שמונת השנואים

האמת על הרוע והטוב ועלינו

שמונת השנואים הוא סרט מחאה חריף ביותר, של קוונטין טראנטינו, המבוסס על המערבון הקלאסי 'שבעת המופלאים', שגם הוא התבסס על "שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה.

קוואנטין טרנטינו הוא מכת חשמל אמנותית לתרדמה שלנו כבני אדם, בזכות הדיאלוג השנון בסרטיו, בדרך בה נשבר רצף הזמן בתסריט, ויותר מכל באומץ האמנותי שלו לעסוק באלימות באופן חושפני, אירוני, מקאברי, המקומם ומעורר ומזעזע גם את הרדומים ביותר מבין הצופים.

ביצירתו זו, כמו גם במכלול סרטיו, מופיעים סטריאוטיפים גזעיים ונעשה שימוש רב במילה "Nigger” (כושון) הנחשבת לטאבו בקולנוע האמריקני. גם מוטיב הנקמה שוזר רבות מעלילות סרטיו האחרונים. במיוחד בסרט זה.

המחאה החריפה של סרטי טרנטינו, היא מחאתם של הסרטים האפלים כולם, כנגד האדישות, האטימות, והתרדמה העמוקה בה החברה האנושית נמצאת, במיוחד לנוכח המוטיבים העיקריים: אלימות, גזענות, נקמה.

האמנות האפילה הזו, שלה הקדיש טרנטינו את חייו, מעמידה מראה חדה כאיזמל מנתחים, בה אנו פוגשים את הרוע האנושי, באופן שלא ניתן להתעלם ממנו. זהו רוע בהתגלמותו, כשהמסיכה שלו בה הוא מתחפש לאדם מתורבת, מופיעה במלוא צביעותה, ניגודה החריף, כשאנו חוזים בהיעלמותה כלא היתה, בעת התפרצות הגזענות האלימות והרוע בפרצופם האמיתי.

ראשית לכל, צחקתי עד דמעות, לאורך כל הסרט, עד לשלב בו מוחק לנו האמן הקולנועי הזה, את החיוך מהשפתיים, כשאנו מתעוררים, מתאוששים, מעכלים, ומוצאים את עצמנו נזכרים מחדש, במה שכל כך בקלות, מנסים התקשורת ותרבות השעשועים, להשכיח מאיתנו.

והנה מה שנזכרתי בו, בעת ההתעוררות שחוויתי ממעשה האמנות הקולנועית האמיתית הזו: נזכרתי בטבח משפחת פוגל מאיתמר. תמונה אחר תמונה. כיצד האלימות, הרוע, האכזריות, של הטרור והגזענות של ערבים מוסתים, של מוסלמים קנאים, פוגעת באיש ואישה וילדיהם שהם מופת האדם ותפארת האנושות. נזכרתי ברצח איתם ונעמה הנקין, לנגד עיני ילדיהם. נזכרתי בשלושת הנערים שנחטפו ונרצחו: גילעד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל. נזכרתי בחיילי המילואים יוסי אברהמי וואדים נורזיץ', שנרצחו בלינץ' ברמאללה. תמונה אחר תמונה.

ואז, לנוכח ההיזכרות הזו, ההתעוררות הזו, התלכדו כלל המרכיבים של הרוע הפלסטיני נאצי, לתמונת פסיפס קוואנטינית כזו, שיש בה גזענות אנטישמית כנגד יהודים והמדינה היהודית, שיש בה נקמה פרימיטיבית ברברית, ויש בה רצח ואלימות סכינאית, גרזנית, מקושטת בטילים, ברקטות, בקסאמים, במנהרות תופת, ובפיגועים אכזריים משך שנים ארוכות ומדממות.

פתאום, הבנתי הכל. הבנתי שאנחנו היהודים, חיים בתוך הסרט הזה של רוע צרוף, ואנחנו מדחיקים אותו, מכסים עליו, שוכחים אותו, מקריבים לו קרבנות אדם מתוכנו, ומתמכרים לתרבות השעשועים הישראלית, החקיינית של תרבות השעשועים האמריקנית, בכדי לשכוח. רק לא לפגוש את הרוע כמות שהוא. רק לא להבין את משמעותו. רק לא לנצח את הרוע.

במותם ציוו לנו הרוגינו הקדושים : תנו לעם היהודי לנצח את הטרור. להכריע את הטרור. תנו למשטרה, למג"ב, לצה"ל, לשב"כ ולמוסד לנצח ולמחות את הטרור מעל פני האדמה. כל כך ברור. צו החיים.

ועכשיו, הנה נעמיד למשפט ההיסטוריה, למשפט האלוהים, את תרבות שלושת הקופים שלנו, את תרבות נביאי השקר עמוס עוז, דוד גרוסמן, א"ב יהושע, זה מיזארו, השני קיקאזרו, והשלישי איוואזרו, אשר שוכחים את השואה הגרמנית, כמו גם את השואה האיסלמית, ומשכיחים מאיתנו את הרוע הפלסטיני, את הרוע של הטרור כנגד יהודים, ומרדימים אותנו, למוות בסכיני קצבים, בגרזיני האספסוף הפלסטיני, במזימה ההולכת ונרקמת סביבנו ומתחתינו במנהרות התופת, להשמידנו, רק בשל היותנו יהודים. רק בשל היותנו סיפור ההצלחה של תחייה לאומית מופלאה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל