על כלבים, עמים ושכנים

כול כלב יבוא יומו אומר הפתגם הערבי והכלבים היו אומרים שזה פתגם טוב לבן אדם אבל לא לכלב... דמות הכלב נחשבת בעיני הערבים כחיה טמאה ושנואה. אבל עובדה היא שהיום להחזיק יצור קטן בבית, כרוך במבטים נוקבים ומציקים ואפילו עוינים מצד שכניך.

כול כלב יבוא יומו אומר הפתגם הערבי והכלבים היו אומרים שזה פתגם טוב לבן אדם אבל לא לכלב... דמות הכלב נחשבת בעיני הערבים כחיה טמאה ושנואה. מי שגר בעיר מעורבת והסתובב עם כלבו באזור של הערבים, יודע על מה אני מדבר... רבים מהם נרתעים מחיות המחמד, ואף מתייחסים לחיות כגורם לצרותיהם וחוסר המזל – חתול שחור הוא, מסתבר, לא פתגם גזעני ישראלי... שכני הסביר לי כמה סבל הוא עובר מאז הכניס כלב פודל הביתה.


אבל עובדה היא שהיום להחזיק יצור קטן בבית, כרוך במבטים נוקבים ומציקים ואפילו עוינים מצד שכניך. אלו פוקחים שבע עיניים (כמספר נשמות החתול) אחר החיה שלך, פן תלכלך את הלובי המבריק. ההיגיינה החומרית חשובה לאנשים היום יותר מההיגיינה הרוחנית. יחסים בין בני אדם פחות חשובים מהיחס שלהם כלפי הרכוש המשותף... למעשה חיות המחמד תורמות לאדם יותר מאשר האדם תורם להן. למרות שהרבה אנשים מתעלמים מכך, ומעמידים את העקרונות החומרניים לפני הרוחניים, הרי עובדה היא שחיות מחמד ותינוקות תמיד יגנבו את ההצגה. הקשר בין הכלב לבעליו הוא קשר רגשי, שתורם לבריאות הנפשית של האדם. כלב הוזכר לא פעם בתנ"ך. בעיקר הכלב הכנעני שהיה הראשון שתורבת עיי האדם. ישנם אנשים שעבורם לגדל כלב זה כמו לגדל ילד. פעם קראתי עצה של רופא משפחה מפורסם, שייעץ למטופל שהתלונן על בעיות בריאות שונות. היו לו שלוש עצות לאדם זה: "צא עם הכלב לטיול, צא עם הכלב לטיול, צא עם הכלב לטיול!" יש פה גם בילוי מהנה לזמן הפנאי שלנו וגם תרומה לבריאות של אדם שממעט היום בפעילות גופנית ואוהב לשרוץ מול הטלוויזיה. מעטים מוכנים להשקיע הרבה בכלב, אבל זה משתלם, כפי שמוכיחה הבדיחה הבאה:
על השביל הצר הולכים זה מול שני אנשים בעלי כלבים: אחד, ביריון עם כלב תקיפה ענק, השני, איש צנום עם כלב נמוך וארוך. "תן לי ולכלב שלי לעבור, אחרת רע ומר יהיה גורלך וגורל הכלב שלך!" אומר הביריון משנתקל באיש הצנום וכלבו. "בבקשה", אומר הצנום, "שיילחמו הכלבים לפנינו!" הביריון מסכים והכלב שלו מתנפל בחמת זעם על הכלב של האיש הצנום. ענק אבק מתהווה בשביל וכזה מתפזר מתגלה הכלב של האיש הצנום ניצב לבדו, מתנשף ומלקק את פיו. "מה עשית!" צועק הביריון, "אתה יודע כמה כסף עלה לי הכלב הזה, לאלף אותו, לקנות לו מאכלים מיוחדים, לטפח אותו ולאמן אותו כל יום!" "זה כלום!" עונה האיש הצנום, "אתה יודע כמה כסף עלה לי להפוך את התנין הזה לכלב?!"


פרופי ישעיהו ליבוביץ', אמר פעם שהאדם חייב להשתין ואי אפשר להתחמק מ"קריאות הטבע". ג'ינגיס חאן נהג לאכול את בשר הכלבים ובעיקר את "אלביס", כלב מסוג ג'ק ראסל. הכלב שלי, ששייך לזן הזה, הציל את חיי בזמן מבצע עופרת יצוקה, בשעה שאחז בחוזקה בקצה מכנסי ולא אפשר לי לזוז, עד שטיל שהתקרב לבית שלי חלף מעליו ופגע בבית השכן... מעולם לא התנהג כך. לפעמים אני חושב שבתוך "אלביס" קיים ראדר בלתי נראה בחושיו המחודדים. יום אחד אלביס עבר תאונה וצלע על רגלו, לאחר שנדרס עיי נהגת שלא עצרה במעבר חציה שבו אלביס תמיד נוהג לחצות את הכביש. כלבים מסוג זה נחשבים לאינטליגנטים במיוחד והחיבור לאדם קל יותר, כאילו מצאת את הנשמה התאומה שלך...


ולא חשובה צורתו ומראהו יהיה מכוער ככול שיהיה, כול כלב מלך היופי בעיני בעליו, לפי האמרה: היחס שאתה נותן הוא היחס שאתה מקבל. וכלב תמיד ייתן לך את היחס הכי טוב. עוד באותו ערב עשיתי את כול ההכנות לצאת לטיולון קצר מה שאומרים " פיפי ולישון". אלביס היה הכי מאושר, קיפץ וקשקש בזנבו ברגע שרכסתי את הקולר סביב צווארו. שמחים וטובי לב יצאנו אני וכלבי לדרכנו.
"אימ'אלה ,אימא'לה, אוי כלב!" קיפצה גברת צעירה שפגשה בנו בחדר המדרגות, ברגע שיצא מהמעלית. פניה מבוהלות והיסטריות ללא סיבה ממשית. אלביס עוצר הליכתו מביט בה בעצבות, כאילו מנסה לשאול, "על מה כול המהומה, מה לא בסדר אצלי"... רגיל הוא שמלטפים ראשו בחיבה. כולם אומרים שכלבים ותינוקות גונבים תמיד את ההצגה. איכשהו יצאנו מהתקרית המביכה, קצת שפופים עלינו על המדרכה. אבל גם כאן המשיכה הסאגה המבישה. אנשים מפנים לי דרך בהפגנתיות וזלזול, כנמלטים לצדי השביל, בפחד מעושה ותיאטראלי, כאילו הובלתי תנין בדרך. נותנים לך את ההרגשה שלא אוהבים לא אותך ולא את הכלב שלך... אני חומק מאחורי הבניין, הרחק מההמון הסואן והמעצבן...


"הלו, הלו, אתה לא מתבייש, תעשה את זה בבית אצלך!" נשמע לפתע קולה הצרחני של אישה זקנה ושמנה שעמדה בתצפית במרפסת ביתה, כתצפיתנית על תורן אונייה. "שקט, שקט, תרגעי, מכשפה זקנה!" עניתי הפעם בחוצפה, "את מפחידה לי את הכלב עם הצורה שלך!" החזרתי לה מלא כעס על דבריה. אלביס הפעם מושך לי את הרצועה כאילו מתחנן, די בוא נחזור הביתה. עד מתי יעלוזו רשעים, מה קורה כאן לעזאזל! חשבתי לעצמי. גם הפעם חמקנו מהמקום וחזרנו ללובי הבניין שלנו. כאן אני פוגש את השכן הישיש, הנכה, הדוחף עגלת הליכון קדימה, אני מברך אותו לשלום, אך הוא דוחה את כוונותי הטובות ומנסה להעביר לי מוסר וסידרת חינוך בעניין אלביס הכלבלב הקטן.
לא היה לי כוח להסביר לו מה שקורה כאן בסביבות חודש אוגוסט, כשישראלים רבים נוטשים את כלבם בסמוך לשדה התעופה, הקרוב לעיר שלנו, יהוד, ונמלטים על נפשם. זאת התנהגות מגעילה. לפני שנים עוד נהגתי לרוץ בערב והנה ערב אחד נזרק מחלון מכונית נוסעת כלב גור קטן, כאילו היה חתיכת מסטיק בפה. הכלב נאסף על ידי וחי עוד שנים רבות, אבל לא שכחתי את המעשה המרושע הזה. רחל המשוררת תיארה פעם את ההרגשה הנוראית איך של להיות דחוי כמו כלב על ידי אדוניו.


אני מכיר את ההרגשה וסוחב עמי טראומה ממלחמת יום כיפור, כשהרגתי בסיני, ביריות, כלב טורף ענק. היה זה כשבועיים לאחר שוך הקרבות. עדיין בוססנו עמוק בתוך שדה הקטל הנוראי שסביבנו. גופות רבות של חיילי אויב נפוחות וקרועות אברים. מחזה מזעזע, אחרי שלהקות כלבי טרף רעבים וגדולים שוטטו בערבים וטרפו את החללים שנקרעו לגזרים. באוויר פחד וחושך. יורים מכול מקום. הכול פראי. הייתי מעבר לסואץ, לבד במשמרת, מאחורי שוחה, בעמדה קדמית. כולי דרוך ומתוח. אך למרות זאת אני מגלה שהכלבים חדרו לעמדה, מבלי שהרגשתי והם מאחורי. פיהם נוטף דם. הרגשתי מאוים על חיי ועל כן נאלצתי להרוג אותם בצרורות ארוכים.


בדיעבד מסתבר שכלב מתוך הלהקה נפצע אנושות, ויללותיו האיומות החרידו וקרעו את הלילה, שהפך עבורי לליל בלהות. כול הלילה שמעתי את גסיסתו ונשימתו של החיה הגדולה, דבר שגרם לי לקפוא על מקומי, מאחר והיה זה במרחק פסיעה ממני. עם אור ראשון יצאתי מהשוחה לבדוק את השטח, כשעוד מספר חיילים מצטרפים אלי. רציתי לגאול את החיה מייסוריה ולכן ביצעתי על דעת עצמי וידוא הריגה לחיה הגוססת.


"זה זאב, או תן?" שאלו כולם. והנה מבין קבוצת החיילים העייפים והמאובקים מתפרץ לעברי חייל ג'ינג'י ומתחיל לגדף אותי ומאחל לי מוות באותה צורה שהרגתי את הכלב. היה זה איש מילואים, שאותו הכרתי במסגרת האימונים בצאלים. גם למחרת לא נרגע הג'ינגי והחל גם להרים ידיים בכעס רב. לא האמנתי למשמע אזני. ודאי היה מעדיף לראות חייל מת על פני כלב. לבסוף נאלצתי להעיף אותו ממני במכת אגרוף. הג'ינגי החל להשתולל ורץ הישר אל תוך ענן אבק שעלה משדרת הטנקים ששאטו במדבר. טנק אחד ופגע בו למוות מול עינינו... מה שבא ללמדך שיש אנשים קיצוניים לכאן ולכאן ואף קצה לא מומלץ...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל