אז מי מחצ (ראשי התיבות של מערכת החינוך הציבורית) את מי? פרולוג לקנטטה של צרמוניה צורמת בהחלט!

אנשי חינוך בכל הארץ - צאו מחוריכם! בתודה מראש לאיתמר, לאליהו וליאיר, בני חור (ו' בשורוק) אמיתיים!מאמר זה הינו סנונית ראשונה מתוך סדרת מאמרים עתידיים, שיפורסמו על ידי, בנושא "מערכת החינוך הציבורית".

אז מי מחצ (ראשי התיבות של מערכת החינוך הציבורית) את מי? פרולוג לקנטטה של צרמוניה צורמת בהחלט!

הקנטטה בבית הספר של החיים מתחילה בשירת ההמנון. בבוקר קר במיוחד או לח וחם במיוחד, עומדים ילדים רכים במגרש, בגו זקוף, בראש מורם, במבט, המופנה לדגל עמנו, המתנוסס. אף הוא לפרקים רוצה לנוס, אך אינו יכול, משום שהוא תקוע בתורן כמו כמה מהמשתתפים, שייסקרו בקרוב במאמרי הסלחני משהו, שהרי, לא ניתן להתקדם בחיים ללא יישום ערך הסליחה.
אגב, להיקרא לדגל, הדגל נלמד כחלק מתכני מפתח הל"ב בחודש אייר בכיתות ד', ועדיין, אם יבצעו סקר מקיף, יגלו שרוב הילדים, הנדרשים להתייצב לדגל כאחרוני המוהיקנים - לא ממש יודעים דבר וחצי דבר אודות הדגל ומשמעותו, ועל "חוק הדגל" כבר מיותר לדבר.
וכך, בקור ובשמש הקופחת, שאת האנרגיה שלנו מקפחת, עומדים כולנו נאמנים לדגל ומייחלים לנס, שאותנו אולי יציל, אך לא ולא - זה חלק מהמשטר/ה של המח"צ. כוח המח"צ פותח את היום בגוון ארכאי ומיושן משהו, הגורם לצוות החינוקי לעבור מילד לילד ולשששששששש כדי שכולנו נעמוד כנציב מלח על סיפו, שאינו מודע לשקיעתה ההדרגתית והתופסת תאוצה של ספינת הדגל שלו.

החומצה הסליצילית נדרשת בדחיפות לפעילות קראטוליטית. אולי תקרה, סופסוף, הפעולה המיוחלת, הטומנת בחובה תגובה מרוכזת, המפרקת את הדבק, המחבר בעיקשות בין הרובד החיצוני לבין הרבדים הפנימיים. כך יתפנה מקום של כבוד לתהליך ספיגת החומרים המשובחים. האם מישהו הזכיר את יישום ערך/חובת הדיפרנציאליות?, המחויבים כמו חמצן לחולה, המונשם באופן כרוני, שהרי - לא תיתכן נשימה ללא נשמה. מה אתם אומרים על משפט זה? זהו גזע המוח, האמור להצמיח שיח/ה. האם מישהו הזכיר דיאלוג סוקרטי? .

החינוך הציבורי נמצא בתרדמת עמוקה, נטול יכולת לנשום ולהנשים, ללא יכולת להתחפש, ולו לרגע, לנייר לקמוס, המנוע מלבוא במגע עם אינדיקטורים כלשהם.
הפעולה היחידה שהוא מסוגל לבצע היא, לכמת/לקמט את הילדים, המעוכבים באחוזון מסויים בהישגי מבחני המיצ"ב השונים, ובפרט במקצוע הנשגב מכל - המתמטיקה. ניחא, לפחות נעשה שימוש במארגן חשיבה, להלן "טבלת ההתפלגות לאחוזונים". הטבלה מאורגנת ומשורטטת בקפידה, ומהודרת בצבעים, המפרידים בין תיוג קבוצות התלמידים ה"חלשים", קבוצות התלמידים ה"חזקים" וכיוצ"ב...אין כמו הומו-גניות. אין.

הילדים בבתי הספר היסודיים משרתים שני אדונים. האדון הראשון הוא תמנון. נמנים על זרועותיו: שר החינוך הנוכח-נפקד, צוותו המתחלף בכל קדנציה, עד לפיקוח (נפש?), למנהלות, המנוהלות בעיקר כמריונטות של וועדי ההורים המוסדיים או/ו הורים שהחליטו להלין על מורה כזו או אחרת, ולגרום לה לעוול היות, שבשיא חוצפתה, אינה מייצגת את השקפת עולמם - תסכימו איתי שזו חוצפה שאין כדוגמתה! והמורות, הווווו המורות...להן אקדיש פסקה נפרדת ומופרדת, ולו מפאת כבודי המסויג כלפי המגזר (מגדר?) המרתק הנ"ל.

כשאישה מוכה חוטפת לאטמה (יסלחו לי אחיי היהודים, בכל זאת, חשוב לזייף עד הסוף - ולו במינוח, את התנהלותי הפלורליסטית והרב תרבותית), היא מופנית למעון לנשים מוכות. קודם לכן, היא מוזמנת להתפנק בתשורה נאה מבועלה האלים. התשורה תכלול תכשיט, פרחים או כל דבר, שיזכיר לה את הצד השני של המטבע, הצד המעניק, המשתדל, השולט, הרדיקלי מחד, ומאידך - המרצה והמביע סליחה וחארטה (לא לא טעיתי..שוב, אני נוקטת בשפה הערבית, למען תהיה הידברות אמתית עם בני דודינו, כפי שאנו נוהגים לכנותם בהוד פלורליזנו).

אתם לבטח מגחכים ושואלים עצמכם, ומאי נפקא מינה? ואני משערת...אולי רק הנפקנית. המורה, המנפיקה אט אט את נשמתה לבורא. לשאלתכם, לא...אני לא מקצינה ודרמתית. אני מבטיחה לכם, שהדברים יתבהרו אט אט....סובלנות וסבלנות לצד פלורליזם מחויבים מכורח מאמר זה, מנקודה זו ואילך. מי שאינו מסוגל לעמוד בפרץ המלל, החותם את המניפסט הזועם שלי - מוזמן למצות את קריאתו, לקחת אחריות ולעצור. תמיד קיימת אפשרות בחירה בידינו, לא? אני חושבת שאפילו המפיק (מ' פתוחה ופ' דגושה) לא יצליח להוציא את ה"א היידוע מאילמותה, לאחר שיקרא את פרי עטי, עם כל הצניעות שבעניין, ואסביר את דבריי כדי שלא איחשד, ולו בטעות, כלוקה בהיבריס.
אני מבטאת את הלכי ליבי ומוחי. תכנים אלה לא יתאימו לכל אדם, לכן, אני מזמינה את המתקשה בקריאת דעה שונה, מערערת ומהרהרת - לפרוש למלאכת פנאי מהנה יותר, שלא אגרום חלילה עוול לאדם באשר הוא. כל אדם.

ובכן. למורים (האם מישהו אמר "אנשי חינוך"?) אין ממש אפשרויות מילוט מה"מקלט". בהמשך, אמחיש למה כוונתי בקביעה זו, העלולה להתפרש כנחרצת, בהתכתבות עם גבול המוקצנות.

המורים יונקים דפוס התנהלות מכה ומלקה עד זוב דם, היישר ממוסדות האקדמיה, בהם רכשו ידע - ידע, שלא ממש מנחה אותם בשדה החינוכי, להלן "בתיה"ס היסודיים", בהם מאמר זה מתמקד.

בשלב הערעור, המתחיל בעבודת ההוראה, המורים פוגשים את האדון הנוסף, "האדון השני של הילדים". הוא האדון האמתי שלהם - בה"א היידוע. הוא הבוס - ולא, אין בכוונתי לערב פה את אלוקים, ולמען אמחיש את דבריי, אסביר באופן מטאפורי, שכוונתי היא לאלים במיתולוגיה היוונית.
המיתולוגיה, היא המייצגת את ההורים. יש את זאוס, המיוצג ע"י ראש הועד המוסדי, לו השפעה קארדינלית על מנהלת ביה"ס ושלל הדמויות, העוסקות במלאכה, ועד לגאיה, הנולדת מתוך הכאוס היומיומי, שוב ושוב (ובניגוד לתהליך בניית עצם, יש בעיקר הרס רב עם תהודה של שלל נגזרות). גאיה תיוצג ע"י האמא בכיתה, הנבחרת לשמש יו"ר ועד ההורים, לאחר שהיא מפגינה את כישורי המשחק המצוינים שלה, להלן אמירותיה באסיפת ההורים הכיתתית הראשונה: "לא, השנה אני לא רוצה", "עזבו אותי מזה, אין לי זמן.." וכולי..
וכך, שני האדונים, השלטון (ממשלה/כנסת) המתחלף, שאינו מבחין בין מעשיה של יד ימין לבין מעשיה של יד שמאל, הילדים המבולבלים, ההנהלה המונעת מניהיליזם, טובות הנאה, ההנחיה של הפיקוח, שלרוב אינו מייצג יותר מקליפת שום (למרות שבקליפה יש תאית..) ועומס מטלות בלתי אנושיות ודוגמטיות להחריד - כל אלה עובדים במקביל (צינים יאמרו "על", אך היות שאינני צינית מודעת, לא אומר זאת..) עם (ח)מורים, שמפעם לפעם מקבלים "ארוחת ועד" ב"יום ה(ח)מורה", מראה אובאלית לחדר המורים (הומניזם זה חשוב, איפה האחים אלוני כשצריך אותם? ואני לא מדברת על הקרמיקה), מתנה אישית בדמוי מחברת מהודרת עם גוונים של שחור וורוד...בחירה מרתקת..אולי יהיה וורוד בסוף, ואני סתם פסימית..או כל דבר, שיכול לרכך את התנאים, הבלתי נסבלים, בהם עובדים המורים, והיועצת החינוכית הבית ספרית, שלא מייצגת תמיד נאמנה והלכה למעשה את העיפרון החד בקלמר.
כל הכאוס הזה יוצר תשתית רעועה, לכל הפחות, בה שוהים ילדים, הרכים בשנים, הנדרשים לשבת "בשקט", שאינו מתכתב באופן ריאלי עם צורכיהם האובייקטיביים (איפה יאנוש קורצ'אק כשזקוקים לו? אפילו רגב ממנו, ולא מירי, יספיק לנו פה..).
השקט הוא עקב אכילס של המערכת הנוראית והבלתי נסבלת הזאת..הוא רצון של כל אחד מהגורמים שציינתי פה לעיל, דווקא משום שידוע על התסיסה המבאישה והמרקיבה של העלק סימביוזה הכושלת, של ההורים הרוצים ציונים גבוהים ("מתי את בוחנת אותנו" "במה יש לנו שיעורים" - משפטי הורים שתועדו על ידי, ולו בכדי, שתבינו מי התלמיד האמתי והנמרץ), המפקחות שרוצות אחוזים גבוהים במבחני המיצ"ב, שמסתמסות עם הורים ומרצות אותן ללא הרף או/ו גבולות, שיחד עם המנהלות מעמידות את המורות בפינת החשיבה/שיח עם הורים על תלונותיהם הקפריזיות בגוון שגעון הגדלות המתנפח לכדי התפוצצות.
הכותבת עצמה הייתה ב"עונש" בחדר המנהלת, ונאלצה להקשיב להורים שטענו מענות וקבילות מגוונות, ללא הוכחות (בכ"ז, הטוען היה עו"ד, כך שציפיתי לביטוי להשכלתו כתמלילן - משפטן זה למתקדמים וליחידי סגולה). זאת ועוד, אם ייקרא מאמר זה - חשוב לי להיות בהירה עבורו, ממקום אלטרואיסטי טהור. למפקחת היו מכתבי תודה חמים אודות הכותבת, למנהלת היו הוכחות (השפה המשפטית מדבקת כמו מחלה, ר"ל) בדבר השפעותיה החיוביות של הכותבת, החל מההיבט הרגשי וכלה בהקניית והטמעת ידע בדרכים, שגרמו ללומדים, ולו למורכבים שביניהם, לחבב את הלמידה בשיעוריה.. אותו הורה, אחד מיני רבים, הינו טיפה בים של דמעות. ים הדמעות, המאפיין את ניסיונן הנואש של קומץ מורות המבקש והמנסה ליצור שינוי, וליישם ערכיות ופדגוגיה איכותית.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל