משה דיין ואני – נקודות מפגש ארכיאולוגיות

הפעם הגיע משה דיין בלוויית חברו, איש הביטחון, שדאג להביא עמו את בתו הקטנה, כבת 10 שנים, שנקשרה במותניה הצרים בחבל ארוך והושחלה לתוך הפיר המסתורי. היא תודרכה למדוד בצעדיה את רוחב חדר המפלס התחתון. לדבריה החדר מוצף היה במיני מטבעות מתקופות שונות, שנזרקו לבור עי"י מבקרים ומאמינים. בחלל החדרון הצר היה ריח מחניק.

רחובות העיר חברון המשיכו להיות חשוכים בלילות פרט למקרי חירום והעוצר מחשיכה עד בוקר נשמר. בעיר עצמה הסתובבו חוליות מחבלים שארבו לרכבים הבודדים שנסעו בצירים המרכזים, אבל הפטרולים של אנשי מג"ב בלילות, שחתרו למגע, הרתיעו מעט את המחבלים.
אבל לילה אחד הפתיע אותנו הגנרל, שהגיח בחצות הליל לתוך מערת המכפלה. הוא רצה לחקור במקום את הפתח המסתורי, בפינת אולם התפילה המוסלמי, אשר במערה. מעטים היו בסוד העניין, אשר התנהל כמו מבצע חשאי במעלה המדרגות העולות של המערה.
הפעם הגיע משה דיין בלוויית חברו, איש הביטחון, שדאג להביא עמו את בתו הקטנה, כבת 10 שנים, שנקשרה במותניה הצרים בחבל ארוך והושחלה לתוך הפיר המסתורי. היא תודרכה למדוד בצעדיה את רוחב חדר המפלס התחתון. לדבריה החדר מוצף היה במיני מטבעות מתקופות שונות, שנזרקו לבור עי"י מבקרים ומאמינים. בחלל החדרון הצר היה ריח מחניק, שהקשה על הנשימה והערים קשיים בניסיון לחקור את המקום. התנועה עם הפנס הייתה מסורבלת ביותר, מאחר וקרן האור לא האירה את הדרך. הילדה נעה מטה בתנועה עיוורת, באפלה.
בשלב מסוים כבה האור והילדה נבהלה ומבקשת שיוציאו אותה החוצה. היא מאבדת את הפנס ויוצאת החוצה אל חבורת הגברים הסקרנים, הממתינים למעלה בקוצר רוח לשמוע מה היא ראתה במקום. באותה מהירות שנכנסה עוזבת הקבוצה המסתורית את המקום, בחשכה ובמהירות. הם מתרחקים ברכבם לכיוון ירושלים.
לא לחינם נקרא המתחם הגדול, מכפלה, שהוא מלשון כפל במקורו. המבנה לא היה מקורה והקומה השנייה נבנתה ע"י הורדוס, במאה הראשונה לספירה הנוצרית. התבססות קבוצת היהודים החדשה בעיר, בראשותו של הרב לוינגר, מחדשת את הרוח המשיחית של הימים ההם, בארץ המוריה ופותחת אפיקים חדשים.
עם הזמן מתגלות שפע של תגליות מהימים ההם ובהם בתי התפילה המפוזרים מאשתמוע ועד בית הכנסת העתיק "אברהם אבינו".
אנו, אנשי הביטחון של משמר הגבול, מגיעים למחוזות מרוחקים ונדהמים לגלות שאנשים ומשפחות שלמות מתגוררים עדיין מתחת לאדמה ובמערות, שהפכו למשכנות קבע, לצד שוכני העפר והשאול... לקראת מאי 1969 הר חברון נכבש ע"י המוני חוקרים המגיעים לאזור.
נלוויתי באבטחה לקבוצת צעירים לפני גיוס, שמתמקמת בדהריה, אשר בדרום חברון. בראש הקבוצה עומד שמריהו גוטמן, שחושף אבן אחר אבן בתל העתיק וקובע בשמחה: "זו העיירה היהודית סוסיא האבודה, שהוזכרה במקורות!" שנים רבות אחר כך הולך משה דיין, גיבור המלחמות לעולמו וכל הפריטים שנאספו בחצרו נמכרים ע"י המשפחה באופן פרטי לחלוטין, כמו שנאמר "הכול נשאר במשפחה"..


החיבה שלי לארכיאולוגיה על הצד ההיסטורי, כמו גם על הצד המסתורי שהיא טומנת בחובה, נבעה עוד מילדותי. הורי עלו לארץ בספטמבר 1949, שנה לאחר קום המדינה, וכולנו זכינו לקחת חלק בהתרגשות של "הראשונים", שהייתה מלאה בגילויים והרפתקאות חדשות. לקחנו חלק בפילוס דרכים חדשות ויצירה שרק החלוצים יכולים לחוות כמוה. המשפחה התמקמה בביסאן, שבבקעת בית שאן. העיירה הערבית הנטושה, הייתה מלאה שרידי אבני בזלת שחורים, המפוזרים ברדיוס גדול סביב מספר בתים בודדים. בחלק התחתי עמד האמפיתיאטרון הרומי של בית שאן ההיסטורית. הוא שימש כמגרש משחקים עבור ילדי העולים הקטנים. בתור אחד הילדים הללו ספגתי את אווירת הפנתאון הרומאי העתיק (סקותופוליס) שחציו קבור באדמה השחורה (בעקבות רעידת אדמה שפקדה את המקום).
בכול פעם שאחד הנערים חשף או מצא מטבע עתיק, גרם הדבר להתרגשות ולשמחה רבה בקרבנו. חיפוש המטבעות ופריטים עתיקים, בין ערימת האבנים, המפויחות וליד החורבות, הפך לתחרות וספורט בין ילדי העולים. משהו כמו "מצא את המטמון", או "המרוץ למיליון" של ימינו אנו...
מספר ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, נתאפשר לאזרחים לבקר באתרי המלחמה. הייתי בין אלה שהתרגשו, עד דמעות, מעל קבר רחל אימנו, ממלמל את ברכת "שהחיינו" וחותם את הביקור הראשוני בכותל המערבי. כולנו חווינו אז את האווירה התנ"כית שמקומות אלו השרו עלינו, כאילו קמו והתממשו תפילות הדורות: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה"...
הדבר היחידי שהציק לי בביקורי בעיר העתיקה היה המפגש עם אישה יהודיה שהתאסלמה וגרה עם בעלה בעיר. נראה שכאן נגעתי בבעיה שהפחידה את כולנו: הפחד מהתבוללות.
באפריל 1968, עת התגייסתי למשמר הגבול, נשלחתי לחברון, לאבטח קבוצת יהודים, שביקשה להתיישב במקום. מערת המכפלה הייתה סלע המחלוקת והמקום המסוכן ביותר, מבחינה ביטחונית, באותם ימים. היינו פזורים סביב אחוזת הקברים, שהפכה למוקד מרכזי לעלייה לרגל, של העם היהודי. נערכו שם חתונות, טכסים דתיים עם מנהגי מסורת ותפילות המוניות, שהשרו על המקום אווירת התרגשות אדירה והתלהבות אינסופית. ההיסטוריה היהודית קמה פה לתחייה ממשית...
היו שטענו שגם אדם וחוה טמונים כאן. מסביב התקיים מסחר ער בשווקים הססגוניים, בהם ביקרו המון אנשי צבא. מכרו שם מיני סדקית לצד פריטי עתיקות רבים. היו שם סוחרים ממולחים שידעו לאתר פריטי ארכיאולוגיה, בעלי חשיבות יתרה ולבקש מחיר בהתאם...


עם זאת אי אפשר היה להתעלם מעליבות המקום המוזנח והישן והתושבים העניים, החיים בדלות ובעליבות. על בתים רבים ומקומרים, במקום, נראו סימני המזוזה והחריץ שנסתם במלט שחור, על מנת להסתיר כאן נוכחות יהודית בזמן עבר... התיקון הלא מקצועי רק הבליט את מה שניסו להסתיר. הגומחה ומנורת הקנים מעל משקוף הכניסה.


מה שעניין אותי היה הפיר המקובע, במערת המכפלה, בפינת אולם התפילה הרחב. בכול הזדמנות עמדתי מעל הבור ושלחתי קרן אור אל החושך המרתיע שלמטה. מספר מדרגות אבן הוליכו למפלס התחתון ולא ניתן היה לראות מה היה שם. פיתחו לא עלה על 30 ס"מ, כשמערכת הקברים הייתה קומותיים מטה. בימים עברו הסתובבה בקרב היהודים והמוסלמים שם אגדה שאמרה שמי שנכנס לבור לא יוצא חן מתוכו. הדבר מנעה מהמבקרים להתקרב לבור ואלו עמדו מרחוק והשליכו לתוכו מטבעות ובקשות לעזרה ומחילה. מספרים שסיפורו של המקום המסתורי הגיע לידי אוזנו של הסולטאן חמיד, בסוף המאה-19, שהחליט לבוא לחברון ולבדוק את העניין. כשהגיע לפתח הבור והתכופף להציץ בו, נפלה חרבו מטה, אל תחתית הבור. מיד הורה הסולטאן הנרגש, לשומר המקום, להביא את חרבו. משסירב הלה לרדת מטה, ביקש הסולטאן להוציאו להורג. לבסוף הורה לשומר ראשו האמיץ להביא את חרבו, משובצת היהלומים. ללא היסוס ירד הלה מטה, הביא את החרב והגישה בגאווה לסולטאן. אולם כשפנה שומר הראש הגיבור לצאת מהאחוזת הקברים, נפל ומת במקום...


לא עבר זמן רב ונצטווינו ללוות באבטחה את שר הביטחון משה דיין, שפסע לאורך קיר הכותל הקטן, באלוני ממרא, שנמדד הלוך ושוב בצעדיו. משה דיין אהב עתיקות והעתיקות היו נגישות בשבילו, והוא ביצע חפירות בכול מקום בו היו סימני אדם שנמחקו מתחת לאדמה. את כול העתיקות שמצא נהג לאחסן בחצר ביתו בצהלה. סקרנותו הרבה כמעט הביאה יום אחד למותו, בשעה שקיר מערה עתיקה התמוטטה וכמעט קברה אותו חי. הגנרל הרם הפך לדייר קבע בעיר החברונית ואורח קבוע בביתו של השייח, ראש העיר ג'עברי, ששמח היה לפוגשו בביקוריו בעיר. בסופו של דבר דיין הזמינו לביקור בביתו שבצהלה.
המרדף אחר עתיקות נמשך גם בצפון סיני. שם התוודעתי, באזור בלוזה, שביצות עמוקות ומסוכנות סגרו עליו, למבצר צלבני ששכן במקום. הגישה אליו הייתה כמעט בלתי אפשרית ורק דיין הגיע לשם באמצעות כביש הפלסטיק, שנפרש על הביצות.
כביש הפלסטיק, מושג חדש שנברא, נולד בעקבות פטנט חדש שנועד לפלס דרך מעל שטח הביצות, שהמעבר בו מסוכן וקשה. לא כולם יודעים, ששטחים רבים משני צידי תעלת סואץ, מוצפים בכמויות מים שעולים על פני האדמה וגורמים לחול הרך להפוך לביצה. לראשונה נתקלתי בתופעה, שהפכה בשבילי וכל הגדוד שעמי, כמעט למלכודת מוות, כשניסינו לעבור שם ונפלנו למארב של אנשי קומנדו מצרי שארב לנו בין הביצות. המצרים השאירו רק פתח מילוט אחד מהמקום. רק בנס יצאנו חיים, לאחר שהטנקים שנפגעו בפתח שדה הביצות, לא יכלו להתקדם והגדוד סבל אבדות רבות.
הקטע המדובר, בלוזה, נמצא באזור "ויא. מארס" שבצפון סיני. המקום שימש כמעבר לשיירות ולאורך הדרך, נבנו מספר מבצרים בתקופות שונות. אלו נהרסו עם השנים או נבזזו, פרט למבצר אחד בודד ששרד בשלמותו וננטש בעקבות מים שעלו מן האדמה והציפו אותו. כל המקום הפך לאי בודד, שעמד במרכז הביצות. הצבא שלנו, שנתקל לראשונה בשטח בלתי עביר, שלח מספר טנקים, שתוך זמן קצר נעלמו במצולות הבוץ. דחפורים עבדו שם כחודש ימים סביב השעון, למלא את הביצה בחול.


והנה כך נולד כביש הפלסטיק, בעקבות ניסוי חדש של חיל ההנדסה שביצע עם יריעות פלסטיק רבות, שמשמשות בדרך כלל את החממות. אלו נפרשו ופתרו חלקית את בעיית המעבר בדרך הצרה, שרכבים קלים יכלו לעבור בו עתה. דיין היה בין הראשונים שנכנסו למבנה העתיק והבתולי, שעמד בשלמותו על אוצרותיו, כממתין לגואל. הוא אסף את האוצרות כביצים עזובות, שהועברו אחר כבוד לביתו, בלוגיסטיקה מורכבת, הישר לתל אביב, צהלה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל