האם גן-עדן הוא באמת אבוד? (חלק ראשון)

ספר בראשית פרקים א עד ה מתארים את הבריאה של היקום, כדור-הארץ והחיים על כדור הארץ. הקריאה בין-השורות מגלה לקורא החכם שלא מדובר בסיפור-לילה לילדים תמימים, אלא בסיפור בעל מסרים אנושיים וחברתיים ברמתם הנשגבת ביותר.

האם גן-עדן הוא באמת אבוד?
מאת: יגאל בור
שמי הוא יגאל בור.
אני איש מאמין באלוקים בורא שמים וארץ.
שיודע שמבחינה פיסיקאלית העולם פועל על-חוקי הטבע.
שיודע שאין ניסים בעולם הטבע.
שאוהב את תורת ישראל ואת מסורת ישראל.
שסבור שיש דינים דתיים שיש לנסח אותם מחדש, אבל זה לא באחריותי...
האם הצגת "האני שלי" היא מבולבלת? הנה הכניסה לפרטים:
רצוני להבהיר שהעמקתי לחשוב על אלוהים שהתנ"ך וְיֶתֶר הַסְּפָרִים שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל משתמש בהם כדי לשרוד הגעתי למסקנה שהיהדות נולדה והתפתחה כדי להביא את בשורת "החברה האנושית" המתקדמת ביותר.
עד היום זה הוגשם בחלקו ולמרות הפסימיזם, העולם עוד לא ירד לטמיון ויש תקווה בעלת סיכוי רב, שיבוא יום והעקרונות החברתיים שהתנ"ך והתלמוד עוסקים בהם, יתקבלו על-ידי העמים באופן שיאפשר להם לציית לעשרת הדיברות, על-פי הדת שהם מחזיקים בה.
ועכשיו לעניין גן העדן.
אחרי סיפור הבריאה בפרק א' של ספר "בראשית", מתחילה ההיסטוריה של האנושות בפתיחה שמספרת על "גן-עדן" שהאלוקים נטע כאתר שנועד להיות ביתו של האדם (פרק ב' - פסוק ח'.
(ח) וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
בפסוק ט' התורה מספרת את תכולת הגן באופן כללי ושמה-דגש מיוחד על שני עצים מתוך המטע האלוקי הגדול.
(ט) וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
יש לשים לב להצגת שני העצים:
העץ העיקרי הוא: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן"
וְאִלּוּ הָעֵץ הַמִּשְׁנִי הוּא תּוֹסָף לָעֵץ הָעִקָּרִי בְּגַן-הָעֵדֶן: "ועֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".
והסיפור ממשיך בבריאת יתר החיות שהאלוקים רצה על האדמה:
(יט) וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

בפסוק כ' של פרק ב', האלוקים בורא את כל החיות האחרות, ונותן לאדם את הזכות להמציא לכל חיה את השם המתאים לה. והפסוק מסתיים בהערה מפתיעה:
"וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ":
לאחר שהאלוקים התבונן באדם בעבודת קריאת השמות לחיות, הוא הגיע למסקנה שבכל חיות-השדה אין חיה שיכולה להיות חֲבֵרָה-לָחָיַיִם שֶׁל הָאָדָם, והוא מחליט לבראו יצור חדש, שאינו דומה במאה אחוז לאדם, אבל הוא יכול להיות "החבר לחיים של האדם".
(כא) וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
(כב) וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
מסקנת האלוקים הייתה שבן-הזוג שהאדם צריך, צריך להיות לא רק דומה לו, אלא שהוא צריך להשלים את יכולת האדם בהרבייה, והוא בורא מצלעו של האדם את חווה.
מאז שהעם העברי/יהודי קורא ולומד בתורה, נשאלה השאלה? למה האלוקים היה צריך לקחת מהאדם צלע שממנו נבראה האישה? שהרי היה יכול לגבול אותה מאדמה כמו את האדם?
עד היום איש לא היה יכול לענות על כך, אבל היום, במאה העשרים ואחת אנו ידעים כי רק כאשר המערכת הגנטית הזהה והמשלימה שיש באישה, מאפשרת למין-האנושי להביא להשלים את האפשרות להביא צאצאים חדשים...
משום כך נלקחה מגוף האדם צלע אחת שכל תא ברקמותיה מכיל מערכת גנטית מושלמת ומאז ועד היום רק קשר רבייה אנושית בין זכר ונקבה אנושיים, יוצרת שרשרת דורות שהולכת ומתפתחת ומקדמת את הכישורים האנושיים.
המשך הסיפור מגלה שבגן-העדן, שנברא למען האנושות, יש חיה משונה: נָחָשׁ-מְדַבֵּר עִבְרִית... והנחש הזה, שגילו בסך הכול יום אחד לאחר האדם, יודע שעץ-דעת אינו ממית אלא מַקְנֶה שֵׂכֶל חכם, שהוא ער לגופו ומבין את סביבתו.
בראשית, פרק ג' פסוקים א' - ד':
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:
(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:
(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:
(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
כאשר האלוקים בא וראה שהשניים כיסו את אבריהם הצנועים בחגורות עלים, הוא כעס מאד:
פרק ג' , פסוקים : ט' -- יג':
(ט) וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:
(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
(יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה(?), הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל, מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ (?):

אם נקרא כהלכה את הכתוב, ניווכח כי האלוקים הוא זה שטמן "מַלְכֹּדֶת-מְדַבֶּרֶת" ביודעו את העתיד, הוּא בָּרָא אֶת הַנָּחָשׁ הַמְּדַבֵּר, והעניק לו את סוד עץ-הדעת, מתוך כוונה אחת בלבד, לגרום לאדם להמרות את פי היוצר-הגדול, ולהענישו על כך.
על הפרשיה הזאת, נענשים כל המשתתפים: הנחש, האדם וחווה.
הם לא נענשים רק לעצמם, האלוקים גוזר שכל דורות הצאצאים של הנחש והזוג הראשון יענשו בעונשים המפורטים מאד:
בראשית פרק ג' פסוקים:
(יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
(טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:
(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: (האכילה מעץ-הדעת גרמה לעונש של מות וקבורה בחומר ממנו עשוי האדם).
לא לחינם עץ-החיים לא מוזכר בתורה יותר מאשר פעמיים, שכן לעץ-החיים היה רק יעוד אחד, "סמל-לפוטנציאל של חיים-נצחיים".
האלוקים כביכול חשש שאם האדם לא יפותה לבחור בפרי שהאלוקים רוצה שיואכל ויבחר במקרה לאכול מ"עץ-החיים", ליקום יהיה יצור נצחי, אבל חסר-דעה... וגם כך היה האדם כאילו יש לו תכונה של הבורא, אבל אין לו לא תכונת-הדעת שהבורא רוצה באדם.


לסיום הקטע המקראי שלנו, עלינו לבדוק משמעות הפסוק כא' בפרק ג' של "בראשית" (כא) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
מדוע הפסוק טורח ומספר לנו שהאלוקים עצמו היה צריך לעשות "כותנות עור" לזוג הראשון לצורך לבושם? המעשה הזה מעיד על "מעשה של פיוס" מצד האלוקים למען האדם... בעצם, אחרי העונש הקשה, האלוקים 'כאילו סולח' להם ונותן להם לבוש למען לא יבושו בערוותם.
לדעתי צריך להבין מהפסוק המתאר את הנתינה של בגדים שהם 'תוצר-צריכה', באה לסמל שהאלוקים הוא המעניק לאנושות את "תחושת הבושה בהיותם ערומים".
בטבע,כל היונקים פרט-לאדם, נבראו כאשר לגופם פרווה או שיער רב כדי להגן עליהם מקור ומטפילים, ואילו את האדם האלוקים ברא עירום, ועל האדם לחקות את מעשה האל ולתפור לעצמו בגדים לכל הצרכים שהסביבה מקנה לאדם: קור, חום, תאוות-בשרים, והתהדרות למשיכת תשומת-לב.
אילו פרופסור דארווין היה מבחין שבעולם הקופים אין אפילו קוף אחד שהוא חסר פרווה, וזאת מתוך עשרות של מינים שונים של קופים, ואילו לגזע האדם אין אפילו סוג אחד של אנשים מכוסים בפרווה, אולי לא היה עושה אותנו "מוטציה מעולם הקופים".



לסיום:
פרופסור דארווין, מי שהגה את "תורת-המינים" בצעירותו למד רפואה ואחרי זאת למד בבית ספר לכמרים, והיה איש מקובל בין הגאולוגים שלימדו אדינבורו.
לְדַעְתִּי, לוּ הָיָה קוֹרֵא בעיון מעמיק את ספר "בראשית", לא היה פותר את הבריאה בתורתו השגויה...
היום, מאה ושבעים שנה לאחר פרסום ספריו של דארווין, יש הוכחות מדעיות שהאדם אינו התפתחות מהקוף אלא יצור בפני עצמו מיום היבראו, ולא היתה תאוריה של אדם-קוף שבשלב מסוים בהתפתחותו השיר מעליו את השיער.

מאת: יגאל בור.
צור-יגאל











אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל