העדר
הוא אהב לצאת עם עדר הכבשים למרעה.
למשמע קריאתו, 500 הכבשים היו נעות כגוש אחד בעקבותיו,
ויחד היו יוצאים לשדות הבור וליער בפאתי הקיבוץ.
השמש עלתה, השמיים היו גבוהים ותכולים,
עצי היער הבהיקו בירקות עליהם,
הציפורים צייצו,
והוא הרגיש
כמעט מאושר.
גם בשדה הכבשים נשמעו לו,
כמו גדוד חיילים ממושמעים,
כאשר המשכוכיות הולכות לצידו,
נהג לשחדן באמצעות חופן תערובת.
אך בערב כשישב לבדו,
בחדר הרווקים,
נפלה רוחו.
בשיחות הקיבוץ הצעותיו תמיד נדחו,
וכדי להתנחם היה הולך אחריהן,
לדיר הצאן.