עושים מדינה-העם היהודי זכה להכרה

אין בנמצא היום איש תקשורת שאינו מחפש הזדמנות להביע בפומבי את דעותיו או לפרוש את ה"אני מאמין" שלו. דודו דיין, עיתונאי, שדרן רדיו, עורך, סופר ומרצה הוא מהיוצאים מהכלל. בראיון נדיר ובלעדי הוא מספר על ילדותו, כתיבתו העיתונאית, שידורי תוכניותיו בגלי צה"ל והרצאותיו בנושאים היסטוריים ומדיניים עם יציאתו לגמלאות. וכן, גם מעט מהשקפותיו על מצבה של המדינה כיום

אני מודה ומתוודה, זה לא היה קל. דוד דיין (81), אייקון בתקשורת הכתובה והמשודרת, איש שורשי של ארץ ישראל היפה, מלח הארץ, אינו מתראיין ולא שש לשתף את הציבור בנושאים הקשורים לדעותיו ובעברו.
פגישתי עם דיין מתקיימת ב"אחוזת בית" ברעננה אליה הגיע לשאת את הרצאתו "סוד ההישרדות של העם היהודי", אחת מתוך כ- 100 נושאי הרצאות אותם הוא מעביר בפני קהלים רבים ושונים וזוכים לביקורות יוצאות מהכלל . דיין הקדים להגיע ואני מבקש ממנו, כמי שהיה איש תקשורת המעורה בחיי המדינה והקמתה, שיקדיש לי מספר דקות לשיחה בנושאי אקטואליה. הוא מסרב בתוקף ומתרץ: "אני לא אוהב להיחשף. אנשים כמעט ואינם מכירים אותי. בהרצאותיי כשאני מספר שעבדתי בגלי צה"ל 40 שנה אנשים אומרים 'לא שמענו עליך'. בודאי שלא שמעו. מעולם לא עשיתי "הון פוליטי" מהיותי איש תקשורת. אין לי טלפון חכם, כמעט ואיני משתמש בדואר אלקטרוני, ואין לי דף פייסבוק. אני חי בבועה שלי וטוב לי. תראה את אנשי התקשורת של היום שרוצים רק להיות בפרונט. איני מוכן להיות במקומם אפילו שעה. לקום בבוקר ולראות מה כתבו עלי? לא אני".
 

דודו דיין מתייחס לדמותה של המדינה:


עושים מדינה

איני מרפה. אני מגרה אותו לשוחח על הסדרה הדוקומנטרית שלו "עושים מדינה" שזיכתה אותו ב"פרס סוקולוב" בשנת 1993. מבלי משים החל דיין לגולל את סיפורו: "לקראת שנת ה-40 למדינת ישראל ערכתי תחקיר מעמיק על השנים הראשונות להקמת המדינה, ובמשך שנתיים, אחת לשבוע עלו קולותיהם של "עושי המדינה" בתש"ז ובתש"ח, וריתקו את מאזיני גלי צה"ל בסדרה "עושים מדינה". היו אלה חיילים אלמונים יוצאי מחתרות, מתיישבים, מעפילים ועוד, שסיפרו, כפי שטרם סופר, את חוויותיהם האישיות".
 

גיבור ישראל מזויף

תוך כדי התחקיר עלה דיין על "סקופ" אדיר, שאילו היה מתפרסם היום היה דיין זוכה לחשיפה ארצית, ואולי עולמית בכל כלי התקשורת השונים: העיתונות המודפסת, הרדיו האינטרנט וכמובן הטלוויזיה. "מאחר שהשתדלתי להביא בכל שבוע את הקולות של אותו שבוע, החלטתי באחת הפעמים להביא את קולו של מפקד הכיתה יאיר רחלי, בעל עיטור גבורה הנחשב לאות הגבוה ביותר המוענק ללוחמים. רחלי חרף נפשו בקרב בשפרעם במלחמת העצמאות כפי שכתוב בכתב הצל"ש. אמרתי, נחפש את האיש ושיספר את הסיפור".
בתחקיר שעשה דיין הוא מצא כי באותו קרב לא היו חללים מבין כוחותינו כפי שהסיפור סופר ע"י מי שהשתתפו באותו קרב שזיכה את רחלי באות הגבורה.
דיין מחפש ומוצא את רחלי על מנת ללבן איתו את הסוגיה טרם יכניס את הסיפור לשידור.
"בשיחתנו הטלפונית אותה אני מקליט, אני שואל אותו את השאלה 'האם היו הרוגים?' הוא משיב: 'ככה כתוב', אמרתי לו, רגע אבל היו הרוגים?! הוא התפתל. ציינתי בפניו כי בספר הפלמ"ח ראיתי שאין. שתיקה מתארכת. אני מזכיר לו לדבר ואז האיש הזה אומר תראה: 'כל הסיפור שלי הוא בלוף'. סגרתי את הטלפון ורצתי למרדכי נאור שהיה אז מפקד גלי צה"ל, ואני משמיע לו את ההקלטה בה נשמע גיבור ישראל מספר כי הכל בלוף. נאור שואל אותי 'מה עושים?' ואני משיב שיש למחוק את ההקלטה. נאור לא מבין מדוע, ואני מסביר לו כי אם מה שאומר רחלי זה נכון, ואנחנו מפרסמים את הדבר הזה, גם שאר 11 גיבורי ישראל נמצאים בספק, ועוד הרבה דברים שיסופרו או לא יסופרו יהיו בספק. האמת העיתונאית וזכות הציבור לדעת וכל המונחים שאנחנו משתמשים בהם היום, לא היו קיימים אז ואפשר לכנות את התקשורת בעת ההיא כעיתונות מגויסת. אמרתי לנאור כי מבחינה מוראלית, לפי דעתי, אסור לשדר את הדבר הזה. נאור הסכים איתי. שמתי את הסרט על Erase (מחק) במכשיר ההקלטה וכל הסרט נמחק ואין לזה שום זכר". לימים כתב רחלי ספר "משאו של רוכב אופניים" בו הוא מודה כי כל סיפור מעשה הצל"ש "לא היה ולא נברא".
 

הטובים לגדנ"ע

דיין נולד בתל אביב בשנת 1935 להורים ילידי סוריה. "הורי היו עולים בלתי לגלים. התחתנו בסוריה, הגיעו ב-1933 באשרת תייר לירח הדבש ונעלמו בתוך ההמון בארץ". ילדותו של דיין ושני אחיו הצעירים עברה עליהם בפשטות ובצנעה וחווית מלחמת השחרור עברה עליהם בבריחות ובהסתתרויות מפגזי האויב. "גרנו בדרום תל אביב, ברחוב נחלת בנימין פינת לילינבלום. אני זוכר שהפגזים במלחמת השחרור הגיעו גם לבתים בשכונה שלנו". דיין ואחיו הצעירים אינם זוכרים את אביהם שנפטר בעודם ילדים קטנים. הזיכרון היחיד הטבוע בהם הוא מהתמונות המשפחתיות.
"כבן בכור נאלצתי לסייע בפרנסת המשפחה. עבדתי ביום ולמדתי בתיכון ערב". למרות חייו הלא קלים כנער, דיין, ברוך הכישרונות בכתיבה, במשחק דרמה ובשירה, מצטרף ללהקה בבית הספר ועם הזמן עם הצטרפותו לגדנ"ע הוא נמנה בין מייסדי להקת הגדנ"ע. את הכתיבה העיתונאית התחיל דיין עוד בהיותו תלמיד. "הייתה מודעה בעיתונות כי במחנה גדנ"ע מחפש כתבים צעירים, הגשתי מועמדות והתקבלתי". כשהגיע זמנו של דיין להתגייס הוא קיבל זימון לקורס טייס. כמי שהיה כבר עמוק בתוך סצנת עולם המשחק והבידור הוא העדיף להתגייס לפיקוד הגדנ"ע ולהקים את להקת הגדנ"ע החיילית. בשלב מסוים הודח דיין מהלהקה בגלל בעיית משמעת ולא נמצא לו תפקיד מתאים. "פנו אלי ממחלקת החינוך של הגדנ"ע ושאלו באם אני יודע לכתוב חידות כמדור בעיתון ב"מחנה גדנ"ע". עניתי כי אני מוכן לנסות. הכנתי תשבצים וחידות ועם הזמן כתבתי גם סיפורים והפכתי לסגן עורך העיתון". עם שחרורו מצה"ל המשיך דיין לעבוד בעיתון, ובמקביל גם קיבל לערוך תוכנית בתחנת השידור הצבאית "גלי צה"ל" שנקראה "חץ וקשת-המיקרופון לרשות הגדנ"ע". מכאן והילך התחיל הקשר הארוך שלו עם התחנה הצבאית, עם פסק זמן של תפקיד עורך משנה בעיתון "במחנה" ושליחות בחו"ל, ועם שובו חזר לתחנה עד לפרישתו לגמלאות.
 

אין זכות קיום לגלי צה"ל

בעקבות העליהום של שרת החינוך מירי רגב על תחנת השידור הצבאית אני שואל את דיין באם אכן מוצדקות ההתקפות של הפוליטיקאים על התחנה שגם מבקשים לסגור אותה. דיין בלי כחל ושרק מצדיק את הביקורת על התחנה בה מצא את פרנסתו במשך יותר מ-40 שנה. "כשעבדתי בגלי צה"ל הייתי בוועד העיתונאים. עשיתי את כל השטיקים והטריקים ונלחמתי כמיטב יכולתי כדי שתחנת גלי צה"ל תמשיך להתקיים. לא רק כדי לשמור על מקום העבודה אלא בגלל שלגלי צה"ל הייתה איכות מסוימת. אתן לך דוגמא. בזמנו הייתה לתחנה תוכנית בשם "יומן צה"ל" שעסקה רק בחדשות צבאיות, וסיפרה את סיפורם של הלוחמים והחיילים הפשוטים. היום שידוריה של התחנה הם 90% שידורים לא צבאיים ואין שום הצדקה כי התחנה תמומן מתקציב הביטחון".
 

אבא שלי תותחן

במקביל לעבודתו העיתונאית דיין כתב קרוב ל-20 ספרים בנושאי צבא וביטחון, וגם ספרי ילדים. לאחד מספריו יש קשר לעיר רעננה אליה הגיע היום דיין למתן הרצאה. "לאחר מלחמת יום הכיפורים פניתי להוצאת "עם עובד" והצעתי להם סדרת ספרים מנקודת מבטם של ילדים שאבותיהם אינם נמצאים בבית עקב שירותם הצבאי. הצעתי התקבלה בברכה. הספרים היו אודות שריונאי, טייס ותותחן. כשחיפשתי בן של תותחן לכתוב עליו הציעו לי מדוברות חיל התותחנים את עומר, בנו בן ה-6 של רב סרן דאז אורי מנוס תושב רעננה. אנוכי והצלם מיכאל אסטל לווינו את עומר ואביו אורי מספר ימים בחניוני התותחים ובמחנות צבאיים. הילד יצא מגדרו כשלמד להכיר במה אבא עוסק. לצערי קיבלתי מאורי טלפון לפני מספר חודשים כי בנו עומר נפטר בעת טיול בגאורגיה והוא בן 48 בלבד".
 

כסף מעוור עיני צדיקים

עם פרישתו לגמלאות החל דיין להעביר הרצאות בנושאים שונים הזוכים לביקוש רב.
אחת מהרצאותיו המרתקות היא "האם אנו עם בחירה או עם בכי רע". כשדיין מספר לי את תמצית הרצאתו איני מתאפק ושואל אותו כיצד הגיענו לכך שראש ממשלה לשעבר עומד להיכנס לכלא בגלל שוחד, ראשי ערים יושבים בכלא בגלל שחיתיות וכל החזון של מדינה נאורה ומתוקנת נגוז. דיין משיב: "כשהכנתי את הסדרה "עושים מדינה" מצאתי בתחקירים כי היו ספסרים במלחמת העצמאות שמכרו ברזנטים במחיר מופקע לצבא לצורך אלונקות ואוהלים. סוחרי ברזל ניצלו את הצורך של התקנת מיגונים לרכבים ודרשו מחירים מופרזים. כל זאת (בהדגשה) בתש"ח! אז אתה שואל למה זה צריך לקרות? הרי פמפמו לנו כי 'אנו מדינה וכולנו כאחד'. אז אני אומר לך, אף פעם לא היינו, איננו וגם אף פעם לא נהיה 'כולנו כאחד'. אין דבר כזה. אבל אז הייתה תמימות רבה, היה רצון רב למשהו חדש. בן גוריון בניגוד לכל הסיכויים הקים מדינה, ובניגוד לכל התחזיות של האופטימיסטיים שנתנו למדינה שהוקמה באמצע המלחמה חודשים בלבד, והריאליסטים שנתנו למדינה שבועיים בלבד. המדינה החזיקה מעמד וניצחה! פעם הייתה בושה והיום איננה עוד. ההתחלה הייתה מאד תמימה. והיום כשקיימת מדינה הפיתויים רבים. הכסף יעוור עיני צדיקים והשוחד יסלף דברי חכמים".
 

טענות רק כלפינו

כשאני שואל את דיין לדעתו על בית הנבחרים שלנו הוא מחייך מלוא הפה ומשתהה. "אני אגיד לך כך. כל מילת גנאי שאגיד, וזה נשמע מתוך הניסוח השאלה, כל מילת גנאי שאומר, זו מילת גנאי עלי. אנחנו בחרנו אותם. יש לנו טענות למישהו?! (בהדגשה ובהרמת קול) אנחנו בחרנו אותם, אז מה יש לנו להתלונן? זה השליח שלי וככה הוא נראה. נבחר אחרים יהיו אחרים".
אז לדעתך אנו צריכים להשלים עם כל המצב הקיים? אני שואל את דיין.
"לא. אני טוען שככל שהצעקה שלנו יותר גדולה לעוולות למיניהן ולא חשוב באיזה תחום, זה מעיד על החוסן שלנו. על הרצון שלנו שיהיה יותר טוב. אם לא היית מתלונן והיית מקבל את זה כמצב טבעי-זה רע. אבל אם אתה מתקומם זה סימן שיש לך את החושים של הצדק, חושים של המוסר, חושים של מה שצריך להיות נכון. כשאתה מפסיק להתקומם, זה יהיה הרגע הגרוע".
 

עם יהודי כעובדה קיימת

למרות הביקורת שיש לדיין על ההתנהלות של נבחרנו ומנהיגינו הוא חושב שעם הקמת המדינה זכה העם היהודי להכרה בין לאומית ואין מצב שנהיה שוב "שבט" נודד.
"היום מצבנו כעם יהודי הוא הכי טוב בכל ההיסטוריה של העם היהודי. העם היהודי מעולם לא נחשב למרות שהיה קיים. כל הזמן קיבלנו מכות ונדדנו ממקום למקום. מרגע שהתקבלנו לאו"ם בשנת 1949 וקיבלנו הכרה הפכנו לעובדה קיימת כעם".
לפתע זורק דיין מבט בשעונו ואומר "וואו, אני חייב להתכונן להרצאה". אנו נפרדים כאשר חיוך נסוך על פניו ובנימה נזפנית קמעה הוא אומר: "אין לי מילים להגיד, הצלחת ל'פתוח' אותי".
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל