הביוגרפיה האמיתית של אמי

"אל ארגז החול הזה של ילדותי,שב אני, שוב ושוב, ומבעד להמיית געגועיו של ילד, שאפשר שלא בגר בי מעולם, שב אני לאסוף את רסיסי ילדותי, מבעד לתכריכיהם של המתים האהובים עלי" (דן-בניה סרי, אדם שב אל ביתו) הביוגרפיה האמיתית של אמי (חלק א') לאחר שכתבתי ביוגרפיה בדיונית על אמי חשתי צורך לספר את הביוגרפיה האמיתית של



"אל ארגז החול הזה של ילדותי,שב אני, שוב ושוב,
ומבעד להמיית געגועיו של ילד,
שאפשר שלא בגר בי מעולם,
שב אני לאסוף את רסיסי ילדותי,
מבעד לתכריכיהם של המתים האהובים עלי"

(דן-בניה סרי, אדם שב אל ביתו)

הביוגרפיה האמיתית של אמי (חלק א')

לאחר שכתבתי ביוגרפיה בדיונית על אמי חשתי צורך לספר את הביוגרפיה האמיתית שלה, למרות שחלקים ממנה כבר מוכרים לכם מסיפורי הקודמים

רות ליפשיץ, אמא שלי ושל תמר, נולדה (1910) בקרלסבאד, עיר קטנה וציורית, של מעיינות מרפא, בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, כבת הבכורה למשפחה יהודית בעלת תרבות חילונית, אך לא מתבוללת. הם היו מראשוני הציונים בעיר. ישנו סיפור כי המאורע שהפך אותם לציונים היו פרעות קישנייב (1903 ) והסיפור על מה שקרה שם מאחד הפליטים. אך יש לזכור כי קארלסבאד עירם היתה מוצפת כל קיץ בראשי הציונות שבאו להתרפא שם, וכי התקיימה בעיר פעילות ציונית תוססת, וכי הוקמה בעיר אגודה ציונית. ההורים שלה היו אנשים משכילים, לא אורתודוכסים, מעריצי שפינוזה. הוריה ודודיה נמנו על חוג יהודים שמצד אחד התעניינו בהגותם של גדולי הציונות, כמו בובר, נורדאו ואחרים, ומצד שני נמנו על חסידי "הנאורות" והתרבות של תקופתם, האמינו בתמימות בתוקף אידיאלים כלל אנושיים ובכוחה של החוויה התרבותית והאמנותית לתת תוקף לחייהם . האמונה באידיאלים הכלל אנושיים, בכוחה של האמנות והתרבות לתת טעם לחיים, ליוותה אותם כל חייהם.
מקור אחר להשפעה עליה היו האידיאולוגיות הגדולות. הייתה זו התקופה הסוערת שבין שתי מלחמות עולם, זמנן של האידיאולוגיות הגדולות – הקומוניזם, הפשיזם והציונות. אמא נסחפה בגל הענקי הזה של האידיאולוגיות והן קבעו את חייה.
רות חלתה בגיל 9 והמחלה פגעה לה בלב, בשני השסתומים, עובדה שהשפיעה על כל חייה. יחד עם זאת הייתה ילדה יפה ומוכשרת, שכתבה מחזות, וביימה אותם בעזרת אחיה (שתי אחיות ואח). היה לה גם קול נפלא ותקופה מסויימת היא חשבה להיות זמרת.
בגיל 16 (1926) חלה תפנית מכרעת בחייה. היא הפכה לקומוניסטית, הפסיקה את הלימודים, גורשה מביתה וממשפחתה, והפכה לפעילה קומוניסטית. כל המשפחה הייתה כבר ציונית, והיא ממש נודתה מהמשפחה, פרט לדודה אחת, דודה ג'ני, אחותה הרווקה של אמה של רות (סבתא פלורה), ששמרה איתה על קשר. בתקופה זו התקיימו קשרים רופפים בין סבתא פלורה לרות, ואחיה של רות היה נשלח לפעמים עם ארוחה לרות. יחד עם זאת החרם עליה מצד המשפחה היה כמעט טוטאלי, וכף רגלה לא דרכה בבית הוריה במשך שנים. כדי להבין את עמדתו הקיצונית של אביה (סבא מוריץ), צריך לציין כי המפלגה הקומוניסטית הייתה ארגון בלתי ליגאלי בצ'כיה, וההשתייכות אליה הייתה עבירה על החוק.

הפעילות במפלגה הקומוניסטית, נמשכה כ-12 שנים, עד 1938 עם סיפוח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית, כאשר לאימי מלאו 28 שנה.
מה הביא למהפך הזה בחייה? איך נערה בגיל 16 הופכת לקומוניסטית? היא נהפכה לקומוניסטית, לפי דבריה, אחרי ביקור במשכנות של פועלי תעשיה, והעוני הנוראי שלהם שזיעזע אותה. לדעתי, וזאת רק השערה, צריך להוסיף לזה את יחסיה הקשים עם האבא שלה, שהיה רגזן נוראי, והיו להם מריבות מאד קשות. צלחות נזרקו עליה בזמן ויכוחים פוליטיים סביב השולחן. רות היתה דעתנית ווכחנית, ולא קיבלה את מרות האב הפאטריארכלי. כל האוירה הזו בבית הפכה אותה למרדנית ומהפכנית, לדעתי.
לאחרונה מצאתי הסבר נוסף לנהייתה אחרי הקומוניזם. מעיון בזכרונות של דודה שהיה הדוד האהוב והנערץ עליה, למדתי שגם הוא יצא בהזדמנויות שונות לעזרת העשוקים. בזכרונותיו ממלחמת העולם הראשונה, בה הגיע לדרגת רב-סרן, הוא יצא פעמיים כנגד הפיקוד במאבק למען זכויות החיילים הפשוטים. הוא היה עורך דין בהכשרתו והוא ניצל את כישוריו כדי להגן על החיילים הפשוטים, למרות שהוזהר שאם ימשיך בדרך זו, הוא יועמד לדין. כלומר, לדעתי, המאבק למען החלשים, היה חלק מהאתוס של משפחתה.
היא אהבה לספר לי על הפגנות שהשתתפה בהן, על מעצרים בבית סוהר לקראת האחד במאי, על טיפוס בשלגים לכפרים נידחים כאשר המשטרה חסמה את הדרכים. היא סיפרה על האהבה שזכתה בה מצד הגויים, שגם אם היו אנטישמים, תמיד אמרו "שיש יהודים ויש רות ליפשיץ. רות היא 'אגדה'". זאת הייתה התקופה המשמעותית בחייה, תקופה שבה היא נתנה ביטוי לכל הכוחות הגנוזים בה, והייתה נערצת ואהובה על כל סביבותיה.

מסיפוריה עולה כי הייתה אשה מאד אמיצה ומסורה לעניין, והגיעה למקום גבוה בצמרת המפלגה.כאשר היו "משפטי סלאנסקי" , (אלו היו משפטים של צמרת המפלגה הקומוניסטית הצ'כית, ב-1951, שנאשמו ע"י סוכניו של סטאלין בבגידה). היא הכירה אותם אישית, מהתקופה לפני המלחמה, וידעה שלא יכול להיות שהם בוגדים, ואז החל הכירסום באמונתה בקומוניזם.

למרות זאת אמא אף פעם לא הפסיקה לגמרי להאמין בקומוניזם. בשנות השישים, שנים לאחר "ועידת העשרים" שבה חרושצ'וב גילה לעולם את פשעי משטרו של סטלין, היא עדיין ראתה במשטר הקומוניסטי משטר נכון יותר מהמשטר הקפיטליסטי. היא אמרה לי בשיחה שהיתה לנו כשהייתי בן 17 לערך על הקומוניזם, "חשוב שלאדם תהיה אמונה במשהו", (וזה בעיני משפט מאד נכון ועמוק) ולכן "היא לא יכולה להיפרד לגמרי מהאמונה בקומוניזם". אך הייתה לה ביקורת על המשטר בבריה"מ, והיא נהגה להגיד, על משקל "המטרה מקדשת את האמצעים" כי שם האמצעים הרסו את המטרה. על השקפותיה בנושאי ציונות ויהדות ארחיב בהמשך.
ב-1934 היא התחתנה עם קומוניסט גרמני מהסודטים בשם גוסטב (אשר חוסל יותר מאוחר ע"י הנאצים). מנישואים אלו נולדה תמר אחותי היחידה, אבל אמא שלי התגרשה ממנו כעבור 4 שנים. היא הצטערה על-כך בגיל יותר מאוחר, ואמרה לי פעם בבגרותי שהיא הייתה יכולה להיות מאושרת איתו, אבל האבא שלה קילקל לה ועיוות לה את היחס לגברים.
ב1938 הנאצים המקומיים מהסודטים שלחו לה מכתב איום, גלויה שעליה מצויר עמוד תלייה והיא ובתה תלויות עליו. כאשר היה ברור כי הגרמנים הולכים לספח את חבל הסודטים, בעקבות "הסכם מינכן" המפורסם, המפלגה הציעה לה לעבור למוסקבה, ולהיכנס שם לבית ספר למנהיגות קומוניסטית. הבטיחו לה ששם יקחו את תמר למעונות מיוחדים של ילדי פעילים. דוקא זה הפחיד אותה, היא הרגישה שרוסיה מסוכנת עבורה ועבור תמר. היא קיבלה החלטה מפתיעה, לעלות לא"י. ההחלטה לא הייתה לגמרי מפתיעה כי כמה חודשים לפני כן הגיעה לקרלסבד אמה, שהייתה אשה משכילה וראתה את המצב באירופה, והפצירה בה לעלות לא"י ולחבור למשפחה. יחד עם זאת לא הייתה זו החלטה קלה. בא"י חיכתה לה המשפחה שנידתה אותה, הרבה חברים שהפכו לציונים, וזכרו לה איך היא ניסתה להעביר אותם למפלגה הקומוניסטית ולא הצליחה, בקיצור זו הייתה "שיבת הבן האובד", והודאה, כביכול, שכל דרכה הייתה מוטעית. היא תמיד אמרה לי שהיא עשתה את זה בשביל תמר. בשלב הזה של חייה היא החליטה שהיא קודם כל אם, גם אם זה אומר לעזוב לגמרי את פעילותה הקומוניסטית.

פרק שני

עם העליה ארצה נפתח פרק חדש בחייה תרתי-משמע. לא היה קל לרות. למרות שלכאורה היא חזרה לחיק משפחתה, היא איבדה את הכל: חברים, מפלגה, קריירה, שפה. מקצוע לא היה לה, וגם לא היו לה חסכונות. אמנם המשפחה יצאה מגדרה כדי לעזור לה, אך אביה לא היה עשיר. אבל רוחה לא נפלה. בכלל אני לא זוכר אותה כשרוחה נופלת עליה למרות שהיתה כל החיים מאד חולה, ורוב החיים ללא בן-זוג, כלומר די בודדת. היא הייתה אשה אמיצה.
בארץ מי שקיבל אותה היו אביה ואמה, אותו אב שגירש אותה מהבית. הם עזרו לה בשלבים הראשונים של קליטתה בארץ. אך אביה הציג לה תנאי: היא לא מתקרבת לפעילות פוליטית ובטח שלא לקומוניסטים. היא קיבלה את זה, כי הייתה מטופלת בילדה.
נראה לי שהיא התחילה להשתלב במשפחה בת"א ובארץ (לסבי היה שם אח די אמיד, והיתה שם בת-דודה עם משפחה, ובארץ היו לה אח ושתי אחיות (ועוד קרובים רבים). למרות שנות הניתוק הרבות, הם קיבלו אותה בחום ובאהבה.
אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלה חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתה, הוא לא היה בעל אמצעים כאמור, ולכן החליט לשלוח אותה לכפר סגולה הכפר הסמוך לקיבוצנו (גבעות), מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שיש לה אחות בגבעות. רות שכרה חדר בכפר, ואת תמר הכניסה לבית ילדים בקיבוץ.


פרק השלישי
בג"ח היא נפגשה עם אבי, צבי, שהיה בג"ח כבר משנת 1934 והיה כבר גרוש מחברת קיבוץ אחרת.
צבי ורות התאהבו זה בזו, וזו בזה. שניהם היו יפים, משכילים וחכמים. אלא ששניהם היו דעתניים רגזנים, ווכחנים בלתי נלאים, בלתי מסוגלים לוותר על עמדתם, וגם התחום של ההשקפה הפוליטית יצר תהום ביניהם. צבי כבר היה חולה במניה –דיפרסייה דבר שדן את נישואיהם בודאות לכשלון. אמא שלי אמרה תמיד שרק השנה הראשונה שלה איתו הייתה טובה. מאז הם לא הפסיקו לריב. גם אחרי הגירושין הם המשיכו לריב בחום על אלף ואחת נושאים. בעצם הוא אהב אותה כל חייו, ולא ממש נפרד ממנה והיא לא ידעה לשים לו גבול ולא לתת לו לחדור לחייה גם אחרי שהתגרשו. הוא הוסיף לבקר בדירתה, ובד"כ היה מתפתח ריב בכל ביקור כזה. תמיד היה התירוץ של הילד המשותף...אבל הילד הזה שזה אני היה תקוע באמצע הפלונטר הזה, ביניהם.
אבל נחזור למאבק של אבי על קליטתן של רות ותמר לג"ח.
צבי הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן עם רות, והוא דורש שיקבלו אותה לקיבוץ, עם בתה תמר.
הקיבוץ סירב להיענות לבקשת אבי. הנימוקים היו, שקודם כל רות מאד חולה, ושנית היא "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוה מפעילותה האנטי ציונית בחו"ל. צבי החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-סגולה, עם אמי ובתה, עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא כנראה בילה הרבה בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים. אבל בכל זאת זה נמשך שנתיים.
ואז, כך סיפרה לי אימי, ערב אחד המזכיר ואבי נפגשו ליד הבריכה ב"עיגול ארלוזורוב" לשיחה על ה"מצב". אמי ישבה על ספסל מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים היא ראתה איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות גבעות. אבל בסוף הן נפלו. אמא מספרת שאחרי שעה של הקפות כאלו, צבי בא עם פנים שמחות, והודיע לה, שהקיבוץ יקבל אותה בתנאי שהיא תחתום על הצהרה, שהיא לעולם לא תיצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית ולא תעסוק בפוליטיקה. היא חתמה, והקיבוץ קלט אותה ואת אחותי. אבי תמיד התגאה בפרק הזה, של חייו, ואכן נראה לי שמגיע לו על כך כמה נקודות זכות שם למעלה.

מדוע הם לא עזבו את הקיבוץ? במכתב מאותה תקופה שבה הם חיו בין גבעת חיים לחוגלה, שהוקרא לי לאחר מותה, אמא כותבת למישהו ממשפחתה, בכבוד רב על אבי, ומצהירה שזה לא יהיה הוגן מצידה להוציא אותו מהקיבוץ בגלל בעיות הקליטה שלה. אבי היה קיבוצניק מאמין ונאמן, שאף פעם לא שקל לעזוב את הקיבוץ.
כך החלו חייה בקיבוץ. וכאן אני ארשה לעצמי סטייה קלה מהסיפור הכרונולוגי, לבירור שאלות מופשטות יותר. אני שואל את עצמי האם היא הייתה מאושרת בקיבוץ? (והרי אנחנו גדלנו על המוסכמה שבקיבוץ כולם מאושרים). האם הזדהתה עם צורת החיים הזו? לא שוחחנו ישירות על נושאים אלו ואני מסיק דבר מתוך דבר.
לכאורה, הקיבוץ היה צורת חיים שמגשימה את רעיונות הקומוניזם. צורת חיים שוויונית וצודקת. אבל הקומוניזם שלה היה קומוניזם מהפכני, פתוח, עירוני, שכלל מלחמת מעמדות, שביתות, הפגנות, ותפיסת השלטון (לפי דוגמת רוסיה הסובייטית) ואילו הקיבוץ היה כפר קטן, מין קומוניזם מסתגר, העסוק במשק בעיקר, ובהטבת תנאי חבריו. בגיל מתקדם למדי היא ניסתה לחזור לפעילות למען השכבות הנדכאות, והייתה עושה ביקורי בית אצל נשות מעברת אור-עקיבא. זה היה קשור איך שהוא למפלגת אחה"ע או מפא"י. היא הייתה חוזרת עם אור בעינייים, ובצקת ברגליים, (הכוונה לרגליים נפוחות, שזוהי תסמונת ידועה של אנשים עם אי-ספיקה של הלב). הרגשתי שהיא טועמת קורטוב מהימים "הגדולים" שלה במפלגה הקומוניסטית, ושההתמסרות לזולת היא בדמה, ועתה היא זוכה להתעלות מחודשת. את המפלגה עצמה ואת ראשיה (גלילי למשל) היא לא אהבה. המצע שלהם על "שלמות הארץ" ממש דחה אותה.
אבל נחזור להתחלה. היה לה מאד קשה להכניס את תמר לחינוך המשותף. לתמר היה קשה לעבור מחינוך ביתי, לבית ילדים עם חינוך משותף ולינה משותפת. זה הגיע עד לשביתת רעב של תמר ואמא נאלצה להוציא אותה לתקופה מסויימת מהבית ילדים. (גם בגידול שלי היו בעיות. המטפלות החליטו שלאמא שלי אסור להניק מטעמי בריאות, וכשהיא הייתה באה לבית התינוקות היא הייתה מוצאת תינוק שבע).
העובדה המכריעה לגבי השתלבותה של רות בקיבוץ היתה שהיא הייתה חולת לב קשה, ולכן לא יכלה רוב שנותיה בקיבוץ להשתלב בעבודה כאחד החברים מהשורה. היו הרבה חברים שלא סלחו לה על-כך, ובהזדמנויות שונות עקצו אותה על-כך (לפעמים העקיצה נפלה גם על אוזני, וכמה שזה כאב לי...). בשנים הראשונות היא עבדה יום מלא בבתי ילדים, במכבסה, ועוד, אבל אח"כ כשמצבה הבריאותי התדרדר היא עבדה ב"הקמות", במועדון לחבר וכיוצא באלו – עבודות חלקיות בשולי העשייה הקיבוצית. יש לציין שבשנות החמישים המאוחרות היא נתנה כמה שנים שיעורים לקבוצות קטנות של תלמידים שהתקשו באנגלית, וראתה ברכה בעמלה, אם כי לא היתה ממש שייכת לסקטור המורים בקיבוץ. יש להוסיף לכך תקופות קצרות שבהן היא הייתה מדריכה של קבוצות עולים ממרוקו, והשקיעה בזה את כל מירצה.
מה שאני רוצה להגיד, שבנתונים כאלה היא לא יכלה ממש להיות מאושרת ומשולבת בקיבוץ. היא לא הייתה הולכת לאספות הקיבוץ, היא הייתה מגיעה לחדר-אוכל באיחור גדול כשרוב החברים כבר לא היו שם. כנראה שהיא לא קראה את עלון הקיבוץ (כי לא שלטה ממש בעברית), ובעיות הקיבוץ לא היו נושא לשיחה בביתה. צר לי לציין זאת, אך לדעתי היו לה מעט מאד חברים בקיבוץ, ואת ביתה כמעט שלא פקדו חברים. עובדה זו מפליאה אותי במקצת, כי היתה לה יכולת ביטוי, יכולת לדובב אנשים ויכולת לקשרים יפים עם אנשים, ולפני שהיא הגיעה לקיבוץ היו לה הרבה. נראה לי שקשריה החברתיים היו בעיקר עם המשפחה המורחבת, עם האחים שלה, עם הדודים שלה וכו'. היא הייתה מהאנשים שיכולים לחיות לבד, אמנם תמר ואני רוב השנים היינו לידה בקיבוץ בגלל מחלתה, אבל היו לנו חיים משלנו. היא הייתה מהאנשים שיכולים להסתפק בספרים ובמוסיקה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל