מנוחת הלוחם - כנס חטיבת מג"ב וזיכרונות

הרגשתי קצת כמו ההיסטוריון הרומאי יוספוס פלביוס, צורך עז לספר על ההיסטוריה המפוארת של עם ישראל, שהיינו חלק ממנה.

בכנס האחרון של לוחמי היחידה הותיקה שנערכה באנדרטת עירון, היה משהו שהעציב אותי. היה זה מראה העוזרות הפילפיניות שתמכו ועזרו לחיילים הוותיקים, שעשו כול מאמץ להתייצב לאירוע. אכן הזדקנו והיה לי קשה לזהות את אותן דמויות, שהיו פעם צעירים ותוססים ועתה נתמכו בצעירים זרים. מן אווירה של כבדות קודרת שררה באוויר, שנבעה מציפיות שלא התממשו. זה הזכיר לי שיר שאומר: "זקנה הו זקנה, את קשה ואת רעה. זקנה היא בגדים כבדים, כמה להתפטר מהן היינו רוצים!" וישנו השיר הישראלי שאומר: "נופל כבד כמו השנים". רק עכשיו, אחרי יותר ממאה שנים, גילו את גלי הכבידה של אינשטיין – והנה הוכח שכוח הכבידה אחרי מאה שנה, גדול יותר...
בגילנו המופלג, נראה שנשארו רק זיכרונות וישנם כאלה שגם לא יכולים לשבת זקופים מול הנכד... כל מה שנותר זה לנבור בערימת תמונות שחור/לבן ולהתגעגע לימים רחוקים שלא ישובו עוד.
להתראות בחורים, שנזכה להיפגש גם בשנה הבאה, בסדר הזה נשיר דיינו ונסתפק במה שיש. נפרדנו לשלום, חומקים כל אחד לדרכו, לחייו החדשים, השונים כל כך ממה שהיו פעם. היה ברור שכיום כולנו נמצאים באופרה אחרת...


הרגשתי קצת כמו ההיסטוריון הרומאי יוסיפוב פלביוס, צורך עז לספר על ההיסטוריה המפוארת של עם ישראל, שהיינו חלק ממנה. זכינו להיות חיילים ראשונים בחלקת ארץ אבות, חברון. יהודים חלוצים אחרי 2000 שנים של גלות. מחיים סיפורים על ממלכות יהודה וישראל. רק מי שחולף בדרך אפרתה יודע ומרגיש את מקרותיו היהודיים. מראה האזור הכנעני תנ"כי, כאילו לקוחה מתוך מופע בהצגה שהעלינו בבית הספר, כשהיינו ילדים. לפעמים דומה כאילו מחר תפורק התפאורה, כמו באותן הצגות.


האוכלוסייה בחמשת הישובים בדרום הר חברון מעורבת. ראשוני המתיישבים הגיעו לאזור מכרתים, שבים האגאי, והתיישבו באזור החקלאי הפורה, שהחל בעמק האלה והסתיים לו אי שם בפאתי מדבר יהודה. לפה נשלחו מתנגדי השלטון, לצד מהגרי עבודה שהגיעו לכאן. המקרא מפרש את מקורו של השם פלשת, כשיבוש ועיוות הכינוי "פלסטינה". אחרים טוענים שהכול קרה בגלל המפץ הגדול ואפילו שהכול קרה בגלל הסבא הרב דורי שלנו, אברם, הבורח מפני נמרוד, מלך בבל. לאחר מסע תלאות עלי פני שכם , בית אל, ומצרים, נוחת אברם בסופו של דבר בעיר חברון, שאך זה קמה, כשבע שנים לפני צוען (מיצרים). אברם עושה כאן את צעדיו הראשונים, ההיסטוריים, שבהם מעוגנת הדת היהודית. בגיל 75 שנים הוא הופך לרועה צאן בארץ כנען. אלה שכעבור זמן, הולכת אשתו שרה לעולמה, וכיאה לגר הארץ, הרועה הרוחני רוכש לאשתו חלקת קבר ומציין זאת בסוג חוזה מעניין ככתוב במקרא: "וישמע אברם את עפרון וישקול את הכסף אשר דיבר באוזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"...


הפנתיאון היהודי, מערת המכפלה, היא מערכת סבוכה דו קומתית של מערות, כוכים, ובניינים מתקופות שונות. קדושת המקום והקברים נחשבים אצל רבים כמקום קבורת האדם הראשון, מקום בו שוכנת השכינה ברוח אלוהים. במשך מאות שנים, רוב הכובשים ושליטי הארץ, ניסו לפצח את סוד הקברים המסתוריים. מספרים שפעם אחת, קיסר ביזנטיון תיאודוסוס השני (המאה החמישית), מבקש להעביר את עצמות הקדושים, אשר במערה, מחברון לביזנטיון הבירה. שליחו האישי, שאך זה יוצא למשימה, מתעוור כשהוא מתקרב לפתח המערה וראייתו שבה אליו רק לאחר שהוא חוזר בידיים ריקות לביזנטיון.


את השוטר הערבי, מוחמד בן כוזייבא, המוסלמי, איש כפר יטא, אשר בארץ המערות, שבהר חברון, פגשתי לראשונה בבה''ס לשוטרים. היה זה במתקן האימונים בשפרעם, באוגוסט 1967. היום קצת הזוי לחשוב על חיילים ישראלים ופלסטינאים, מתאמנים יחדיו. בן כוזייבא הערבי היה חניך תורן של מחלקה 21 המוסלמית. אנשיה גויסו מעט אחרי המלחמה, על מנת להשליט סדר במחוזם. אותם ערבים שירתו עד המלחמה כשוטרים, בתחנות המשטרה הירדניות. נהגנו להתלוצץ עם בן כוזייבא על שמו ומוצאו, שנשמע כשם יהודי. בתום סיום קורס השוטרים המזורז, בן כוזייבא מוצב בתחנת האם שבממשל חברון. בדרך קבע הוא מוצב כשוטר מקוף בשוק הבהמות, ששכן בדרך לדהריה ובאר שבע, ונקרא מחטא מיה אלפואר. כלומר מרכז בארות המים האזורי. מים זכים נבעו שם מהאדמה ומילאו את שוקת הבטון, שהשקתה את הצאן ובאי השוק המאובק. למעשה כאן הצטלבו דרכנו, כשאני מוצב בפלוגת מג"ב, שאך זה התמקמה בבנין הממשל הצבאי. השוטר הבודד היה כשריף בין סוחרי הבקר ותפקידנו היה בכול פעם "לזרוק עין" על הנעשה שם. בשוק מכרו לא רק בהמות וגמלים, אלה גם מיני חיות קטנות, שהובאו לשם על ידי הציידים המקומיים. ביניהם היו הרבה בעלי כנף. אלה פוחלצו לטובת סוחרי ירושלים, שחיפשו את ציפור השיר, חוחית זכר, שציוצו היה מענג את הקונים. בין המכרסמים הגדולים שנמכרו שם, היה ביקוש לדורבנים, שבשרם נחשב למעדן בעיני הערבים.


הדורבן המבוקש נחשב לאבי כוח הגברא והפריון. לאותם כפריים ושוכני המערות, היו דעות ואמונות משונות. הם האמינו עדיין בשדים ורוחות רפאים. עד היום, לפי אמונתם, חייבים להחביא שריד של חיה מאחורי הדלת, או במקום נסתר, בכניסה למערות מגוריהם. הם מאמינים שהפגר המת ישמשו כמגן מפני כנגד שדים ורוחות, המנסים להיכנס בלילה למערה.
"קח חייל, בלי כסף, בשבילך!" פנה אלי אחד מהסוחרים, כאשר הסתובבתי בשוק. אני רואה לפני שועל קטן ויפה, שנע אחוז תזזית בכלובו הצפוף. התעלמתי מהסוחר, אך הבטתי ממושכות באותו שועלון חמוד. כעבור שבוע חלפתי שוב בשוק וכבדרך אגב זרקתי מבט לעבר מיקום הכלוב. לחרדתי הגדולה ראיתי את השועל הקטן, שהפך לפוחלץ, יושב חנוט חסר חיים בתצוגה על גג הכלוב. נגשתי בכעס רב וצעקתי על הערבי הסוחר הרוצח, שחנט את החיה חסרת האונים. לא ידעתי את נפשי מרוב צער, מביט על היצור המסכן, שכאילו אומר לי ומתחנן אליי: "קח אותי מכאן ולא חשוב איך אני נראה. הצל אותנו"... כול הדרך הרגשתי אשמה על שלא יכולתי להצילו מפני בן הבליעל.
מצב רוחי היה קודר כאשר הגעתי לבסיס והמטבח היה סגור ואני נשאר תורן בערב. אני יוצא למסדרונות הבניין החשופות, לעשן לי סיגריה כדי להירגע וברגע שהדלקתי גפרור בחשכה, נפתחת אש רובי צלפים, ממרחק, על בניין המשטרה. לשמע הירי מעט מהלוחמים קופצים לעמדות קרב ומשיבים אש למקור הירי, שהיה ממוקם בין ראשוני הבתים הערבים הסמוכים לגדרות המחנה. רק הזרקור העצמתי והמקלע על גג הבניין מפסיק את הקונצרט. אך המזל הרע ממשיך לרדוף אותנו. בלילה הבא, חוליית חמושים אורבת לסיור בסמטאות החשוכות והורגת לנו חייל ופוצעת אחר. בהעדר מרפאה, גופת הלוחם, איש קבע, מונחת על אלונקה בפתח הדלת הצרה וממתינה לפינוי. שמיכה צבאית אפורה מונחת עליה, מכסה את פני החייל, אך לא את קרסולי נעליו הגבוהות, המבצבצות מבעד לשמיכה. כול אותה עת, פעילות החיילים העייפים, נמשכת והם מדלגים על הגופה ותוך כדי כך חובטים, ללא כוונה, בנעלי חברם, השוכב כאן חסר חיים. המחזה הנורא רודף אותי עד היום. זה היה החייל השני שנהרג לנו כאן, בחצי השנה האחרונה, מלבד הפצועים. אבל חייבים להמשיך ולא להראות סימני מצוקה, לאותם מבקרים יהודים, המגיעים להילולות ולטכסים, בזמן שאנו, המג"בניקים מאבטחים אותם סביב השעון, מצאת החמה ועד צאת הנשמה.


צומת המים אלפואר, ממשיכה להיות צומת מרכזית בגזרה ומשרה על הקונים היהודים המגיעים למקום, אווירה של שלווה. כולם באופוריה. לא פעם אני עושה דרכי הביתה דרך שוק עזה, ברחוב המרכזי, עלי מוכתר. רבים היהודים המציפים את שוק הדגים של העזתי. הייתה זו תקופה שחיילים בצה"ל פשוט סחבו רכבים, ללא אישורים ויצאו לטיול. יום אחד מנהג זה מופסק, לאחר שרכב המושל מותקף בלילה ונשרף כליל. בקושי רב אני שולף חי את חברי מתוך הרכב הבוער. ההתקפות הללו, בשיטת ירי ובריחה, מעידה על ערבים שמכירים את הסיבובים ונקודת התורפה של הדרך ואת כמות הכוח בבניין. הם מציבים מארב לילי על גדרות המחנה, מבעוד מועד, הכוח יורה לעבר הדמויות, כשאחד בורח והשני נכנע. למחרת בביקורי בבית הכלא, אני מזהה את השוטר הערבי בן כוזייבא, שהיה לגייס חמישי והצטרף לחוליות החמושים הערבים. ככה זה, איש חוק ביום ומחבל בלילה. למה ,למה בן זונה, צעקתי על השוטר הערבי, שמצא את מותו בכלא בידי חבריו. על זה אמרו חז"ל היהפוך נמר חברבורותיו.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל