הביוגרפיה של סבי זיגפריד - זבולון

זיגפריד (זבולון) קליש 1875 – 1960 סבי נולד בהונגריה, ב-1875, והחל לחיות בוינה, כיתום, בגיל 15, אצל אחד הדודים.הוא היה מה שקרוי "סלף-מייד-מן" וחייו לא היו קלים. הוא ואשתו הילדה, התחתנו בניגוד לרצון שתי המשפחות שלהם, והתנגדות זו נמשכה הרבה שנים. המשפחה חיה בתודעה של מחסור בכסף רוב השנים, הילדה לא הייתה בריאה, ובנוסף לכך הזהות היהודית שלהם היית


זיגפריד (זבולון) קליש 1875 – 1960

סבי נולד בהונגריה, ב-1875, והחל לחיות בוינה, כיתום, בגיל 15, אצל אחד הדודים.הוא היה מה שקרוי "סלף-מייד-מן" וחייו לא היו קלים. הוא ואשתו הילדה, התחתנו בניגוד לרצון שתי המשפחות שלהם, והתנגדות זו נמשכה הרבה שנים. המשפחה חיה בתודעה של מחסור בכסף רוב השנים, הילדה לא הייתה בריאה, ובנוסף לכך הזהות היהודית שלהם הייתה מבולבלת.
ביקשתי את בני דודי – יגאל, רותי ופרנקי, שיצטרפו לעבודה זו, ומה שהתקבל הוא כעין רב שיח, ואפילו רשומון לגבי דמותו של סבא שלנו, ומשפחתו, דבר שבעיני הוא מענין, אך יכול לבלבל את הקורא.
אמו של אבי, הילדה, היתה נצר למשפחה יהודית מאד עשירה וותיקה בוינה, משפחת סבורסקי. סבה, יוסף סבורסקי חלש על שוק הבשר (היה היהודי היחיד שסחר בבשר חזיר בוינה) של וינה, והקים סניפים בפריז ובבודפסט. בתו, לואיזה התחתנה עם רופא יהודי ד"ר שטיינברגר, ונולדו להם 4 בנות. ד"ר שטיינברגר היה לפי דברי אבי יהודי גאה אבל לא ציוני, שהשתתף במלחמה נגד האנטישמיות, שכידוע הייתה מאד חזקה בוינה של המאה ה-19.
סבי, אביו של אבי, זבולון (זיגפריד) קליש, נולד למשפחה ניאולוגית (אלו הרפורמים של הונגריה) שחיה בגלנטה שליד ברטיסלבה בסלובקיה של היום. בשלב מסויים אביו ואמו עברו לוינה, האב היה במקצועו מורה ובוינה התפרנס כמוכר תפוחים, ואח"כ עבר למסחר. כשהיה סבי בן 10 מת עליו אביו, האם לא יכלה לכלכל לבדה את משפחתה. ההילדים פוזרו בין קרובים שונים. את זיגפריד ואחיו הצעיר שלחו לדוד מקס שבסלובקיה. שם חונך סבי בהונגרית, שאותה ידע כל חייו על בורייה. כשהיה בגיל 15 מת עליו דודו, והוא נשאר כפי שכותב אבי "יתום".
אבי כותב כי "אביו חזר לוינה, ולמעשה לא היה לו מקצוע כל החיים שלו". מעדותו של אבי הבנתי שהוא עסק בכל מיני עיסוקים החל משוליה בחנות של עור וכלה בשותפות בעסק של מתן הלוואות ומשכנתאות לאיכרים. ומוסיף וכותב עליו אבי, כי הוא "למעשה לא ידע להרויח כסף, וכי במשרדו הייתה ספריה גדולה "ואני חושב" כך כותב אבא "שהרבה פעמים הוא היה עם הספרים במקום לעבוד על ענייני הפרנסה שלו".
יגאל: התמונה שאני קיבלתי משלמה, אבי, הייתה שונה: סבא היה המפרנס היחידי במשפחה. יכולות ההתפרנסות בתקופת ילדותם בוינה היו מוגבלות מאד. הוא היה מהגר ובן מיעוטים. הכספים אותם הוא הרוויח פרנסו את המשפחה (שלא נתמכה משני הצדדים של המשפחה). לפעמים היה כסף ולפעמים לא. (כשהתבגרתי הבנתי שעסקי תיווך – זהו טיבם).


סבא וסבתא שלי, למרות שבאו ממעמדות חברתיים, נפגשו באגודת ספורט יהודית בוינה. שניהם היו שחיינים טובים, והסבא היה שוערה של קבוצת כדור המים הכוח וינה. זאת הייתה אגודה יהודית לפני תקופת הציונות, ששילבה ספורט עם גאווה יהודית ומלחמה באנטישמיות, לפי עדותו של אבי. אך בד בבד הוא מספר כי הוריו הסתירו ממנו ומאחיו את עובדת יהדותם עד גיל חמש שלו (הוא היה האח האמצעי, גרדה הבכורה, ושלמה הצעיר). הם העלימו מהילדים את החגים היהודיים וחגגו רק את החגים הנוצריים. לדעתו של אבי, הייתה להוריו כנראה תוכנית אולי לא מודעת לגמרי להביא את הילדים לעזיבת היהדות.
יגאל: לא כך הבנתי מאבי הבן הצעיר שלמה. קודם כל זיגפריד היה יהודי גאה, הוא נלחם בהרבה דו קרבות בצבא האוסטרי הונגרי על כך שכינו אותו בשמות גנאי בגין היותו יהודי. הידע שלו ביהדות היה לקוי מאחר שהתיתם בגיל צעיר מאביו ולמעשה נותק ממשפחתו. אבל לליל הסדר הם הלכו לקרובים. העובדה שהם גם גרו ברובע שרבים היהודים בו, שהילדים נשלחו לבית ספר שרבים היו היהודים בו, וגם ראובן וגם שלמה היו פעילים מאד בתנועת הנוער הציונית, סותרים את הקביעה שהוא לא היה בעל תודעה יהודית. (אגב גם אחיו של זיגפריד שמצא עצמו כבוגר בדרום אפריקה, היה כנער בתנועה הציונית.)
לפי הסיפורים על פעילותו של זיגפריד באגודת הכח וינה, המאבקים הבלתי פוסקים שלו ועיקשותו להוכיח לכולם שהוא יהודי גאה, מראים שהוא לא התנכר לעמו וראה עצמו כאוסטרי בן דת משה!
רותי:השמות שלהם ושל ילדיהם: זיגפריד, הילדה, גרדה, פריץ וולטר (לראובן), וקרל פרנץ (לשלמה) הם שמות אוסטריים לחלוטין שמצביעים על אורח מחשבותיהם. כפי שמצויין בספרו של של עמוס אילון "רקויים גרמני" על יהדות גרמניה ואוסטריה, זה היה מאד מקובל בתקופתם לתת שמות אוסטריים וגרמניים. הם הרגישו את עצמם כאוסטריים לחלוטין. שלמה שנולד ב 1915 לאחר מות הקיסר האוסטרי קרל פרנץ יוזף, נקרא קרל פרנץ, לזכרו של הקיסר האוסטרי הונגרי שהיה טוב ליהודים והזמין אותם להתגורר בוינה.
סבא וסבתא. התאהבו ורצו להינשא, אך נתקלו בהתנגדות של שתי המשפחות. במשפחתה של סבתי, אם לא היית רופא, מנהל בית חרושת, בעל עסק – לא נחשבת לשידוך ראוי. אביה של סבתי, דרש שעד למותו הזוג לא יתחתן. המשפחה מצד סבא היו יותר מסורתיים והכינו לו שידוך שהוא לא רצה בו. מכל מקום החרם של משפחת סבורסקי על סבא היה מכה קשה בשבילו. מעבר לעלבון, נכזבו תוכניותיו להתקבל לעבודה בפירמה הגדולה של סבורסקי, וכך לצאת מהקשיים הכלכליים. אבל בני הזוג לא ויתרו ואחרי 4 שנים הם התחתנו (כאשר אביה של סבתי, ד"ר שטיינברגר, נפטר). אין ספק שהחרם הממושך, השפיע קשה על סבא, וגם תופס משקל בזכרונותיו של אבי.
קבוצת הכדור-מים "הכוח וינה" 1910. התמונה לקוחה מעבודת ה"שורשים" של מאיה קליש
אבי מתמקד בתיאורים על הדלות של משפחתם, וחוסר היכולת של זבולון (זיגפריד) לפרנסם בכבוד. התיאורים האלו לא נראים לי אמינים: הם תמיד החזיקו משרתות, האמא של אבא לא עבדה כעקרת בית, כל הילדים קיבלו חינוך טוב ו-12 שנות לימוד, היו יוצאים לטיולים, למופעים והיו חברים באגודות ספורט. אני מניח שנושא הכסף והפרנסה היה נושא קבוע לדיונים בבית, אבל מכאן ועד להכללות שאביו לא ידע לעשות כסף, רב המרחק. תזרים המזומנים לא היה סדיר, הייתה כל הזמן דאגה לכסף – לדעתי זוהי דאגה של כל עצמאי גם היום!
רותי מוסיפה: לזיגפריד לא היה מקצוע, אך הוא הצליח להסתדר. הבעיה שלו היתה שלא היה לו סיכוי ולו גם הקלוש ביותר, לתת להילדה את רמת החיים שלה הורגלה מצעירותה. היא לא ידעה ולא עשתה כלום בבית. גרדה סיפרה שהיו להם עוזרות ומטפלות, ולהילדה היה די משעמם . היא היתה מבלה בבתי הקפה בוינה ושם נפגשה עם חברות וניסתה להמשיך את אורח חייה הקודם. המשפחה נסעה לחופשות להרים וליד הדנובה, כפי שמעידות תמונות שונות שנמצאות ברשותה של פרנקי, כך שהם לא היו עניים. אך רמת החיים שלהם לא מצאה חן בעיניה. הילדה נסתה להמשיך את המסורת שהיתה לה מהבית שלה, לערוך בבית סלונים ספרותיים ומפגשים של אמנים ואנשי תרבות אחרים, אך חייה כבר לא היו כמקודם.
הילדה התחילה בגיל מאוחר יותר לעשות עם חברותיה העלאות באוב של המתים עם כוס ואותיות שונות. (טקסים ספירוטואליסטים שנקראים סייאנסים), דבר שפגע בגרדה בדרך שאיננה ברורה לי. ידוע לי שלגרדה הייתה בקורת קשה על אמה.
תקופה משמעותית בחיי סבא שלי הייתה תקופת מלחמת העולם הראשונה. זבולון גוייס לצבא האוסטרי, ותוך זמן קצר היה למפקד סוללת תותחים בחיל התותחנים האוסטרי, בגבול עם איטליה (שנלחמה באוסטריה). זה היה די נדיר שיהודי הגיע לדרגה כזו. למעשה הוא היה מפקד של שני תותחי הוביצר 75 מ"מ, והיה מעורב בהרבה קרבות. בסוללת התותחים הוא ניהל יומן אישי, עם הרבה צילומים מתקופה זו. הוא לא הציג עצמו כגיבור גדול, אבל כנראה שהוא הצטיין במלחמה. הוא סיפר שסירב להיות קצין תצפית קדמי, כי הוא ידע שמהתפקיד הזה לא חוזרים בחיים. יחד עם זאת הוא מילא את תפקידו בנאמנות בתנאים הקשים של הגבול ההררי בין אוסטריה לאיטליה. הוא אמר שהמצבות הגדולות לגבורה הן מצבות לטפשות האנושית. אבל מצד שני הוא קיבל מדלית הצטיינות על שירותו בצבאו של קיסר פרנץ-יוזף והיה מאד גאה על כך. הם התקדמו יפה בחזית הזו של איטליה ומצפון לה, וכנראה באופן ישיר או עקיף גרמו למותם של יהודים, שנלחמו בצד האיטלקי, והוא מזכיר את זה בצער ביומן.
בשנה האחרונה של המלחמה פנו אליו, היות וחשבו, בצדק, שכיהודי הוא יודע הרבה שפות, והוא מונה כמושל לאיזור בסביבת סרביה, קרואטיה. הוא ידע את אחת השפות באיזור, ואת השפה שהוא היה צריך נתנו לו שלושה שבועות ללמוד ומכאן ואילך הוא נהיה מושל האיזור.
זבולון ידע לשמור על כבודו כיהודי, בין האנטישמים הרבים שהיו בצבא האוסטרי. קרה פעמים רבות שכאשר קצין אנטישמי העליב אותו בהערה אנטישמית, הוא הזמין אותו לדו-קרב. "כלי" הדו-קרב נקבע מלכתחילה על ידי הצד שהוזמן לדו קרב. במקרה אחד הוא נקבע כסטירות לחי עד להתעלפות אחד הצדדים. כל מפקדי הפלוגה התאספו סביבם, וזבולון שנקבע כ"סוטר"הראשון, והיה בחור חסון במיוחד אחרי שנים של פעילות ספורטיבית, נתן לקצין השני סטירה אדירה שגרמה לאחרון להתעלף על המקום.
זו הייתה תקופה קשה למשפחה של אבא. משכורת הקצין לא יכלה לכסות את הצרכים של האם ושלושת ילדיה. גם לאחר המלחמה מצבה הכלכלי של המשפחה היה לא קל, כי המצב הכלכלי של המדינה התדרדר. הקיסרות האוסטרו-הונגרית פורקה, לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ונשארה רק אוסטריה המצומקת. הקיסר הזקן פרנץ יוזף מת במהלך המלחמה, בנו גורש והוכרזה ריפובליקה. זבולון שחי מ-1875במונרכיה גדולה, בוינה כמרכז תרבותי, כתב ביומנו כי "הוא מרגיש שתמה תקופה בחייו".
שלא כמו שראובן כותב, הוא הצליח לשקם את משפחתו מבחינה כלכלית (כפי שכתבתי לעיל: כל הילדים זכו לחינוך טוב, היו בבית עוזרות ואומנות, הם אכלו היטב והתלבשו היטב, וזה לא יכול להחשב כמצב כלכלי קשה). הוא היה יהודי מתבולל שהסתיר מילדיו את יהדותם. יחד עם זה הוא לא ניסה למנוע בכוח משניים מילדיו מלהגיע אל הציונות. ב-1938 שנת סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ראובן ושלמה היו כבר בארץ, וגרדה הייתה באנגליה. עליית הפשיסטים לשלטון ב-1934 זרזה את יציאתם מאוסטריה ולדעת ראובן גרמה לשלמה וגרדה להיות יותר שמאלנים ממנו (גרדה הייתה קומוניסטית, ולכן שמה פעמיה לאנגליה ולא לישראל).
שלמה בצעירותו
גרדה בצעירותה

זבולון לא צפה את האסון המתקרב ליהדות אוסטריה, בדמות האנשלוס. כשהנאצים באו לעצור אותו ולקחת אותו, הוא יצא אליהם לבוש במדי הקצין האוסטרי, עונד חרב על מתניו. אותם זה לא עניין כמובן והוא מצא עצמו במחנה הריכוז דכאו. למזלו, אבי הצליח להשיג לו סרטיפיקט אנגלי לפלסטין. כדי להשיג סרטיפיקט כזה, היית צריך להוכיח שהאדם שאליו הרישיון נשלח לא יפול למעמסה על השלטון בארץ. גבעת חיים קיבוצו של אבי ערב לפרנסתו של סבא ואשתו, וכך הם ניצלו. ידוע לי על קיבוצים שסרבו לתת ערבות כזו והורים של חבריהם מצאו את מותם במחנות של הנאצים. אותם חברים נשאו את המטען הזה כל חייהם. רותי מוסיפה: "ראובן סידר את הסרטיפיקט להוריו. אולם גרדה ערבה לכך מבחינה כלכלית ולא הקיבוץ. גרדה שילמה סכום חודשי עבור הוריה. זוהי גרסתה שלה והיא ספרה לי זאת לפני כמה שנים".
יגאל: אני שמעתי שמשרתת שלהם שילמה מכספה ושיחדה את מי שצריך כדי שהם יוכלו להשתחרר ממחנה הריכוז.
זבולון והילדה הגיעו לארץ והתיישבו ברמת – גן בדירה צנועה. חייהם לא היו קלים, ללא מקצוע מתאים לתנאי הארץ, ללא שפה. לא ברור לי ממה הם התקיימו. הם היו ממש עקורים. נחמה פורתא היה האיחוד המחודש עם בניהם ויותר מאוחר עם נכדיהם.
רותי מוסיפה:" סבא ידע להסתדר.אבא שלי, שלמה, אמר שסבא ידע להסתדר בכל מצב. העת ההיא היתה תקופת צנע. לא היה אוכל מספיק לכל התושבים והעולים החדשים. האוכל חולק לפי כרטיסי מזון שבהם היו תלושים שאותם גזרו ומסרו תמורת אוכל. ככה עשו כולם. סבא פתח מטבח אוסטרי-הונגרי ובישל אוכל שהיה מתאים ואהוב על בני מוצאו. כתמורה הוא קיבל כסף וגם קצת מהתלושים שלהם. הוא בישל בין השאר גולש מטובל בהמון פפריקה, שניצל וינאי, שטרודל, קניידלך ועד מאכלים שאני מאד אהבתי. תמיד היה בבית זאור קראוט (כרוב כבוש) וכן מאכלים וינאים ואוסטרים הונגריים אחרים. תמיד היו אנשים בבית וכולם דיברו בינהם גרמנית. סבתא לא אהבה את חייה אלה כפי שנראה לי. אך מחוסר ברירה השלימה עם זאת.
סבא וסבתא גרו ברמת-גן ברחוב פרוג (מספר 3, 5 או 7) עד כמה שזכור לי. הרחוב הקטן הזה שוכן לא רחוק מגן הקופים, על גב גבעה. במקום זה שכנו וילות מפוארות בין השאר של משי-זקס. סבא וסבתא גרו בקומת הקרקע של וילה פרטית של קבלן בשם בית הלחמי. הכניסה הראשית לוילה שלו היתה מכוון הרחוב. הדירה שלהם פנתה למורד ככה שהיתה נמוכה מהרחוב ושנה במדרון. בדירה היו שני חדרים וכן מטבח. מהדירה יצאו לגינה שאותה רואים בתמונה עימי כילדה בערך בת שלוש.


רותי, רחל, זבולון, הילדה (1947?)

כשאבא ואמא שלי התחתנו הם היו יוצאי קיבוץ ולכן לא היה להם מקום מגורים. באותה תקופה היתה גם מצוקת דיור גדולה. לפיכך אבא ואמא עברו לגור לשם באופן זמני וואני נולדתי וביליתי את חמש שנות חיי הראשונות עם הורי ועם סבא. מסבתא יש לי מעט זכרונות אם בכלל שכן היא מתה כשהייתי אולי בת שנתיים וחצי או שלוש."
יגאל: רחל אמא שלי, מספרת שזיגפריד – זבולון בארץ התעשת מיד כשהגיע לארץ. בגילו המבוגר. פתח בביתו מסעדה ופרנס את עצמו ואת אשתו. למרות שהיה "עולה חדש", ולא ידע את השפה. למזלו הוא היה אדם מאד בריא – באופן יחסי, וכך בעצם עזר להצלחת כל הסובבים אותו.
הוא היה מושא להערכה רבה גם לה וגם לשלמה. ולמעשה היה משענת שאבדה לאבי לאחר הסתלקותו. הוא היה סמכות טבעית, באופן טבעי קבלו את דעתו, הוא לא היה צריך לעמוד על כך, להרים את הקול, בינתו, הידע הרחב שלו, היושר והחמימות האנושית שלו גרמו לו להיות האב של כולם.
כששלמה ורחל היו צריכים לחסוך לדירה אותה רכשו ברמת גן, רחל עבדה הרבה מאד שעות ולא הייתה בבית להכין אוכל. סבא בישל האכיל וגם ניקה את הבית! הוא היה הכל בבית, היוזם, המקשיב לכולם, המייעץ התומך בכולם, המעודד והעובד בפרך. הסבתא בלתה את זמנה בבתי קפה, ובמשחקי ברידג' – בהם הצטיינה! (עליזה אחותי מספרת, כי כלפיה סבתא גילתה חום. היא נהגה לסרק אותה, ולשחק איתה, בעוד שסבא התנכר אליה. היא זוכרת שסבתא הייתה תמיד מגיעה לגבעת חיים עם עוגה, מהעוגות שאפתה כדי לעזור בפרנסת המשפחה).
על ציונות ואידיאולוגיה לא דברו באותה תקופה. לא הגיעו לזה עם סבא.
רותי: "באותה תקופה אמא עבדה "בנחת-אם", שהיה בית הבראה לנשים בעלות אמצעים שלאחר לידה באו לשם לנוח. "נחת –אם" שכן במרחק של כ-5 דקות הליכה מהבית שלנו והיה מוקף עם עצי אורן. אבא ניסה להתפרנס בין השאר מצילום, אבל זה לא הלך. אני חושבת שהיה לכולם קשה מאד, שכן זוהי היתה תקופה לא קלה לכולם, אולם המשפחה שמחה מאד שאני הופעתי, שכן גדלתי אצלם. אהבתי מאד גם את הגינה הקטנה מסביב לדירתנו. עם אמא דיברתי עברית, אך עם סבתא וסבא דיברתי כמובן בגרמנית.. מדלת הכניסה ניתן היה לצאת החוצה ולשבת על ספסל ולהנות מרחש האורנים הגבוהים שהיו שם.
לסבא וסבתא היה תמיד כלב. גם באוסטריה וגם בישראל. לכלב קראו אפי (קמץ באלף וחיריק בפ שאינה דגושה). סבא לימד את הכלב ללכת על רגליו האחוריות.
רותי: אבא שלי, שלמה, אמר לא פעם שסבא היה אדם אחר לאחר שהגיע לארץ. מה ששבר אותו היה שהוא חשב שהוא אוסטרי והסתבר שלא כן. היחס הבלתי אנושי אליהם במחנה הריכוז במשך שלושה השבועות ששהו שם שבר את נשמתו. בתחילה כשכל היהודים נאספו- זיגפריד והילדה לא נלקחו. רק חודש אחר כך הם נלקחו, לאחר שהחבר של המטפלת של הילדים הלשין על כך שאלה גם יהודים. הם נלקחו למחנה שהיה אז מחנה עבודה ולא מחנה השמדה. אך היחס הבלתי אנושי אליהם היה איום. לא עמדו לסבא וסבתא לא דרגותיו ולא המדלייה. וכשאושרה עליתם לארץ נלקחו מהם המון מדברי הערך שהיו להם כולל רוב הרהיטים ציורים, אוסף בולים יקר ערך וחפצים שונים. רק מעט מאד דברים הם לקחו עמם. הילדה לא יכלה לוותר על לפסנתר הכנף שלה. ככה שהפסנתר עלה לארץ. מכיוון שלא היה מקום בדירה לכל האנשים ולפסנתר, הועבר הפסנתר באופן זמני למועדון מפ"ם ברחוב ביאליק".
איתן: התמונה שלמעלה צולמה ב-1948. מאחורי התמונה אבי כתב: "אמא לא מחזיקה מעמד" ואכן מבטה הכבוי בתמונה מלמד על מצבה. ידוע לי שהייתה לה נטייה לדיכאונות, כבר בחו"ל, והשנים האחרונות בארץ לא היו קלות לה.היא נפטרה ב- 1949. סבא זבולון האריך ימים עד גיל 85 ונפטר ב-1960.
רותי: אמא אומרת שהיו לה יחסים טובים עם הוריו של אבא. אני חושבת שהיו לה יחסים מצויינים עם סבא, אך קצת פחות טובים עם סבתא. אך כאמור אני בקושי זוכרת את סבתא. אמא שלי בחלט לא היתה הטיפוס האלגנטי כפי שסבתא היתה בנעוריה.
כשסבתא נפטרה הוחלט לקבור אותה בקיבוץ גבעת-חיים. הורי המשיכו לגור אצל זיגפריד עד 1950 שבה מלאו לי חמש שנים. באותה שנה הגיעו עולים רבים ששוכנו במעברות. הממשלה השקיעה בשיכונים לזוגות צעירים. בקריית בורכוב הוקם שיכון ותיקי ההסתדרות שבו הוקמו ש-2000 יחידות דיור שחולקו על פי הגרלה. הורי עברו לגור לדירתם החדשה בקרית-בורכוב. סבא עבר לקיבוץ גבעת-חיים. אני שמחתי מאד לעבור לבית החדש, לסדר את הגינה, לזכות בהמון חברים וחברות שלא חסרו בשכונה שלנו, אך סבא היה חסר לי מאד.
מפעם לפעם היה סבא מופיע אצלנו. הוא היה בא עם הכלב ועם המזוודה. אבא ואני הלכנו לצרכניה, לתחנת האוטובוס, כדי להביא את סבא. אבא סחב את המזוודה וכך צעדנו בשיירה הביתה עם אפי. סבא המשיך לבוא עוד שנים. באיזה שהוא שלב הוא התחיל להופיע עם מקל, מכיוון שהתקשה בהליכה ואחר כך הלך יותר ויותר לאט. גם הכלב שלו נעלם.
איתן: אני חושב שבתחילת שנות החמישים סבא עבר לגור אצלנו בגבעת –חיים. הוא השתלב יפה בג"ח מבחינה חברתית. הוא נטל על עצמו את תפקיד מחלק העיתונים, וכל בוקר היה יושב בחדר-האוכל והחברים היו לוקחים את העתונים משולחנו. דרך עבודה זו הוא הכיר את כל חברי הקיבוץ. הוא היה מופיע כל פורים בתחפושת מרשימה. היו לו כמה חברים יוצאי וינה או אוסטריה, והוא נהג לארח אותי ואת אבי כל יום לארוחת ארבע (מין פיפאוקלוק טיי, שהיה מקובל מאד בקיבוצים). באותה תקופה לא הייתה בקיבוץ הקצבה לקפה וסוכר, ואנחנו נהנינו מהקפה והסוכר שגרדה הייתה שולחת לזבולון.
לאבי, שהיה גרוש טרי באותה תקופה הוא היה משענת של ממש. הוא אפילו מימן לו נסיעה לאירופה. בצוואתו ביקש סבי שישמיעו אחרי הלוויה שלו את "הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט" (הוא אהב מאד לשמוע מוזיקה מתחום התרבות האוסטרית גרמנית). זכור לי אותו ערב קיץ לאחר הלוויה, כשהדשא מלא כסאות וחברים, המוזיקה קולחת ואבי יושב וממרר בבכי לידי.
שנים לאחר מותו, אבי התגעגע אליו. בדירה (למעשה חדר) בג"ח שבה גר סבי היה חלון קטן שפנה אל עבר הכניסה לקיבוץ. פעם כשחזרתי בלילה עם אבי מטיול, הוא הצביע לעבר אותו חלון, ואמר לי כשסבא היה בחיים, כשהייתי חוזר בערב מאוחר מנסיעה, והייתי רואה שיש אור בחלון, זה היה מחמם את ליבי, ידעתי שאני לא בודד בעולם, ובד"כ הייתי נכנס ויושב עם סבא שעה קלה לפני לכתי לישון.
אין לי הרבה זכרונות מסבי, כי אני לא ידעתי גרמנית והוא לא ידע עברית. אני זוכר אותו רק מהתקופה בה שהה בג"ח, שנמשכה כעשר שנים (1950 – 1960). שיחות של ממש לא היו לנו. רק זכור לי שהוא התענין דרך אבי על השגי הספורטיביים, והרגשתי שאני קצת מאכזב את שוערה של "הכח הוינה" בהישגי הבינוניים. לפעמים, או יותר נכון לרוב, הייתי שוכח לומר "שלום" בכניסתי לארוחת הארבע. לאחר כמה פעמים כאלו הוא ביקש ממני לצאת ולחזור אחרי שאני אברך אותו לשלום. הדרישה הזו תורגמה ע"י אבא, ונאלצתי לצאת ולחזור לאחר ברכת שלום.
זכור לי שהיינו משחקים שח מדי פעם, ולפעמים אפילו נצחתי את סבא, דבר שזכה להערכתו. הוא היה שחקן די טוב, שגמר פעם משחק בתיקו עם אלוף הארץ (במשחק סימולטני).
אני זוכר את החדר שבו הוא היה גר. כל דירתו הייתה חדר אחד ושירותים על המרפסת. אך את קירות חדרו כיסו מהמסד עד הטפחות תמונות מוינה, בגדלים שונים, על נושאים שונים. הסגנון היה בד"כ די קיטשי (מין ארט נובו). היו לו גם לא מעט פסלים בסגנון הניאו רומנטי. בכל אופן זה היה מעניין להתבונן בהם ולשאול עליהן את אבי. אם נוסיף על-כך, את המוסיקה הוינאית שהתנגנה ברקע, את סיפורי אבי, הייתה לך הרגשה שנכנסת ל"וינה הקטנה".
מפני שסבא היה אחראי על חלוקת העתונים בקיבוץ, הבית היה מלא עיתונים מעניינים, החל מהעתון "אמר" שיועד לעולים, וכלה בכל מיני כתבי עת מעניינים שהרחיבו את עולמי. סבא קיבל מגרדה עיתונים באנגלית, ביחד עם הקפה, השוקולד והסוכר, שתמונותיהם של גדולי עולם התנוססו עליהם, וגם על אלו קיבלתי הסבר מאבא.
כאמור, כל יום שני (בימים שהייתי אצל אבא) היינו הולכים בסביבות השעה חמש אחה"צ לסבא, אוכלים ושותים מטעמים (לפי הסטנדרט הקיבוצי), ומבלים שם שעה שקטה. אבא וסבא הסתדרו מצוין, ואף פעם לא רבו, בניגוד להתנהגותו הרגילה של ראובן עם רוב האנשים.
זבולון היה בד"כ אדם בריא מאד. הוא מת מדיזנטריה או שלשול אחר חריף, כתוצאה מטעות של אבא שלי במתן מינון של תרופה מסויימת. מותו היה פתאומי והשאיר את אבי בתחושת אבלות קשה. אני הייתי כבר בן חמש-עשרה, וזו הייתה פעם ראשונה שממש הבנתי מה זה אדם שמתאבל.
כאמור לא היה לי קשר איתו, ורק כאדם מבוגר, מהסיפורים של אבא, מהמחשבות על משפחתנו הבנתי שהוא היה העוגן המרכזי של משפחת קליש, שהיה אדם חם, בעל תושיה, תרבות סובלנות, אופטימיות ויכולת הסתגלות. מי יתן ותכונות אלו ירבו במשפחתנו.

זכרונות מסבא בגבעת חיים (רותי)
אהבתי את הביקורים אצל סבא בקיבוץ. סבא שמע כל הזמן רדיו שבו שודרה מוזיקה קלסית. הוא קרא, כתב וסיפר. סבא גם לימוד אותי לשחק שח ושעות רבות בילנו עם משחק זה. בחדרו בקיבוץ היו רהיטים ותמונות, עבודות ריקמה של אחת מאחיותיה של סבתא (מרייאנה, שהייתה אמנית בזכות עצמה), תמונות מילדותו ועוד. הכל היה שונה לחלוטין ממה שהיה לכולנו. היה לו למשל, שעון עתיק שפעם כל שעה מספר פעמים כמניין השעות, אך תמיד נתן עוד פעימה. כל חצי שעה הוא נתן פעימה אחת. מפעם לפעם צריך היה לקחת מפתח ולמתוח את השעון. לסבא היה גם שעון מכסף שהיה תלוי בשרשרת ושהיה בכיס. תמיד נהניתי לשאול אותו מה השעה ולראות כיצד הוא מוציא את שעונו מהכיס, מסיר את מכסהו הכסוף וקורא את השעה. היתה לו קופסא קטנה מכסף שבה היו חרוטים פרחים. אני אהבתי מאד את הקופסא הקטנה הזאת וכן את תכנה. תמיד היו בה סוכריות שאהבתי. בתוך המגירות היה לסבא אוסף של דברים. היתה לו קופסא שהיתה מלאה תמונות עם נופים ואנשים בלבוש זר לנו- לבוש אוסטרי. אחת מאחיותיה של סבתא היתה אמנית וציירה וגם עשתה עבודות יפות מחרוזים. גם הכריות על המטה היו יפות להפליא- מעשי ידיה.
סבא כשהיה בגיל שבעים וכמה, שמר על מפתחות בריכת השחייה בג"ח בנוסף לתפקידו כמחלק העיתונים. סבא קרא הרבה והיה אדם מאד אינטליגנטי, כפי שאבא שלי אמר, למרות שלא היתה לו השכלה פורמלית, שכן כיתום עבד למחיתו. כל פעם שאלתי אותו על אנשים, על תמונות באוסטריה, על האופרות, על וינה ועל הטיולים בהרים ותמיד הוא סיפר על העולם השונה והמשונה הזה.
סבא מאד התעניין גם בסוסים שאיתן צייר , עד כמה שזכור לי. איתן, היית צייר טוב ובמיוחד של סוסים. נכון שכמו כל ילדי הקיבוץ לא הקפדת על הנימוס. יתכן שסבא לקח זאת ללב. אך עלייך להבין שבגרמנית כל מילה שניה היא דנקה או ביטה- בבקשה או תודה, ולא יתכן שלא ישתמשו במילות נימוס.
סבא שידע חמש שפות אירופאיות לא הצליח ללמוד עברית. לא ידוע לי עד כמה הוא בכלל ניסה. אך בקיבוץ גבעת חיים היו עוד הרבה הורים עם עבר דומה ככה שהוא לא היה בודד. תמיד כשהגעתי לקיבוץ הוא סחב אותי לחבריו שאני הבנתי את שפתם.
אין לי בכלל ספק שאני הושפעתי מאד מסבא. אני אהבתי את המוסיקה, את האוירה את השיחה ואת מה שסיפר.
סבא היה אירופאי בנשמתו והשבר שבחייו היה אדיר עם עליתו לארץ.
זיכרונות מסבא - יגאל
ביתנו ברמת גן היה לרוב רועש וגועש. כשסבא זבולון היה מגיע לביתנו, השעון היה נעצר והזמן עומד מלכת. הכל היה חגיגי, כמו שבת. אני זוכר שכולנו היינו מתיישבים ושואלים לשלום סבא והוא היה שואל לשלומנו וכולם היו משוחחים איתו ארוכות. ואם לא יצא לך לשבת ביחד עם הגעתו, אח"כ כל אחד דיבר איתו בתורו.
סבא הגיע אלי גם לגן הציבורי, משלא הייתי בבית כשהוא בא, כדי להשתתף במשחקים.
אני זוכר שרציתי למצות יחד איתו את כל הזמן שניתן. פעם כשהגיע שאלתי אותו מייד מתי הוא נוסע בחזרה. אני רציתי לתכנן איך אני מבלה איתו, והוא נעלב מאוד – לפי שיחת מבוגרים זה נראה לו ההיפך, אני מקווה שכפי שהוסבר לי איך זה נשמע למבוגר דובר גרמנית, הוסברה לו כוונתי!
הוא דאג שאבין את כל מה שהוא רוצה ודאג להבין את מה שאני רציתי להגיד, הכל בסבלנות אין קץ. כמו יקה טוב – כל מילה חשובה! אני חושב ששאר המשפחה שמשו כמתורגמנים לעת מצוא, ואח"כ בגיל שש ומעלה המילון הגרמני עברי היה כלי עזר חשוב.
מצא חן בעיני שהיו לו בחדר אביזרים יפים. שעון, קופסת משחקים של שח, דמקה, דומינו וקלפים – שאבא טען שזוהי עבודת הסמכה לאומן של נגר. (או שוות ערך לכך), תמונות, כלים מוכספים ומקושטים קלפים יפים ספרים. הכל הריח לי מאד תרבותי! אצלנו, באותה תקופה, הפרוטה לא הייתה מצויה וכל היה פשוט מינמאלי.
לרוב באתי לחדרו עם רותי. הוא דאג תמיד לתת לי תעסוקה מעניינת, לילד, דברי מתיקה, וליווה אותנו באופן פעיל (לטובתו ולטובתנו). פעם לדוגמא ביקשתי ממנו לפתוח ולפרק שעון כיס כדי לראות איך הוא עובד. הוא נתן לי מברגים ושעון לפרק (אח"כ הבנתי שהשעון שקבלתי היה מקולקל) עבדתי על הפרוק הרבה מאד שעות. כשגמרתי לפרק אותו הוא לא היה בסביבה ואז התחלתי לפרק שעון אחר. ממבט הפנים שלו הבנתי שזה השעון הפעיל שלו, מאד הצטערתי אבל אחרי עבודתי היסודית כנראה שהוא קנה שעון חדש.
סבא היה אדם מאד גבוה ביחס לתקופתו, כשסבא נסע בחזרה על פי רוב, ליוויתי אותו לתחנת האוטובוס. מצא חן בעיני שהוא הגבוה מכולם, ובכניסה לאוטובוס הוא צריך להתכופף כי הדלת וחלק מהתקרה הייתה נמוכה עבורו.
היותו של סבא איש חזק וספורטיבי הייתה מקור גאווה עבורי כילד. הייתי מאד גאה מהסיפור שהוא בגיל 82 נפל מג'יפ נוסע בסיבוב, ועשה גלגול נכון, ולא קרה לו דבר. עד היום זה לכבוד הוא ליהידיעה שיש לי מעט מהגנים האלו.
עד היום כשאני חושב איך צריך להתנהג אב ומהי הדמות שלו - זבולון כפי שראיתי אותו בילדותי, ומסיפורי אבי, הוא המטרה שאני מסמן לעצמי.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל