מחלות הנפש והטיפול הנפשי

בישראל כעשרת אלפים איש בשנה מנסים להתאבד. התאבדויות, מסתבר, מהוות, מבחינה סטטיסטית, את סיבת המוות השנייה בארצנו. רוב המתאבדים סובלים ממחלות נפש. כיום נוטים להטמיע את הטיפול בחולי הנפש במסגרת מערכת הבריאות הרגילה. האם אפשר לשלוט על מחלות הנפש?

עכו הייתה תמיד בשבילי, בתור ילד שגר באילת, מקום מקולל. כשילד אחד קילל את רעהו הוא היה אומר: הלוואי שתלך לעכו... מאוחר יותר הסתבר לי, שבכל מקום בארץ, ילדים אמרו אחד לשני, כשרצו לקלל, "אתה תגיע ל" עם שמות של כל מני בתי חולים פסיכיאטרים.
כשטיילתי במצודת עכו העתיקה הסתבר לי שבינות לחומות הכלא העתיק, שם היו עצורים לפני קום המדינה אסירי המחתרות, הילכו חולים שאושפזו במקום מרתיע ואפל זה. בזמנו, אני זוכר שכתבו בעיתונים על העניין, שלא ייתכן שאנשים חולים ייכלאו במקום כזה ואכן מאוחר יותר הועבר רוב בית החולים למקום אחר, להוציא מחלקה קטנה שנשארה במקום.
עם הזמן הפך דווקא בית החולים הפסיכיאטרי בבת ים, אברבנאל, למקום המושמץ ביותר מבחינה זאת ועשרות שנים מאוחר יותר כתבו על המקום בבת ים שהוא מדכא ומשפיל את החולים במקום לעזור להם.
בביקורי האחרון בבית הכלא בעכו, סיפר לי חברי, ג'אקו ונטורה, (איש עם ידע נרחב על ההיסטוריה של ישראל), שהדוד שלו אושפז שם בשנות החמישים. היה זה אשפוז בכפייה, לאחר שהדוד נקלע למריבה עם חבורת צעירים, שהתגוררו אתו ועם אחיו, אבא של יעקב, במחנה עולים בצפון. הדוד יצא להגנת אמו של יעקב, שנשארה במאהל העולים, אחרי שבעלה יצא לחפש עבודה. חבורת צעירים, שהתגוררה בשכנות, ניסו להתעסק עם אמו והדוד נקלע אתם למריבה רצינית. במהלך הריב הצעירים הצליחו לכרות את חצי אוזנו של הדוד, שממש נכנס לפאניקה. המשטרה שהגיע למקום, הגיעה למסקנה שהדוד אשם במריבה והצליחה להוציא צו אשפוז נגדו בבית המשוגעים בעכו. הייתה זאת תגובה טבעית באותם ימים של המשטרה, שרוב שוטריה היו יוצאי מרוקו, כאשר היה מדובר בסכסוך בין בן עדתם לאחר. (שכן חבורת הצעירים שניסתה לעשות מעשים מגונים באמו של יעקב, היו יוצאי מרוקו). אבל המוזר הוא שבמשך עשרות שנים, עד מותו של הדוד, הרופאים בבית החולים לא שחררו אותו. שלוש שנים לא הרשו לאף בן משפחה לבקר אותו! מאוחר יותר, כשהיה חייל, ביקר אותו יעקב בבית החולים הפסיכיאטרי בגבעת שאול, ירושלים, שם הועבר. יעקב ניסה לשכנע את הרופאים לשחרר את דודו, אבל לא הצליח. היום ידוע על עשרות מקרים כאלו של אנשים שנרקבו בבתי משוגעים, אף שהיו שפויים. שורש כל רע היה בפסיכיאטר המחוזי, שהיה בעל סמכות בלעדית לאשפז כל אדם, בכל עת! מצב זה תוקן רק עשרות שנים מאוחר יותר. המערכת הייתה אז פשוט אטומה והיחס למי שאושפז בכפייה היה כאל אסיר מסוכן. לפני העידן שבו האימהות איימו על הילדים: "אם לא תאכל יבוא שוטר" היה מקובל האיום: "אם לא תאכל יבוא האיש עם האמבולנס"...
בסרט "שאלה של שפיות", מגלמת ברברה סטרייסנד נערת ליווי שהורגת את הלקוח שלה, שמנסה להתעלל בה. הסנגור שלה ניסה לטעון שהיא לא שפויה, כדי להוציא אותה זכאית. אבל היה פה מלכוד, מפני שברגע שהצליח להוכיח זאת, רצו לאשפז אותה במוסד לחולי נפש. לכן, היא החליטה להיאבק כדי להוכיח שהיא כן שפויה...
פעם חולי נפש לא היו משתחררים מבית החולים, אלא בורחים...


חברי, יעקב, סיפר לי בהומור, שפגש בבית החולים בגבעת שאול חיילים במדים, כמוהו, שסבלו כנראה מהלם קרב. אלה ביקשו ממנו סיגריה וסיפרו לו שהם לא מבינים איך הגיעו לשם. "רק אתמול הייתי על מדים ולחמתי", סיפרו לו...
יצא לי לעבוד, תקופה קצרה, כשגרתי בירושלים, ככוח עזר, בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה. הייתה זאת תקופה שעבודה מצאת דרך לשכת העבודה וכך הוגרלתי לעבודה במקום. רק מאוחר יותר הבנתי שכדי לקבל מקום עבודה "נורמלי", צריך להירשם למחלקת בעלי המקצוע או הפקידים. אני זוכר, מתקופת עבודתי, את החצר של בית החולים, אליה היו מוצאים החולים. היו שם חולים שהילכו כסהרורים הלוך ושוב, הליכה אינסופית, חסרת תקווה ומטרה. בדיוק כמו בשיר איש הרחוב:
"מעיף מבטים, לימין ולשמאל, לחפש לו מוצא, אך איננו יכול".
מוטי אשכנזי, מי שאחרי מלחמת יום כיפור, קרא לחקור את המחדל, סיפר שעבד פעם בבית חולים לחולי נפש. במלחמת יום כיפור, היה קצין במוצב בודפשט בתעלה. הוא סיפר שהחיילים שלו, שהיו לכודים במוצב המוקף מצרים, נכנסו למצב קטטוני, בדיוק כמו שזכר שחולי הנפש התנהגו.


למיטב זכרוני, הזכיר את טלביה בתור בית החולים שבו עבד. היה זה בית חולים ברמה מאוד גבוהה ומקצועית, עם אגף מיוחד, סגור, שהיה מיועד לחולים מסוכנים לעצמם או לאחרים. יום אחד שמענו בחצר בית החולים, את הצעקות של חולה חדש שאושפז במחלקה הסגורה, בזמן שהוא היה מתנפל על הדלת האטומה של המחלקה, מנסה לפרוץ אותה...
בית החולים שכן במקום יוקרתי בירושלים והיה לו אגף מיוחד, המיועד לחולים שהיו זקוקים לטיפול רק במשך היום ושוחררו בערב לביתם. האגף הזה היה בניין מפואר ממש ותמיד הבטתי עליו בערגה... אני זוכר שהרבה מאושפזים ששוחררו מבית החולים, חזרו אליו כעבור זמן לא ארוך, אחרי שלא הצליחו להיקלט בחברה. שכן השיטה המקובלת הייתה לנסות להחזיר את החולה במהירות האפשרית לחברה, שיחזור לתפקוד מלא. היו רבים שלא היו מוכנים להתמודד עם המציאות שבחוץ וחזרו לנפילה בתוך עצמם, כאנשים חסרי ישע, לכאורה. הייתה פה כנראה מן נקודת איזון בין הפחד מלחזור לבית החולים, לבין הרצון להתמודד בכל זאת עם כל הקשיים והבעיות שבחוץ. זה מזכיר לי פתגם עתיק: "אל תחפש אושר במקום שבו איבדת אותו"...
"קדיש לנעמי" היא פואמה שכתב המשורר האמריקני אילן גינסברג ועובד למחזה. זהו סיפורה של אימו של המשורר, שעוברת כל חייה אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש. על המחזה, בכיכובה של ליא קניג ובתרגומו של דוד אבידן, שהוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1976, נכתב: "הו איזו נפש נעלה פה מתרסקת!"
גינסברג שליווה את אמו מגיל 15 באשפוזיה התכופים, הוגדר בעצמו כחולה נפש, בגלל נטייתו ההומוסקסואלית. כל חייו נלחם בחירוף נפש נגד המחלה והצליח לבסוף לשרוד כמשורר מוערך ואיש תרבות מפורסם.
כשהגעתי לתל אביב, מהדרום שם התגוררתי עם הורי, הייתי במשבר מסוים. הרגשתי בודד ואז כתבתי את השיר שבו ביטאתי את הניכור שחשתי פתאום כלפי העולם:
אסתובב ברחובות, אביט על האנשים על המדרכות
אני נודד בדרכים, אין לי מקום מבטחים
עוד לא פס הרשע מהעולם – עוד לא התקרב האדם אל האדם
כעבור שנים אחדות, כשראיתי את המחזה "קדיש לנעמי", התחברתי למילים משירו של גינסברג שצוטטו לכל אורך המחזה. המילים חדרו אלי עמוק-עמוק והזכירו לי את התקופה ההיא שלי בתל-אביב, כשכתבתי את השיר הנ"ל. שנים הדהדו מילות השיר באזני....
מצאתי באינטרנט קטע ממנה (תרגום נתן זך):


גם השיר של דון מקלין על הצייר ואן גוך, שכידוע איבד גם את שפיותו, מדברות על אותו הדבר: "מה שניסית לי לומר, איך בשביל שפיותך סבלת כל הזמן"...
ואילו לאה גולדברג שאביה היה חולה נפש, פחדה כל חייה שמא תתפרץ גם אצלה המחלה. היא נלחמה בפחדיה אלה וכתבה: "על אפכם ועל חמתכם אני אהיה שפויה". וכמובן יש לנו את השחקנית הגדולה גילה אלמגור, שבספרה המרגש "הקיץ של אביה", תיארה את מחלת הנפש של אימא שבצילה גדלה. האם מחלת נפש היא חלק בלתי נפרד מהנפש היצירתית? ביאליק כתב: "התדע מאין ינקתי את שירי, בבית אבי היה משורר אלמוני" והתכוון לצרצר. הוא ראה בדלות הגדולה שבה גדל בתור ילד בגולה, את מקור יצירתו. חבר טוב של אפרים קישון אמר עליו, שהיה אדם חסר שמחת חיים והרגעים היחידים שבהם היה שמח באמת, היו כאשר נוכח לדעת שכתב משהו מוצלח. לפי דעתי פרץ של יצירה גדולה לא יכול להתקיים בלי הדבר שישלים אותו: עליבות גדולה! בחיים פועלים שני כוחות מנוגדים, המשלימים זה את זה ומאפשרים זה את קיומו של זה.
לפי התורות של העידן החדש, הסבל הוא משהו שהאדם בוחר בו והוא לא הכרחי. אמנם הכאב הוא חלק מהחיים, אבל הסבל לא. זוהי בעצם תפיסה שגויה של אדם את המציאות הרוחנית שלו. שכן היקום הוא תמיד בצמיחה, הוא תמיד נוטה חסד והוא תמיד נותן, כפי שנאמר: "הודו לה' כי טוב". והכול כידוע בא מהראש, מהמחשבות והאמונות שלנו...
אין ספק שמחלות הנפש הן מה"צרות" הגדולות ביותר של האנושות. בסרט "כף רגלי השמאלית", אומרת אמו של הילד הנכה, "גוף שבור זה כלום לעומת לב שבור!" לדעת לא להיפגע רגשית, להכיל את הכעסים, ולשמור על היגיינה נפשית, הם דברים חשובים ביותר לכל אחד מאתנו. לפני שאנחנו נגררים על ידי הרגשות שלנו, עלינו לחשוב היטב מה תהיינה תוצאות מעשינו על הנפש. שכן הנפש צריכה להיות מאוזנת, להיות נקייה מכעסים והראש שקט ולא טרוד ומלא מחשבות.


נוסף על טלביה, מזרע, בת ים, ישנם שמות אחרים, שבתור ילדים רבים מאתנו זוכרים. שמות אלו שמשו לנו לקלל זה את זה. מסתבר שכמו שקראתי בספר כשהייתי נער: "העצבנות מחלת דורנו", הקללה של דורנו זה כבר לא דֵבר וחולירע...
מאידך, אין ספק שחלה בתחום הזה התקדמות רבה. תרופות חדשות אפשרו לשחרר חולים להמשך טיפול הביתה. אם פעם משוגעים היו נדונים לכליאה בתוך כלובים, או קשירה והיחס אליהם היה כאל כלבים משוגעים, הדבר השתנה בהרבה! "כותונת משוגעים" היה מונח ידוע פעם. היום, דומה, שהדבר כבר לא כל כך פופולארי... התרופות עושות את העבודה, למרות שעד היום לא ניתן ממש לרפא מחלות קלאסיות, כגון: סכיזופרניה.
אני זוכר סרט ישן שנקרא: "עלובי החברה" שהביא סיפור של נשים חולות נפש, שטופלו בעזרת הלם חשמלי. הסרט הציג את שיטת ההלם חשמלי כאכזרית ומזיקה. למעשה שמעתי חוות דעת רבות, שטענו שהלם חשמלי היה בעצם אמצעי מציל חיים עבור חולים רבים, ששום תרופה לא הצליחה להוציאם מדיכאון קליני עמוק. בארץ אף המציאו את הקסדה החשמלית, שמשתמשת באותה שיטה, ומצליחה לטפל בחולים מקבוצות מסוימות.
לאט לאט משתרשת שיטת הריפוי בתוך החברה, של חולי הנפש. חברה מבינה ומכילה יכולה להביא מזור לחולים רבים כאלו. בדיוק כמו שהילרי קלינטון כתבה בספרה "דרוש כפר שלם", שם ציינה שכדי לגדל ילד בריא צריכה כל הסביבה לשתף פעולה. הנפש היא אמנם מסובכת, מסתורית וקשה לפיצוח – אבל ישנם דברים בסיסיים שעלולים לגרום למחלות נפש. האדם הוא יצור חברתי, שמחובר לחברה. ברגע שהוא מרגיש שהוא חלק חיוני מהחברה ותורם לה, בריאותו הנפשית גוברת. אני גם מסכים עם הפתגם: "נפש בריאה בגוף בריא". פעילות גופנית משחררת חומרים כימיים שעוזרים למוח לפעול ביתר יעילות ומעלים את מצב הרוח.
ההבדל בין בריא לחולה בנפשו הוא דק. לא לחינם נקרא חולה נפש: לא נורמלי. החברה דורשת נורמות וסטנדרטים מסוימים, שמעבר להם האדם נחשב לחולה. אין ספק שמבחינה זאת החברה התקדמה בהרבה ואם פעם באמת היה ניתן לאשפז אדם בבית משוגעים רק בגלל שהחברה לא אהבה את מה שעשה, הרי היום לכל האדם זכות להיות שונה.
אני מקווה שאיש לא יאושפז עוד, לעולם, בבית החולים הפסיכיאטרי, כפי שקרה לדודו של יעקב, שסיפורו הקשה עוררו בי רגשות קשים. בספרו "בין ירושלים לחברון", מספר יעקב על הילדים באזור חברון, אליהם התוודע בתור חייל מג"ב. רבים מהם סבלו מליקויים גנטיים בגלל נישואי קרובים וילדים פגועים פשוט נזנחו שם ונזרקו לרחוב. אין ספק שהחברה המודרנית היא חברה מנוכרת, כפי שחוויתי אותה בתקופה שבה עברתי מהדרום לת"א. אז גם יצא למסכים הסרט "נהג מונית" עם רוברט דה-נרו, שגם הותיר בי רושם עז והציג בדיוק את העניין הזה. אומרים שהתופעה של דאעש היא תוצאה של האקלים שהשתגע. אין ספק שתופעת המתאבדים והדוקרים היא גם תופעה לאי השפיות של העולם החדש. יש הטוענים שהאדם ניתן לשליטה באמצעות מניפולציות במוחו. ייתכן, אומרים מומחים מסוימים, שאיש העתיד יהיה ייצור דמוי מחשב והאדם הפשוט, הפרימיטיבי ייעלם וייכחד, כי לא יהיה בו עוד שום צורך.


מעל לכל אלה יש את האמונה שהאדם הוא יותר מאשר הפיזיות שלו, שהנפש מתאווה לדברים שונים לגמרי מזה שנראים לנו. שהכול עמוק ואמיתי, אבל מסתתר מתחת לפני השטח. כמו שאומר השיר: "יש דברים נסתרים, לא יידע האדם". ובאמת מי יבין לנפש האדם?!


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל