מסע ההרפתקאות שלי לעולם האופנועים

עולם האופנועים נראה לי עולם מופלא של הזדמנויות. בניגוד למכוניות, האופנועים היו עולם מסתורי של כל מני סוגים שהגיעו לארץ בדרכים שונות ומשונות. דומה שהאופנועים מתרבים ומשתנים ממש כמו זני כלבים... לכל אופנוע היה מן סיפור משלו.

בתור ילד קטן ברומניה בשנות השישים, האופנוע היה בשבילי סמל למוות. גדלתי על סיפור של רוכב אופנוע שנהרג כשרכב על אופנועו. ואכן האופנוע נחשב שנים רבות לכלי מסוכן, למשוגעים שרוצים להתאבד. באותם ימים מי שמכר את האופנוע שלו ורצה לומר שזה אופנוע אמיתי ולא משחק ילדים, היה כותב: "למשוגעים בלבד!" אופנוע היה סמל של גבריות ומרבה סמ"ק מרבה הורמונים. כל אחד הכריז: "שלי יותר גדול!"
היום כמובן הזמנים השתנו ואופנוע הוא פתרון מצוין לתחבורה בארצנו הקטנה והחמה וגם הכלים הדו גלגליים, בייחוד הקטנועים, השתפרו עד בלי היכר והפכו לבטוחים הרבה יותר.
בין לבין, שנות השמונים והתשעים, היו שנות האופנוע בשבילי. לעניין נתפסתי כשגיסי קנה וספה פיאג'ו, האיטלקית שהפכה פופולארית מאוד בארצנו, כמו בשאר חלקי העולם. אבל הכלי הזה רק פתח לי את התיאבון בפני חוויות רכיבה על מגוון אופנועים שונים ומשונים. באותן שנים היה יבוא בלבדי של אופנועי סוזוקי לארץ וכל שאר האופנועים הגיעו ביבוא אישי. אופנועי הונדה הפכו, כמובן, לפופולאריים ביותר ורוב האנשים קראו לכל אופנוע בשם "הונדה", כמו שדורות לפני כן קראו לכל סוס הויסה... מלך האופנועים באותן שנים היו אופנועי ה"סופר-דרים" של הונדה, שסיפקו חוויית רכיבה אחרת. היה זה בתקופה שאופנועי הבי.אס וה-ב.מ.וו של מלחמת העולם שלטו עדיין בשוק. ההונדה סיפקה את החוויה של רכיבה ספורטיבית מהנה. אופנועי ה-CX500 שהיו מיועדים לרכיבה רגועה ונינוחה יותר, היו בעלי קירור מים ונחשבו לאמינים ביותר! להרבה אופנועי הונדה יפאניים, היו דגמים שהיו מיועדים לשוק האמריקני. אלו היו אופנועים יפהפיים, משוכללים שהציתו את הדמיון! חוויה מיוחדת במינה הייתה לי כאשר הזדמן לי לרכב על אופנוע קוואסקי ענק בעל 6 צילינדרים. הייתה זאת התקופה שבה קוואסקי יצר הכול בגדול! מצד אחד היה זה אופנוע מפלצתי בגודלו, אבל מצד שני, הוא היה, יחד עם עוצמתו, נוח לרכיבה וקל לשליטה! מכונאי אופנועים ותיק אמר שהאופנוע אכן היה מיוחד ויוצא דופן מבחינה זאת. האופנוע שאני רכבתי עליו, היה שייך בעבר למגיש כלבו-טק, רפי גינת.
עולם האופנועים נראה לי עולם מופלא של הזדמנויות. בניגוד למכוניות, האופנועים היה עולם מסתורי של כל מני סוגים שהגיעו לארץ בדרכים שונות ומשונות. דומה שהאופנועים מתרבים ומשתנים ממש כמו זני כלבים... לכל אופנוע היה מן סיפור משלו.
כך קניתי פעם אופנוע בנפח גדול ממש, שהיה חזק ופראי כמו אופנוע אימתני אמיתי. כל אופנוען שהיה רואה אותי עם האופנוע הזה, היה אומר לי שהאופנוע הזה מולבש. היה זה מונח מוכר באותם ימים, שכן לארץ הובאו באופן לא חוקי אופנועים והולבשו עליהם מסמכים של אופנועים שעברו טוטאל-לוס. אבל זה לא היה נכון, כי האופנוע הספציפי הזה דווקא קיבל אישורים, הן להחלפת המנוע והן להחלפת השלדה!
את המעבר שלי מווספה לאופנוע עשיתי ברגל שמאל. מצאתי במודעה באחד העיתונים (הייתי נוהג למצוא כל מני מקומונים מכל פינה בארץ, ושם הייתי מחפש במדור אופנועים) שיש בירושלים אופנוע 125 סמ"ק למכירה. זה התאים לי, שכן בהתחלה הוצאתי רישיון רק עד 250 סמ"ק, כי חשבתי לרכב רק על וספה, שהנפח המקסימלי שלה היה דגם 200 סמ"ק. נסעתי לירושלים ומאוד התלהבתי מהאופנוע שראיתי, האופנוע הראשון שלי! בעל האופנוע כל הזמן שיבח את האופנוע שהוא פיקס (צרה מתחת לקוף)! מרוב התלהבות הסכמתי לשלם 1000 דולר במזומן! רק אחרי הקניה, כשהגעתי עם האופנוע למוסך, הסתבר לי שמדובר באופנוע מוזנח ובעייתי להפליא. לא פעם יצא לי לדחוף את האופנוע ברגל!
לומר את האמת, גם הבי.אס העתיק לא היה רע. אני עצמי התנסיתי בחוויה לא נעימה, כאשר עשיתי סיבוב על כזה אופנוע ובאמצע הדרך אני רואה שפרצה אש במנוע. מיד עצרתי וכיביתי אותה. כשהגעתי לבעל האופנוע, הוא לא התרגש. "זה סך הכול הכוסית", הוא אמר. לא טרחתי להתעמק בעניין ועברתי לאופנועים אחרים...
ההתנסות שלי עם אופנועי הב.מ.וו שנחשבו לעולם אחר, טוב ונעלה יותר, בקרב האופנועים, היה עם אופנוע משנות החמישים. הייתה זאת חוויה מיוחדת במינה, רכיבה באמת נעימה ומאוד התלהבתי כאשר בעל האופנוע תיאר לי את יתרונות המנוע, שפשוט לא מתקלקל לעולם! הבעיה הייתה שאופנועי ב.מ.וו עלו פשוט הון תועפות. שנים רבות הייתי רדוף בחלום על אופנוע ב.מ.וו גדול, 750 סמ"ק, שהיה אז סוף הדרך ופסגת החלומות.
מצד שני, ההונדה, עם סדרת ה-CB שהגיעה עד לנפח 900 סמ"ק, סיפקו אלטרנטיבה מלהיבה לב.מ.וו היקרים. היו אלו אופנועים חזקים, ספורטיביים, יפים, עם שם טוב.
אופנועי ה-R של סוזוקי בישרו את המהירות של העידן המודרני. הם התחילו עם אופנוע 125 סמ"ק, שהיה אמנם קטן, אבל זריז ואמין באופן מפתיע. מאוחר יותר, עם הופעת הקטנועים האוטומטים, המציאו סוזוקי את קטנוע ה-50 סמ"ק שלהם. היה זה קטנוע זעיר ממדים, אבל טיל בליסטי של ממש! הוא האיץ בצורה מסכנת חיים! אחר כך היה את ה-250 שהיה פופולארי בגלל הרישיון המוגבל של רבים. מאידך ה-400 סמ"ק היה חזק וגם אמין הרבה יותר. אופנועי ה-600 סמ"ק, שנקראו גם F היו דור אחר לגמרי, מבחינת יכולת הביצועים ורבים רכבו בהם במהירות של 180 קמ"ש, והרגישו בספרה אחרת... היה גם את אופנוע ה-800 סמ"ק, הענק, שהיה כבד למדי לרכיבה, אבל המכונאי שלי טען שהוא האופנוע האמין ביותר בנמצא. לבסוף הגיעו אופנועי ה-R! כשעבדתי במשרד פרסום ומי שניהלה את קמפיין סוזוקי שאלה אותי לפשר הגרף, שעלה פתאום באמצע שנות השמונים, הצבעתי בפניה מיד על העובדה שהייתה זאת בדיוק השנה שה-R הגיע לשוק! לי הזדמן לרכב על האופנוע הזה, רכיבה קצרה, שנים רבות אחרי שיצא לשוק. הרגשתי אתו ממש כוח עצום שיש לי בידיים, אבל יחד עם זאת פחד, כי הוא היה משול לגרזן – מכה בעוצמה אבל קשה לשליטה...
חוויה גדולה הייתה בשבילי הרכיבה הראשונה על ה-DR250 של סוזוקי, שהיה אופנוע דו שימושי – גם לכביש וגם לשטח. פתאום הרגשתי כיצד האופנוע מאיץ עם סיבוב הגז, בצורה שעוררה פרץ עצום של אדרנלין בגופי! מאוחר יותר קניתי אופנוע כזה ובלילה הראשון (למזלי אחרי שעשיתי לו ביטוח מקיף) הוא נגנב! הבוס בעבודה צחק עלי: "רצית להיות EASY RIDER?!" אז בעיני האנשים כל האופנועים היו אותו דבר וכמו שאמר לי מישהו: "כל מה שאני יודע על אופנוע זה שיש לו שני גלגלים!"... יחד אתו יצא לשוק אחיו X250 שהיה בעל שתי פעימות, קירור מים, יקר הרבה יותר ומיועד בעיקר לשטח. פעם יצאתי לנסיעת מבחן חווייתית ביותר עם אופנוע כזה. כשחזרתי למוכר, אחרי סיבוב שנמשך קצת יותר מדי, הוא מיד אמר באכזבה: "כבר חשבתי ללכת לביטוח ולקבל את הכסף, כי גנבת את האופנוע!"
מבחינת קנייה אחד האופנועים הראשונים שקניתי אחרי הווספה, היה איטלקי דווקא. היה זה אופנוע של חברת קג'יבה, 250 סמ"ק, שנקרא אלה-ורדה. השם היה מדליק ואופנוע יפה, אבל הוא היה, מבחינת הרכיבה, כמו וספה גדולה. אחר כך בחרתי באופנוע איטלקי אחר, ספורטיבי ממש, בעל נפח 350 סמ"ק. אופנוע שכיכב בזמנו באיטליה ביכולות הספורטיביות שלו – המוטו מורינו.
רכבתי עליו תקופה ארוכה. היה זה בדיוק בזמן שהאופנו-בנק כיכב בכלי התקשורת ובגלל שהוא היה בצבע אדום ונראה ספורטיבי, כל מי שראה אותי כינה אותי "אופנו-בנק". זאת למרות שהמשטרה טענה ששודד הבנקים רוכב על אופנוע סוזוקי, מה שהסתבר מאוחר יותר כלא נכון, שכן הוא רכב על אופנוע איטלקי!
לבסוף, אחרי כמה שנים, המנוע שלו שבק חיים. החלפתי לו את מנוע ה-350 ל-500 סמ"ק, של אחיו הגדול – קוברה. היה זה מהלך לא מוצלח מבחינתי, שכן, בגלל שלאופנוע לא היה סטרטר ידני, אלא רגלי בלבד, והמנוע היה גדול מאוד, לא הצלחתי להניע אותו בעזרת רגלית ההנעה. רק מכונאי במוסך שלי, בחור צעיר שטען שהוא מומחה לקרטה, הצליח לקפוץ על הרגלית ולהניע במכה אחת! מאוכזב, שמתי את האופנוע למכירה וכעבור זמן קצר הגיע בחור צעיר, עם מבטא צרפתי, שנראה כמו שחקן קולנוע. הוא מיד קפץ על האופנוע, הניע אותו ופרץ בדהרה מטורפת. כעבור דקה-שתיים חזר ומיד קנה את האופנוע! מה שהוכיח את טענת המכונאי שלי, שאמר: "לכל אופנוע יש את הקונה שלו!"


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...