה לי קל. למרות שלכאורה חזרתי לחיק משפחתי. קשה היה ליצור את הקשר עם המשפחה לאחר שנות ניתוק כה רבות, לאחר שהייתי ידועה כאנטי ציונית במשפחה כה ציונית. למעשה איבדתי הכל: חברים, מפלגה, קריירה, שפה. מקצוע לא היה לי, וגם לא חסכונות.
בארץ קיבל אותי אבי, אותו אב שגירש אותי מביתו וביתי בגיל 17. הוא עזר לי בשלבים הראשונים של קליטתי בארץ. אך אבי הציג לי תנאי: אני לא אתקרב לפעילות פוליטית ובטח שלא לקומוניסטים. קיבלתי את זה, כי הייתי מטופלת בילדה.
אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלי חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתי, כי הוא לא היה בעל אמצעים . לכן החליט לשלוח אותי לכפר-חיטה, הכפר הסמוך לקיבוץ "גבעות", מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שהייתה לי אחות בגבעות. אני שכרתי חדר בכפר, ואת בתי הכנסתי לבית ילדים בקיבוץ.

בגבעות נפגשתי עם צבי, וינאי מאוסטריה, חבר קיבוץ כבר משנת 1934 . צבי ואני התאהבנו זה בזה. הוא היה בחור יפה תואר וגם משכיל מאד.
צבי הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן איתי, והוא דורש שיקבלו אותי לקיבוץ, עם בתי.
הקיבוץ סירב להיענות לבקשת צבי. הנימוקים היו שניים: קודם כל ידעו שאני חולת לב, ובאותן שנים לא קיבלו אנשים עם מחלה כרונית לקיבוץ. שנית אני הייתי "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוני מפעילותי האנטי ציונית בצ'כיה. צבי החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-חוגלה, איתי ועם בתי, עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא כנראה בילה הרבה בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים. אבל בכל זאת זה נמשך שנתיים.
ואז, ערב אחד מזכיר הקיבוץ, צבי ואני נפגשנו ליד הבריכה של הקיבוץ, לשיחה על ה"מצב". אני ישבתי על ספסל מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים ראיתי איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות הקיבוץ. אבל בסוף הן נפלו. אחרי שעה של הקפות כאלו, צבי בא אלי עם פנים צוהלות, והודיע לי, שהקיבוץ יקבל אותי בתנאי שאחתום על הצהרה, שלעולם לא אצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית. חתמתי, ומאז אני חיה בקיבוץ, כאשה לא פוליטית.
אתה וודאי שואל את עצמך, האם אני מאושרת? על-כך אכתוב לך במכתב הבא.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל