מה הקשר בין המוסר האנושי לתחושת הגועל?

מהיכן הגיע המוסר האנושי שכולנו חיים על פיו? מה עומד מאחורי תחושת הטוב והרע שאנו חשים? שאלות אלו העסיקו רבות את המדענים ההתנהגותיים, שלאחר מחקר מאומץ ואין ספור ניסויים הגיעו למסקנה שנתח משמעותי מהמוסר האנושי שעל פיו נוהג העולם, עוצב על ידי תחושת הגועל.

"שני דברים ממלאים את דעתי בפליאה ויראת כבוד ככל שאני מתעכב ומתעמק בהם: השמיים זרועי הכוכבים שמעלי, והמוסר האנושי שבתוכי".
- עמנואל קאנט.
freedigitalphotos.net
 
פסיכולוגים רבים מובילים גל של מחקרים הצולל לתוך הרגשות הנקראים רגשות מוסריים (גועל, כעס, חמלה וכו') ומנסים להבין את התפקיד שרגשות אלה משחקים במוסר האנושי וכיצד אנו מיישמים אותם בחיי היומיום. חלק מהפסיכולוגים הולכים רחוק יותר וטוענים שהמוסר האנושי מושתת כולו על פי רגשות אלה, ולא על פי האמונות שלנו. השאלה העיקרית היא: האם ההתנהגות שלנו מונעת על ידי חשיבה והיגיון, או שמא החשיבה וההיגיון הם לא יותר מאשר תירוצים למה שהרגשות שלנו הניעו אותנו לעשות?

בני אדם הם יצורים ייחודיים ועדיני נפש. גם אם אנחנו אוכלים בשר, אנחנו מוכנים לאכול רק חלק זעיר מבעלי החיים הקיימים. אנו נרתעים מהרגלי טיפוח שונים מהמוכרים לנו, ממגע פיזי עם אנשים זרים ואפילו מהגוף שלנו - ריח, שערות, הפרשות וכו'. אנו עשויים להימנע מאוכל מסויים משלל סיבות - לדוגמה אנחנו לעולם לא נאכל סלע או משהו שקשה לעיכול, אבל תחושת גועל זה משהו שונה לגמרי, היא מעוררת בנו תגובות שונות וחריפות יותר. לא היינו אוכלים ציאניד בדיוק כמו שלא היינו אוכלים צואה של כלב, אבל אפילו שהציאניד גרוע יותר בשבילנו, הצואה של הכלב מעוררת בנו תגובה שונה לחלוטין.

אז מהי בכלל תחושת הגועל? הגועל הוא תחושה פנימית, שבניגוד לרגשות אחרים יש לו ביטוי פיזי: הגבות מתקרבות זו לזו, מופיעות תנועות ידיים וגוף המבקשות להרחיק או להתגונן מהגירוי, הפה נפתח והלשון יוצאת החוצה ולעתים קרובות האדם יורק או נושף בחזקה כאילו לסלק מפיו כל מה שעשוי היה להיות בו. מתלווה לזה תחושה חזקה בבטן, עם רצון להקאה וירידה בקצב פעימות הלב.

כדי להבין את מקורו של הגועל, נצטרך להבין מהם בדיוק הדברים שמעוררים בנו את התחושה. הגועל נחשב לרגש אסתטי אותו אנו מרגישים בקרבת דברים לא נקיים, לא אכילים ומזיקים. דארווין, אבי תורת האבולוציה, מסביר זאת כמנגנון הישרדות הנועד לשמור עלינו ולהרחיק אותנו מגורמים שעלולים להזיק לנו כמו מזון מקולקל, הידבקות במחלות שונות מאנשים שונים וכו'. מחקר שנעשה כדי לאושש טענה זו הציג לנבדקים זוגות של תמונות, כשאר באחת מהן מוצג אלמנט עם סכנת הידבקות ובשנייה לא. כך למשל הוצגו צרעה וכינה, זחלי פרפר ותולעים ומומים בגוף הנראים זהים אך חלקם מדבקים וחלקם לא. באופן צפוי, אנשים נגעלו יותר מהתמונות עם האלמנטים שהם בעלי פוטנציאל הידבקות. דבר מעניין נוסף שמצא המחקר הוא כי נשים דיווחו על תחושות גועל חזקות יותר, דבר שמוסבר בכך שהן עוצבו כך שידאגו לעצמן ולילדיהן מסכנות והידבקות במחלות.

כיוון שהגועל עבד בצורה כל כך טובה בהרחקת אנשים ממזונות מסוכנים, כמו גם מסימנים חיצוניים של מחלות מדבקות בקרב אנשים אחרים (פצעים, מוגלה, הפרשות גוף שונות וכדומה), המדענים משערים כי כאשר החברה האנושית גדלה והפכה להיות מורכבת יותר, החל הגועל לשרת גם כפונקציה חברתית. הגועל הפך למנגנון משמעתי הנועד לשמירה על החברה, על התרבות ועל המוסר ומרחיק אותנו מהתנהגויות מסוכנות. ההבנה שאונס, בגידה או רצח הם מעשה לא בסדר זה דבר אחד, אבל תחושה חזקה של גועל מאותם מעשים זו צורה חזקה יותר של שליטה חברתית. הבעות הפנים של תחושת הגועל שינתה גם היא את ייעודה: במקום אמצעי הגנה גרידא, הם הפכו להיות אות חברתי: אות גלוי למצב של התנהגות לא טובה שבאה להזהיר את כלל, כמו גם את העבריין עצמו.

בגלל שהגועל משרת כעת מטרה שונה מזו שהיתה בתחילה, קיים חוסר התאמה בדברים שונים המעוררים בנו תחושת גועל בלתי מוסבר, מקומות בהם האינסטינקט הטבעי גורם לנו להגיב בדרכים שאנו לא יכולים להסביר. פסיכולוג בשם פול רוזין, אבי המחקר המודרני בנושא, יצא בסדרה של מחקרים בשנים 1980-1990. הוא רצה לבדוק עד כמה חזקה תהיה תחושת הגועל מדברים מסוימים וכיצד היא תניע את האנשים לפעול. הוא הציע לאנשים כוס שתייה שבתוכה היה מקק מחוטא, ולאחרים הוא הציע פאדג' שוקולד בצורת צואה של כלב. בכל המקרים, האנשים סירבו לטעום מהדברים שהציע להם, אף על פי שידעו שהמקק מחוטא, ושהפאדג' הוא באמת פאדג' שוקולד. הם פשוט נגעלו. הוא מצא כי כוחו של הגועל משפיע על ההתנהגות שלנו ולעיתים חזק יותר מההיגיון.

מחקר שנערך בשלב מאוחר יותר, מצא קשר מנטאלי בין חוסר מוסריות ובין לכלוך וזיהום בפועל. במחקר שנערך בשנת 2006 נמצא כי חשיבה על מעשה בלתי מוסרי שביצעו בעבר, עורר בנבדקים רצון לשטוף את ידיהם עם סבון. לאחר שעשו כך, הם הרגישו טוב יותר עם עצמם. דבר זה נקרא אפקט מקבת', על שם המחזה הפופולארי של שייקספיר, בו ליידי מקבת' שוטפת את ידיה כשהיא מוכת אשמה. נושאים כמו הפלות או נישואים חד מיניים קשוריםבסיבוכים אפשריים של הגוף, ולכן פחות מפתיע מדוע אנשים מפתחים אליהם תחושת גועל.

במחקר שפורסם בשנים האחרונות בכתב העת Science, צוות בראשות חנה צ'פמן, דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורנטו, בחן את הגועל וחוסר ההגינות. הנבדקים שיחקו במשחק שתוצאותיו היו בלתי הוגנות. צוות החוקרים מצא כי הבעות הפנים היו זהות להבעות הפנים של אנשים שנחשפו בצורה ישירה לגועל. חוסר הגינות, כך נראה, מעורר בנו את תחושת הגועל. במחקר אחר הושבו הנבדקים בחדר מסריח, כשהם מתבקשים לשפוט את המוסריות של פעולות מסויימות. נמצא כי הסירחון השפיע על כושר השיפוט המוסרי של האנשים, והפך אותם לקפדנים יותר. אפילו על השאלה "האם אנשים יכולים לנסוע באוטו לעבודה כשהם יכולים להגיע לשם באופניים?" השיבו הנבדקים בשלילה. במחקר אחר, האנשים הופנטו, ומילים ניטרליות כמו "לקחת" ו-"לעיתים קרובות" לוו בהבזק קצר של גועל כך שבמוחם המילים הללו התקשרו לתחושת גועל. לאחר מכן הם התבקשו לקרוא תיאור קצר על סטונדנט מתחשב, רחב אופקים ונשיא המועצה בשם דן. במידה והתיאור כלל את המילים הללו, הנבדקים הביעו סלידה חזקה מדן ומצאו סיבות שונות להצדקת סלידתם, סיבות שלא היו קשורות לתיאור שקראו - "דן הוא סנוב שמחפש פופולאריות" - אמר נבדק אחד. "זה פשוט נראה כאילו הוא זומם משהו", אמר נבדק אחר.

השאלה היחידה שנותרה היא עד כמה תחושת הגועל גמישה, ועד כמה היא יכולה להשתנות? לפני 50 שנה, אמריקאים לבנים רבים הודו באופן חופשי כי שתייה מכוס ששתה בה אדם שחור מגעילה אותם. היום זה כבר לא קורה. כיצד נעשה השינוי הזה? האם תחושת הגועל הלכה ופתחה ככל שהם התרגלו לראות אותם איתם במסעדות, באוטובוסים ובחיי היומיום, או שמא הם למדו כיצד לדכא את הרגשות שלהם באופן יעיל? כנראה שלעולם לא נדע.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל