דב הצנחן

למזלי הספקתי לבקר בגזרת חברון בטרם החלו העניינים להתחמם. הביקור סוגר המעגל, נתאפשר הודות לאיש יקר בשם נועם ארנון, שהיה דובר הישוב היהודי בקריית ארבע. הוא יזם מפגש סוחט דמעות עם הרב זלמן אטינגר, שהגיע ממבשרת. אטינגר רצה לשמוע מפי את סיפור נפילתו של אחיו דב הצנחן. זה קרה בקרב קצר, בעיירה חלחול, בשנת 1968. הייתי אתו בג'יפ הסיור, כאשר אירע הפיגוע.

האירועים האחרונים החזירו אותי לתקופה שהייתי חייל משמר הגבול בחברון. באותה תקופה, בגזרת הר חברון, כמעט ולא השליכו בקט"בים. בעיקר הפעילו נשק כלפינו ואבנים נזרקו פה ושם על יהודים וכוחות הביטחון. המצב בחברון לא השפיע כלל על המוני המבקרים שערכו טכסים וחתונות במערת המכפלה. בלילות, אנו, אנשי הביטחון, רדפנו אחרי שרידי חוליות המחבלים. לילה לילה העיר וכפריה היו נתונים בעוצר תמידי וזה נמשך עד שיום אחד מחבל זורק רימון במערת המכפלה וגורם לפציעת 47 מבקרים. חרף הרימון במקום הקדוש, יהודים מגבירים את ביקוריהם בקברים ולא נרתעים מאנשי העיר הפנאטית, שישבה על חבית חומר נפץ. שיטת המקל והגזר בודדה את יכולתם של ארגוני הטרור, שהתקשו לבסס את מלחמות הגרילה שלהם נגד כוחותינו. הצלחנו לדחוק את פעילותם מעבר לנהר ולקו המים שבנהר הירדן. רוב המבוקשים החדשים צמחו ובאו מתוך חמולת ג'עברי החברונית והעומד בראשה, ראש העיר הישיש, שבחצרו ביקרתי פעמיים, במסגרת מעטפת אבטחה לשר הביטחון, משה דיין, שנהג בכול הזדמנות לבקר בביתו של פטרון העיר.


היינו שלוש מחלקות ובקושי חמישים לוחמים שהחזיקו בגזרה הגדולה. בנוסף הייתה מחלקה עורפית שישבה במשטרת דהריה. בעקבות זריקת רימון במערת המכפלה, לא היה מנוס אלא להקים בממשל חברון בית משפט צבאי. בניין הממשל נקרא בפי המקומיים "מרכז אל עמרה" וגם בשם "המושטספא". היה זה בניין משטרה בריטי, ששימש כקשר בין האוכלוסייה לשלטון הצבאי, שבראשו עמד המושל, לצד מפקד הגזרה, שהיה פואד בין אליעזר. מבנה הממשל נחלק לשניים: חצר מתוחמת דרומית וכנ"ל חצר צפונית ואילו בתפר האמצעי שבין החצרות, היה בית כלא קטן, בו שוכנו כל אלה שנעצרו על פעילות אנטי צבאית. ברחבת החצר הדרומי עמד בניין עם שתי כניסות, בו שוכנו בצפיפות המתנחלים. כניסה אחת לנשואים, שם גר הרב וולדמן עם משפחתו ואילו בכניסה השנייה גרו כול הרווקים ובתוכם בני קצובר. במרכז החצר עמדה שוקת ולצידה אורוות סוסים נטושה, זכר לימי השלטון הירדני. כהרף עין החצר הקטנה הפכה למגרש משחקים.


במחצית 1969 מגיעה אלינו לראשונה, במסגרת עבודתה, עורכת דין יהודיה, בשם פליציה לנגר, בת לאם ניצולת שואה מגרמניה. היא מצליחה לזעזע את אמות בית הדין הצבאי ומתנגחת עם החוק ומגינה על הערבים מפני היהודים. הצלחתה הייתה אדירה ותיאוריה על מצבם הרע של העצורים הכלואים במרתפי עינויים, כביכול, תופס כותרות בעיתונים. מחבלים רבים שוחררו בזכותה, לקול שמחתם של הערבים. אלו ממש לא האמינו שהיהודייה קטנה אחת מסוגלת להציל כמעט את כל הערבים העצורים! היא פעלה רבות למען שחרורם, תמורת כסף גדול, תוך זלזול בביטחון ובחיי אזרחים תמימים. לא חשבנו שיש יהודים כאלה במדינה שלנו... כל המאמצים העל-אנושיים שעשינו, בימים ובלילות, כדי להביאם לדין, ירדו בבת אחת לטמיון עם שחרורם של הרוצחים.
בניגוד לנו, החיילים, שנאבקו בטרור, לאסירים ניתנו תנאים מפליגים, כולל טלוויזיות וביקורי משפחות. הממשלה ממש נבהלה מהרעש התקשורתי שעורכת הדין עשתה בארץ ובעולם. למערכת אכיפת החוק לא היו הכלים להתמודד מול הביקורת השקרית והתעמולה השטנית שהוטחה כלפיהם. המחבלים הפכו לקדושים מעונים. אני התגוררתי 30 חודשים במשטרת חברון ועד 3 חודשים במשטרת דהריה ומעולם לא מצאתי שם חדרי עינויים, כפי שתיארה עורכת הדין היהודייה. היא הייתה מגיעה למקום עם העוזרת שלה, לאה צימל.


מה שכן מצאתי בחדרי המרתפים של הבניין הבריטי העתיק, הוא סיפור עצוב. בתוך אחד התאים התגורר לו איש יהודי ישיש, שישב רוב היום מאחורי מכונת תפירה ישנה וחורקת ושתק. ימים ישבתי לצד האיש, בבסיס הצבאי. יום אחד פתח הלה את פיו. שמו של הזקן היה מאיר אילוז. והוא הצהיר בקול עצוב: "אני לא עוזב את היחידה עד שבני ישוחרר ויחזור אליי, אפילו אם יצטרכו לפנות אותי מכאן מת על אלונקה". כך אמר הזקן בהתרגשות מעוררת רחמים. הסתבר שאילוז הזקן היה בין ראשוני המתנדבים לחייל שהוקם בראשית 1953. שנים רבות שירת את המולדת עד ליציאתו לפנסיה לצד משפחתו. טבעי היה שבנו יספוג את האווירה הביטחונית והלה אכן התגייס למג"ב. אלא שבמהלך שירותו, בשנת 1967, הוא נאשם, יחד עם חברו, בהריגת ערבי ונשלח ל-12 שנות מאסר.


מעשה ההריגה שבגינו נשפט, בא בעקבות גל של פיגועי דרכים, נוסח פיגועי הדריסה של היום. הערבים ניצלו את כבישי הר חברון העקלקלים, עם התהומות לצדי הכביש, כדי לדרדר רכב צבאי מזדמן למטה. לחיילים נמאס מהעניין ומתוך רצון להגנה עצמית, ירה הבחור התמים בנהג ערבי כזה. אביו, הפטריוט, המשיך, עם כול הצער, לעזור לחיילי הפלוגה בהתנדבות ושימש כתופר צבאי וגר עד יום מותו בתא האפל והמצחין, מה שנקרא נתן את נשמתו למולדת האהובה. היו אלו שנים של פיגועים, מהומות ודקירות, שמזכירות את הימים שלנו...


דב אטינגר היה קצין צנחנים צעיר מגדוד חמישים, שנבחר לפקד על כוח הסיור הכיתתי, אליהם צורפתי כמוביל דרך. הכוח נשלח השכם מוקדם בבוקר למשימה, לאחד הכפרים. ערפל כבד שטף את כל האזור ההררי, דבר שהגביל את הראות ומנע התקדמות בדרך המלך. אך ברגע שהתקרבנו לעיירה חלחול, תחושת בטן מוזרה אחזה בי, מן הרגשה של כוח עליון, שגרמה לי לעצור את רכב הסיור, ללא כל פקודה ובאופן עצמאי ושרירותי מצידי.
"מה קרה? מדוע עצרת? סע סע!" פנה אלי הסג"מ הצעיר צינית, ביצר גאוות יחידה, שהרי אותם חיילים אדומי כומתה תמיד ראו בנו חיילים חסרי זהות ובלתי מקצועיים. כאיש שחי את השטח יום יום, היה ברור לי שהיו אלה תנאים אידיאלים להצבת מארבים. חושי נדרכו ברגע זה ובטוח הייתי לחלוטין שמעבר לערפל ממתינה לנו סכנה. עיניי קלטו לפתע תנועה חשודה, בדמות קנה ארוך, שמתמקם ומגיח לירי מראש כיפת המסגד של העיירה. "לקפוץ, לקפוץ, מהר מהרכב", שלחתי פקודות מהירות לעבר כיתת הצנחנים, שעמדה קפואה וסירבה להישמע לקריאותיי המבוהלות. גם המפקד הצעיר, דב, התמהמה ודבר לא מנע ממנו לקום ולהסתער יחידי חזיתית אל מול השטח החשוף שלמרגלות המסגד, ממנה נפתחת לפתע מכת אש צלפים לא מדויקת, שפיצלה אותנו בבריחה למציאת מחסה. המפקד המסתער נהרג במקום. התפתח בינינו קרב יריות קצר ומפתיע, שהוכרע לבסוף בירי רב של ררנטים (רובה רימונים) שגרמו לעקירת עיני המחבל הצלף, שצלל מרוסק מראש המסגד, מתגלגל למרגלותיי פצוע ושטוף דם. "אוי מה עשית?!" צעקתי בכאב נורא, בשעה שהכיתי בפראות את המחבל הפצוע בכל הכוח. "למה? למה? הרגת לי את הבחור!" צרחתי עליו בהיסטריה נוראית, מסרב לקבל את מותו של המפקד הצעיר. כמה חבל היה המוות המיותר של הצנחן שנגרר להילת קרב, תוך שסרב להישמע לסתם מג"בניק, שידע את השטח יותר ושבסך הכול ביקש להזהיר את כל הכיתה מסכנת מוות. מהר מאוד, כוחות רבים הוזרמו לכפר, שנכנס לעוצר מידי. כבר בשעות אחר הצהרים המוקדמות, בעוד כוחות רבים שוהים בעיירה חלחול, הובאו מספר דחפורים ענקיים שבאו לסיים בעצם את המלאכה. שכן אותם כלים מרתיעים הפכו בשנה האחרונה לסיוט ואימת הערבים בכלל, כך שבכל זמן הופעתם בגזרה, השאירו הרס וחורבן מאחוריהם והטו את האיזון הכוחני לטובתנו.
"האם את הבית הזה יש להוריד?" שאל קצין ההנדסה הצעיר והנמרץ, בפניה אל קבוצת הקצינים הבכירה שעמדה מקרוב למקום ההיתקלות שבו נהרג קצין הצנחנים. "לא, לא", ענה בקול סמכותי הגנרל סתום העין, שעמד מקרוב על הביצוע המהיר, בשעה ששלף מכיסו את חפיסת סיגריות "האסקוט" ומבלי להניד עפעף או להשתהות, שרבט פס גס ואלכסוני מעל גבי החפיסה המרובעת. "את הכול", המשיך בקול בוטה ברור חד, "לנקות הכול, הבנתם?", פנה שוב בציווי והדגשה, "יש לגלח את כל השורה, לפי הסקיצה." הוא האיץ במפעילי הבולדוזרים הענקיים, שהחלו לנגוס תוך זמן קצר בראשוני הבתים בישורת בתי הכפר, שקרסו בזה אחר זה, מסביב למסגד שממנו נורו היריות הקטלניות עלינו בבוקר.


רק לקראת חצות זכיתי להתפנות מהשטח, מותש לחלוטין נזרקתי כשק עם בגדיי על יצועי, תוך אפיסת-כוחות טוטאלית. לא לזמן רב. התעוררתי כעבור שעה, לשמע קריאות לעזרה דחופה, שהגיעו מבתי קבוצת הדתיים, שדחקו בי להסיע מהר ומיידית אישה שכורעת ללדת. היה צורך להסיע את האישה לביה"ח בירושלים.


הייתה זאת קלרה דרייבן, מתנחלת, שהתגוררה בבנין הממשל המשותף, שנתקפה צירי לידה באמצע הלילה. ראשי היה כבד עליי מאירועי היום הארוך והקשה שעבר עלינו. "אני אסע במקומך", פנה אליי חברי לצוות, משה, שהתנדב לצאת במקומי לנסיעה. כך או כך, בלילה סגרירי וקודר יצא לו נגמ"ש בודד באישון לילה, ללא כל ליווי צבאי, עם היולדת בליווי אשת הרב, לביה"ח הדסה ירושלים. אלה שהשריונית הגדולה לא הרחיקה לכת ועל אם הדרך חברון בית לחם, התרחשה לה הלידה, בתוך המשוריין הכבד, לאור פנס היד, בדרמה קשוחה של חיים ומוות, כשהנהג הצעיר עוזר כמיילד. נולד בן זכר, שהגיח לעולם בלילה קשה וסוער, שיקרא בישראל דב דרייבן. רעד עבר בגופי ברגע קריאת שמו של העולל בטכס המילה, שנקרא ע"ש אותו חייל שנהרג בדיוק לפני שמונה ימים. לא הייתי שלם עם השם הזה, שמשמים נגזרו עליו לא לחיים.
דב דריבן היה התינוק הראשון שנולד במחנה, והוא נהרג, מאוחר יותר, ע"י פורעים בחוות מעון, אשר בדרום חברון. קשה לחשוב על עולל שראית בלידתו ושמעת על מותו.


למזלי הספקתי לבקר בגזרה עוד בטרם החלו העניינים להתחמם. הביקור הנוסטאלגי וסוגר המעגל, נתאפשר הודות לאיש יקר בשם נועם ארנון, שהיה דובר הישוב היהודי בקרית ארבע. הוא יזם מפגש סוחט דמעות עם הרב זלמן אטינגר, שהגיע ממבשרת. אטינגר רצה לשמוע מפי את סיפור נפילתו של אחיו דב הצנחן.
אחד הדברים שהפריעו, היה מה שנכתב עליו בספר לזכרו, מפי חבריו ליחידה. כולם כתבו שם דברים שמהם ניתן היה להניח שהשתתפו בפיגוע הנ"ל, מה שלא היה נכון. הוא שמח לקבל ממני את הספר שכתבתי: "בין ירושלים לחברון" ובו פרטתי את נסיבות נפילתו של אחיו.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל