פרשת כי תשא

פרשת "כי תשא" כבר התייחסתי לפני שבועיים לתמיהה כיצד בני ישראל אשר קיבלו את התורה בהר סיני, תוך זמן קצר זונחים אותה לטובת עגל הזהב.

פרשת "כי תשא"
כבר התייחסתי לפני שבועיים לתמיהה כיצד בני ישראל אשר קיבלו את התורה בהר סיני, תוך זמן קצר זונחים אותה לטובת עגל הזהב.
אני טענתי שם כי ההליך החפוז של הסכמת העם לקבלת התורה לא איפשר להם להפנים אותה:
"ידוע ומוכר סיפור עשיית "עגל הזהב", אשר התרחש שבועות מעטים או אולי אפילו ימים ספורים לאחר מעמד מתן תורה בהר סיני. במעשה העגל בני ישראל "בעטו" למעשה בכל העקרונות של עשרת הדיברות. למה זה קרה? מה מקורו של הכשלון החינוכי המחריד הזה?

המקרא (שמות ל"ב) מסביר זאת בהעלמותו של משה ל40 יום על הר סיני לצורך קבלת לוחות הברית. לי נראה כי יש לייחס את הכשלון הזה לתהליך החפוז בו הושגה הסכמת העם לריפורמה או ל"שינוי" הגדול שהיה גלום בחוקי מעמד הר סיני. לא היה שם שום תהליך של בחירה אמיתית, של לימוד אמיתי של החוקים והעקרונות הגלומים בברית שהוצעה לעם. משה בא אל זקני העם הניח לפניהם את הצעת האל (המבטיחה להם להיות העם הנבחר תמורת שמירת הברית עם ה'), והזקנים השיבו מיד: "נעשה ונשמע!", לפני שאפילו שמעו מה תוכן הברית המוצעת להם.

לעומת זאת ידוע כי לצורך אישור החוקה האמריקנית (1787) לא הסתפקו באישור הקונגרס והסנט. לפני–כן העבירו אותה בכל בתי הנבחרים של המדינות באמריקה, ובתי הנבחרים שלהם היו צריכים לאשר את טיוטת החוקה ברוב של שני שליש. נדמה לי שבתנועתנו (הקיבוץ) ברור שיש להעדיף את המורשת הזו, על פני המורשת היהודית של מעמד הר סיני (שמאפיינת משטרים טוטאליטאריים, (כולל השימוש באש אמצעי הגברה ושאר אמצעי פירוטכניקה). קבלת ריפורמה צריכה להיעשות בתהליך דימוקרטי, תוך שיתוף מעגלים רחבים של הציבור בדיון ובהכרעה."

מרכזה של הפרשה הזו הוא מעשה בניית עגל הזהב, שנחשב ע"י כל הפרשנים המסורתיים לכשלון הרה פורענות של בני ישראל. הבעיה העיקרית שעולה מפרשה זו היא חוסר הסובלנות בדרך שבה ה' ומשה מטפלים במחלוקת הדתית שפורצת בעם. אלוהים רוצה להשמיד את העם כולו, על זקניו וילדיו. משה משיג מה' היתר לטפל בבעיה על פי דרכו. משה, לאחר שהוא יורד מן ההר ומבין מה התרחש במחנה בני ישראל מצווה על בני שבט לווי "לחסל" את כל מי שהשתחווה לעגל: " :שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואת קרובו". הם הרגו "רק" 3000. במחלוקת תיאולוגית אחרת בספר במדבר – פרשת בני קורח – הפתרון הוא מאד דומה: "חיסול" המתווכחים או האופוזיציה למשה. הפרשה הזו מכילה מסר בעייתי שהופנם ע"י חוגים דתייים מסויימים בעמנו, (אך נדחה ע"י חוגים אחרים).
הסטייה התיאולוגית בבניית העגל אינה כל-כך גדולה כפי שנראה במבט ראשון. הרי אין פה כפירה באלוהי ישראל: אין פה כפירה בזכויותיו, בהעלאת בני ישראל ממצריים ("אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ממצרים"), בזכות שלו להוליך את בני ישראל במדבר לארץ המובטחת ("עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו). המחשת האל שנעשתה כאן, אולי אינה חמורה כל-כך, אם ניזכר שבמלכות ישראל עגלי הזהב סימנו את ה', ונביאים כגון אליהו ואלישע לא גינו אותם, וכן שגם במקדש עמדו כרובים (מין מלאכים) על ארון הקודש.
אי-סובלנות, אי יכולת להכיל את החולקים על הזרם המרכזי, וחיסולם, מאפיינת את המהפכות הגדולות ותנועות אידיאולוגיות רבות. "הטרור" וחיסול המתנגדים איפיין את המהפכה הצרפתית הגדולה ואת המהפכה הבולשביקית. מעניין ששם חוסלו גם מהפכנים רבים, שהלכו כברת דרך ארוכה עם מחסליהם.
הסיבה היא בנוסף למאבקי אישיים, האמונה המשיחית באמת שלך, פיתוח חוסר הסובלנות לדרגת עקרון, וגם העובדה שבשתי המהפכות הללו לא פותחה פרקטיקה של בירור מחלוקות בדרך דימוקרטית.
גם בתנועה הקיבוצית ("השומר הצעיר", של תחילת שנות החמישים) לא הייתה סובלנות רבה, כלפי הקומוניסטים, וראשי התנועה הביאו לגירושם מאותם קיבוצים.
מתוך הפרק: "חזן עד חמש בבוקר" (ספר של דבורה שכנר ז"ל, מקיבוצנו "אנשי סנה")
------------------------------------------------------------------
ב-20 ביולי 1953, בשעה 20:00, מתחילה שיחת הקיבוץ הגורלית. 130 חברי גזית שותפים להכרעה. השאלה העומדת לדיון היא: האם אנחנו מסוגלים להכיל חילוקי דעות כה קיצוניים, או שלא תהיה בררה ונאלץ להוציא את הסניאיסטים מהקיבוץ.
חזן נאבק בטיעוני החברים המבקשים "לחון" את הסנאיסטים: "אלו חברים שנאמנים לקו התנועה", אומרים החברים, ומבקשים להתחשב ב-18 "הנידונים": "הם חברים טובים. הוכיחו את עצמם בעבודה ובפעילות. הם הקימו איתנו את הקיבוץ. למה לא לנהוג כלפיהם בסובלנות?"

חזן הסמיק. דומה שהמילה "סובלנות" הרתיחה את דמו. קול הבס המלא שלו עלה לכמעט צעקה:
"סובלנות אתם אומרים? אצלנו אין סובלנות, לא בחסד ולא בזכות". ושתק כמה שניות.
בפרוטוקול של השיחה שנרשם על-ידי מרדכי כהן, לא מתוארים השינויים בטונים ויתר האמצעים הרטוריים של יתר הדוברים, אך את הריטוריקה של חזן הוא מתאר היטב.
את משפט המחץ שלו אמר חזן בחיוך לעגני:
"הם חושבים את עצמם למהפכנים אמיתיים. ואנחנו בשבילם, רק רפורמיסטיים. כאלה שיכולים לסבול אותם. אבל לא: אנחנו לא רפורמיסטים. אנחנו לניניסטים. לא סובלניים".
נקודה.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל