על הספר "מי מת?" המוות כמורה לחיים - חלק ראשון

הוא טוען שאל לו לאדם לבקש לעצמו דבר, אלא רק לתת לעצמו האמיתי, להיות. ברגע המוות אנו חייבים לוותר על מה שהשגנו בחיינו, על ההיצמדות לדברים שחשבנו שהם עצם קיומנו – אנחנו נפתחים לאני העצמי שלנו, שאינו תלוי בדבר. בגלל זה המוות כל כך מפחיד. כל חיינו שכנענו את עצמנו שאנו זקוקים לאגו שלנו כדי להיות מישהו בכלל בעולם. שאנו מה שיש לנו. שאנחנו מה שאנו משיגים.


הספר "מי מת?" לא דוגל בתיאוריות של העצמה עצמית, שיפור עצמי או השגת אושר והצלחה בחיים. נהפוך הוא. הוא דוגל בהתחברות עם הטבע האמיתי שלנו, עם החולשות שלנו. הוא טוען שלפעמים דווקא המוות הוא הפתרון למחלות. הוא דוגל בכניעה ליקום, לרצון היקום ולא בהחדרת האגו והרצון והציפיות שלנו לחיינו, גם כשזה כרוך בריפוי והצלה ממוות. לפעמים המוות הוא הגאולה.
ההיצמדות לחיים היא לפעמים הצמדות לאגו, היצמדות לגשמי שבחיינו. עלינו להרפות ולהיפתח לאהבה. לפעמים הדרך אל האהבה ולעצמי האמיתי כרוכה בוויתור על החיים עצמם.
הוא טוען שאל לו לאדם לבקש לעצמו דבר, אלא רק לתת לעצמו האמיתי, להיות.
ברגע המוות אנו חייבים לוותר על כל מה שהשגנו בחיינו, על ההיצמדות לדברים שחשבנו שהם עצם קיומנו – אנחנו נפתחים לאני העצמי שלנו, שאינו תלוי בדבר. בגלל זה המוות כל כך מפחיד. כל חיינו שכנענו את עצמנו שאנו זקוקים לאגו שלנו כדי להיות מישהו בכלל בעולם. שאנו מה שיש לנו. שאנחנו מה שאנו משיגים. שיש הצלחה ויש כישלון. שאנו מיוחדים ושונים מכל השאר.
על כל אלו אנו חייבים לוותר ברגע המוות. על השיפוט שלנו, על הרגשת הייחודיות שלנו, על הנאות החיים ועל הייסורים שהם הביאו אתנו. על השעבוד שלנו למילוי ציפיות של אחרים, על ההתחייבויות שלנו. אנחנו הולכים לזכות בחופש בלתי מוגבל, וכמו אסיר שישב שנים רבות בכלא, החופש הזה קשה לנו ומפחיד אותנו.
ברגע שאנו מכירים בכך שנולדנו – נוצר בנו פחד המוות. יום ההולדת שלנו אמור להיות היום הכי מפחיד בחיים... רק אם נכיר בכך שאין מוות, שאין כישלון, שאין טוב ורע, שאין שיפוטיות ושאנו אחד ומאוחדים עם כל דבר ביקום – רק אם נתוודע לעצמי האמיתי שלנו – רק אז נוכל להשתחרר מכל הפחדים שלנו.

בונוס אחד הפקתי בוודאות מהספר: הצלחתי להתפטר מהכאב שהרגשתי תמיד כשנזכרתי במותו של הכלב שלי. הספר מגלה לנו שהסבל נובע מההתנגדות שלנו לקבל את הכאב כמות שהוא, בלי למתוח עליו ביקורת. הבנתי שהכאב שלי שנובע מהיזכרות במוות של כלבי, נובע מהתסכול שחשתי שלא עשיתי דבר כדי למנוע את המוות שלו. ברגע שקבלתי את העובדה של מותו של כלבי, כמות שהוא – בלי להכניס את אלמנט ההתנגדות, הצלחתי להתפטר מהכאב המפלח שהתלווה תמיד לזיכרון זה.
בספרו "מי מת", מתאר סטפן לוין את ההבדל בין הילד לבין המבוגר, באופן שבו הוא מתקדם על סולם משחקים עליון, תוך כדי שהוא נתלה עליו בשני ידיו.
הילד מתקדם במהירות משלב אחד של הסולם למשנהו, תוך תנועה מתמדת. המבוגר לעומת זאת, עושה זאת באיטיות, מפני שאינו מוכן לבצע את "ריחוף" הילד, אלא מקפיד להאחז בשלב הקודם שבסולם, לפני שהוא עובר לשלב הבא.
ככה גם בחיים: המבוגר אינו מוכן לשינוים, אלא נצמד לעבר, לדברים המוכרים. זאת בניגוד לילד, שבשבילו שינוי הוא דרך חיים...

רגע הגסיסה הוא רגע נדיר שבו אנחנו מאבדים את התודעה, שבו אנחנו כבר לא נצמדים לדברים החומריים של האגו, זהו רגע שבו אנחנו מתקרבים לאני האמיתי שלנו – כאשר אנחנו שואלים: "מי מת?" אז אנחנו מבינים שאיננו הגוף הזה שלנו, שאנו יותר מכך ומעבר לכך.
הצורך להיות מישהו, אינו אלא רגע ארעי במרחב הקיום של הנפש. זהו רגע שאנחנו מבינים שמה שאומרת לנו התודעה איננו האמת ואין זה משנה באילו אישורים היא תנפנף בפנינו כדי להבטיח את בטחוננו. קשה לוותר על הביטחון שמשרה לנו התודעה ולהיכנס לרגע האמת של הקיום עצמו.


ואכן המחבר של הספר הוא בעיקר אדם שסעד אנשים גוססים רבים ברגעי הכאב האחרונים שלהם. הוא הצליח לגרום להם לפתוח אל לבם מול הכאב, ולהכיל את בוא המוות בלי סבל וחרטות.
עייפות שנובעת מקונפליקט ומההתנגדות לכאב מפחיתה את יכולתנו להישאר נוכחים. היא מקשה עלינו למצוא את הזרעים הטמונים בחירות של החוויה שנראית כל כך לא מקובלת. עלינו להשתחרר מהיצמדות לתודעה ומההתייחסות לחוויות חיינו כאילו היו כל מהותנו. עלינו להתנתק ולשאול מיהו זה שאנחנו קוראים לו "אני". האם הוא באמת כל מה שיש. עלינו למצוא את המהות האמתית שלנו, שהיא מעבר לחוויות היומיומיות.
כשאנחנו נרתעים מהכאב לעולם לא נוכל להעמיק, לעולם לא נשאל - מי מת
וכשאנו שואלים של מי הכאב בא ואת מי הוא יעזוב.

בהטיפו לחוסר התנגדות, לקבלת כל מה שבא, הספר מטיף לאותה אמת של ביירון קייטי, מחברת הספר "לאהוב את מה שיש".
אנחנו חייבים לסלק את ההתנגדות שלנו ואת הפחד שמביאה להתנגדות שגורמת לכאב. מצאתי בספר גם את עקרונות תורת הרכות, של טובי בראונינג, האומרת
שיש לשחרר ולזרום עם החיים ולא להתנגד.
הוא מביא ניסוי מדהים שבו הצליחו לחבר אנשים, חולי סרטן סופניים, אל החוויות שמעבר לקיום היומיומי, אל הטבע והיקום עצמו. בצורה זאת הם הצליחו להשתחרר מכאבים גופניים מטרידים ולהתעלות אל מעבר לעצמם, תוך אימוץ השקפת חיים שונה לגמרי.

ברגע שנצליח להתנתק מהיצמדות לעצמי המדומה, ונתחבר ליקום, שאנו חלק ממנו, נצליח גם להתעלות על כל הסבל והכאב שלנו.
אנחנו מרגישים צורך להיאחז במשהו, מרגישים פחד מלהשתחרר ולהיות חופשיים, כאילו שאנו עלולים ליפול, כאילו שאנו עלולים למות. אבל בעצם מי שמרגיש את הפחד הזה זה האגו שלנו, החומרני, חסר האמונה והפסימי, שמנסה לשכנע אותנו לא לבטוח בשום דבר ולא לשחרר את הפחד שלנו.

הספר טוען שדווקא הגסיסה האטית, ולא המוות המהיר, הקל, שאנשים מתאווים לו כל כך, היא הדרך הנכונה למות. שכן ברגע המוות אתה יכול להשיג את ההארה שביקשת כל חייך, ושהיא מטרת הגלגול שלך. למות נכון זה להיפתח ליקום, להתנתק מהעצמי האגואיסטי, מההיצמדות לכל הדברים שלך בעולם הזה – לשחרר ולהשתחרר אל האור הגדול. האדם בעצם קובע את מה שיבוא אחרי מותו – את מה שיחווה – הכול תלוי במצב התודעה שלו ברגע המוות. בסופו של דבר כל הדברים יתאזנו לקראת התחברות ל"אני האחד" לאור הגדול. אבל הדרך לכך יכולה להיות ארוכה, אם האדם לא יצליח להתנתק מהעצמי הגשמי, מהאשליה הגדולה של החיים – שהחומר, ולא הרוח הם האמיתיים.

רגע המוות הוא רגע ההתנתקות מכל מה שיש לנו. תהליך הגסיסה היא הזדמנות להיפרד מכל הדברים החומריים שאנו צמודים אליהם בחיינו. לתת לכל הדברים החומריים לפרוח ולהתחבר למהות כל הדברים שאנו אחד מהם לא נבדלים.

עוד על הספר - בפעם הבאה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל