דם סמיך ממים

דם סמיך ממים את הדפים הללו אני כותב מבעד לעיניים האוהבות והמעריצות של הנער שהייתי, כאשר שמעתי לראשונה את הסיפורים ההירואים האלה מאמי, אך כיום אינני יכול להימלט מהתובנות שלי כאדם מבוגר, ומתחושת ההחמצה שמלווה אותי כאשר אני חושב על סיפור חייה. כשעמדתי על דעתי, שאלתי את אמי: "כיצד זה הפכת לקומוניסטית, את שגדלת במשפחה ציונית, שגייסה תרומות, שאי

דם סמיך ממים

את הדפים הללו אני כותב מבעד לעיניים האוהבות והמעריצות של הנער שהייתי, כאשר שמעתי לראשונה את הסיפורים ההירואים האלה מאמי, אך כיום אינני יכול להימלט מהתובנות שלי כאדם מבוגר, ומתחושת ההחמצה שמלווה אותי כאשר אני חושב על סיפור חייה.
כשעמדתי על דעתי, שאלתי את אמי: "כיצד זה הפכת לקומוניסטית, את שגדלת במשפחה ציונית, שגייסה תרומות, שאירחה את עסקני הציונות בקרלסבאד, שכל אנשיה עלו לארץ עוד לפני היטלר?" היא אמרה לי: זה סיפור ארוך, אתה יודע שברחתי מהבית בגיל 17? אספר לך אותו אם תהייה לך סבלנות:

אכן, הורי היו ציונים משכילים, לא אורתודוכסים, מעריצי שפינוזה, שחיו בקרלסבאד שבצ'כוסלובקיה. הורי ודודי נמנו על חוג יהודים שמצד אחד התעניינו בהגותם של גדולי הציונות, כמו בובר, נורדאו ואחרים, ומצד שני הם, האמינו בתמימות באידיאלים כלל אנושיים ובכוחה של החוויה התרבותית והאמנותית .

אני הייתי בת 17 והשיחות האינטלקטואליות של אבי ואחיו על שפינוזה לא עניינו אותי. להיפך, בזתי להם, על הדברנות שלהם, על ההתפלספות שלהם, בלי עשייה ממשית. אבל את האידיאליזם שלהם ספגתי.

הייתה לי הרבה ביקורת על אבי, הדון ז'ואן, הרתחן חסר הסובלנות לדעות של אחרים. הייתי בתנועת הנוער הסוציאליסטית היהודית, וגם שם דיברו ודיברו ודיברו. היו לי חברים רבים, ביניהם גם קומוניסטים.

פעם הציע לי אחד מחברי הקומוניסטים לבוא איתו לביקורי בית בחלק העני של העיר. שם ראיתי מהו עוני, כיצד גדלים ילדים בחוסר כל תנאים, והיזדעזתי. הלכתי עם אותו חבר לפגישות של המפלגה הקומוניסטית, שהייתה בלתי-ליגאלית וכל מי שהיה חבר בה, היה בסכנת מאסר. מה שמצא חן בעיני היה שהקומוניסטים הציעו עשייה מיידית למען המעמדות הסובלים, ולא רק דיבורים. פתאום כל הדיבורים על ארץ ישראל, וכל המשחקים ומחנות של הקיץ של תנועת הנוער היהודית נראו לי ריקים מתוכן. אני אהבתי מעשי גבורה מילדותי, עימותים עם המשטרה, אהבתי לא לציית לסמכויות, ובמיוחד לאבי, ואת כל זה מצאתי במפלגה.

אבי הודיע לי כי אם אני ממשיכה בפעילות במפלגה, עלי לעזוב את הבית מהיום למחר. הייתי בת -17, ללא קשרים, אבל אבי גירש אותי מהבית ואסר על כל המשפחה לקיים איתי קשר.

בית המפלגה הפך לביתי החדש. הפכתי לפעילה מקצועית של המפלגה, במשך 13 שנה. אמי ואחי קיימו איתי קשר בהיחבא אבל למעשה התנתקתי מהמשפחה. במשך הזמן, כל משפחתי עלתה לארץ, ואני נותרתי שם ללא כל משפחה. גם חברי היהודים בני גילי נידו אותי. אני הייתי נוהגת להתווכח עם השליחים שבאו מן הארץ, באסיפות הפומביות, וזה מאד הרגיז אותם. חברי עלו לארץ כעבור כמה שנים, ונפגשו איתי רק אחרי שנים רבות, כשבאתי לקיבוץ שלנו.

מכל משפחתי, נותרה בצ'כיה בשנות השלושים רק דודה אחת זקנה. היא הייתה רווקה וקצת תמהונית. היא שמרה על קשר איתי, וקיבלה אותי בחום בביתה, למרות האיסור של אבי. תמיד כאשר הייתי מותחת ביקורת על משפחתי, ונשבעת שלעולם לא אפגש איתם, היא הייתה אומרת לי: "מרים, 'דם סמיך ממים'. לא הבנתי בדיוק את כוונתה, ולא החשבתי כל-כך את דבריה, כי במשפחה שכולם דיברו על שפינוזה היא נחשבה לאשה פשוטה ולא משכילה.
בינתיים הקשרים שלי עם הגויים התהדקו. בחבל הסודטים גרו מיליוני גרמנים, ואני כמעט שכחתי שאני יהודיה. היו אלו השנים של לפני היטלר, אך גם הקומוניסטים היו נגועים בדעות קדומות על יהודים. בעיניהם כל היהודים היו עשירים, רמאים, גנבים ומנצלים. כשהייתי שואלת "ומה אני בעיניכם?" היו אומרים לי "את מרים, את לא יהודייה – את אגדה". הייתי מאד פופולארית ביניהם. הייתי מאד יפה (עם כל הצניעות) באותם ימים, הייתי אמיצה –יצאתי לכל משימה, לא פחדתי ממאסרים, וידעתי לנאום ולהלהיב את הפועלים.

התחתנתי באמצע שנות השלושים עם גרמני, חשמלאי יפה-תואר, פעיל במפלגה. בשנת 1937 נולדה אחותך, אבל זמן קצר אחר-כך התגרשנו. לצערי הוא לא שרד את המלחמה, כי הנאצים הוציאו אותו להורג, כקומוניסט וכמתנגד למשטר.

בינתיים היטלר החל לדרוש מהמעצמות את חבל הסודטים (שם היה לגרמנים רוב מכריע). כמעט בין לילה כל הקומוניסטים הגרמנים הצעירים הפכו לנאצים, והחלו להתרחק ממני. ב1938 הנאצים המקומיים מהסודטים שלחו לי מכתב איום - גלויה שעליה מצויר עמוד תלייה ואני ובתי תלויות עליו.

היה ברור כי הגרמנים הולכים לספח את חבל הסודטים, בעקבות "הסכם מינכן" המפורסם, המפלגה שלי הציעה לי לעבור למוסקבה, ולהיכנס שם לבית ספר למנהיגות קומוניסטית. הבטיחו לי ששם יקחו את בתי למעונות מיוחדים של ילדי פעילים. דווקא זה הפחיד אותי. לא ידעתי מה יקרה לה שם, ולא היית מוכנה להיפרד ממנה. הרגשתי שרוסיה מסוכנת עבורי ועבור בתי. קיבלתי החלטה - לעלות לא"י. כמה חודשים לפני כן הגיעה לקרלסבאד אמי, שהייתה אם אוהבת ואשה משכילה וראתה את המצב באירופה, והפצירה בי לעלות לא"י ולחבור למשפחה.

היטלר כבר פלש לצ'כיה, וברכבות האחרונות שיצאו משם, ברחתי לא"י עם בתי (אחותך) בת החצי שנה. בא"י פגשתי את המשפחה שנידתה אותי. פגשתי גם הרבה חברים שהפכו לציונים, וזכרו לי איך ניסיתי להעביר אותם למפלגה הקומוניסטית. אבי לא רצה אותי לידו בת"א. הוא שלח אותי לחיות הרחק ממנו במושב ליד הקיבוץ שלנו.

בקיבוצנו היו הרבה חברים שהכירו אותי היטב, את "מרים הקומוניסטית" והאנטי ציונית. היו שם מנהיגים כמו בן-אהרון שהתעמתו איתי ישירות באסיפות פומביות שאירגנה התנועה הציונית, ואני נשלחתי להפריע להן. בקיבוץ הייתה גם אחותי (זאת הסיבה שאביה שלח אותה לשם), שאף היא לא התלהבה לבואה של "הכבשה השחורה" של המשפחה.

אמא מספרת לי שהיא כמעט חזרה לתל-אביב, אלא שאז היא התאהבה בבחור יפה מהקיבוץ (אבי). אבי, הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן עם מרים, והוא דורש שיקבלו אותה לקיבוץ, עם בתה. הקיבוץ סירב להיענות לבקשת אבי. הנימוקים היו, שקודם כל מרים חולת-לב ולא מקבלים חולים כרונים לקיבוץ, ושנית היא "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוה מפעילותה האנטי ציונית בחו"ל.

אבי החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-חוגלה (המושב הסמוך), עם אמי ואחותי. עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא המשיך לבלות בערבים בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים, שכן הוא היה כבר חבר קיבוץ די ותיק. המצב הזה נמשך שנתיים. ואז, כך סיפרה לי אמי, "ערב אחד המזכיר, אחד ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, ואבי נפגשו ליד הבריכה ב"עיגול ארלוזורוב" - הגן הציבורי של הקיבוץ - לשיחה על ה'מצב. אמי סיפרה כי היא "ישבה על ספסל מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים היא ראתה איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות גבעת-חיים. אבל בסוף הם נפלו". אמא סיפרה לי, שאחרי שעתיים של הקפות כאלו, אבי בא עם פנים שמחות, והודיע לה, שהקיבוץ יקבל אותה בתנאי שהיא תחתום על הצהרה, שהיא לעולם לא תיצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית". היא חתמה, והקיבוץ קלט אותה ואת אחותי.

אמי הפכה לאשת משפחה כשמרכז חייה הוא גידול ילדים. לעולם כבר לא שבה לפעילות פוליטית, למרות אנשי המפלגה הקומוניסטית בארץ ניסו לרתום אותה לעגלתם. היא שמרה על דעות שמאליות קיצוניות´אך שמרה על הבטחתה לקיבוץ, ולא עסקה יותר בפוליטיקה. היא טיפחה את הקשרים עם משפחתה העניפה והציונית בארץ, והסבירה לי שברגע שאנחנו נולדנו היא היא הבינה שזה התפקיד האמיתי שלה בחיים – לגדל אותנו, ולהתמסר למשפחה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל