כקרן אור מרגשת המפציעה מתוך ישימון אפור ומנוכר

בתוך המציאות המשמימה והלא פשוטה בה אנו חיים, כשאמצעי התקשורת רק מתחרים ביניהם בסקופים מעכירי אוירה המדכדכים את רוחנו חדשות לבקרים, ממש מרגש כשנחשף בפנינו אדם נאצל העוסק במלאכת קודש, שאין לי אלא לומר לו: יישר כח, פעילותך ראויה להוקרה

אחד מאותם רגעים בהם אני עומד נפעם באמת

הורגלנו למציאות הצבועה בגוונים כהים. אמצעי התקשורת מתחרים ביניהם חדשות לבקרים מי יעכיר את האוירה יותר מהר, יותר חזק
והכי קשה ודומה שאנו כבר משלימים עם המצב. לרגע שחה קומתנו, אך מתיישרת במהירות ומוכנה לקראת המכה הבאה. הישראלי
יושב בביתו בערב שבת, קורא וצופה בסיכום השבוע שחלף הכולל דיווחים על שפע של ארועים ביטחוניים, פליליים, שחיתות שלטונית
ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין שאינם גורמים לעלייה במפלס מצב הרוח שלו... לכן, היתה זו הפתעה אמיתית לראות לשם שינוי
משהו אחר, טוב ומרגש , מסוג הרגעים המכוננים , המותירים אותך נפעם. כוונתי לכתבה על מיכאל בן שטרית, מנהל תיכון "ברנקו וייס"
במודיעין ועל תלמידי בית הספר וציוותו. לא מדובר כאן על עוד מנהל תיכון שהביא את תלמידיו להשיגים אקדמיים טובים ראויים לציון.
אלה בודאי עושים את מלאכתם נאמנה ראויים לציון אבל במקרה של תיכון "ברנקו וייס" מדובר על משהו שונה. מי שראה את הכתבה
בערוץ 2 מבין על מה אני מדבר. למי שלא ראה, אציין בקצרה כי בבית הספר לומדים תלמידים שבשלב כזה או אחר, עקב מה ששידרה
להם הסביבה החינוכית (בתי ספר אחרים לפני שהגיעו לברנקו וייס) איבדו את האמונה בעצמם ובסובב אותם. הסביבה עצמה כבר
הרימה ידיים וויתרה עליהם, יש להניח די בקלות. הרגע הזה הוא מעין צומת מסוכן, שיכול לדרדר את הנער שבשנים אלה מעוצבת דמותו
כאדם וכאזרח למחוזות ממש לא רצויים שבהם חייו יהיו הרבה מתחת לציפיות ולרצונות שלו ומכאן קשה להתרומם חזרה. מיכאל בן
שטרית עצמו היה במקום כזה. הוא גדל במציאות לא קלה, במשפחה מרובת ילדים וחייו הוליכו אותו עד לצומת ההיא ממש שבה לאושרו
(ולשמחתנו) בחר ברגע האחרון בכיוון הנכון שאלמלא כן לא ברור איך היו נראים חייו כיום. הוא מבין היטב ללב תלמידיו, מבין היטב על
מה מדובר כאן והוא בדרכו החינוכית, בניגוד למערכות אחרות נותן בהם אמון ומקדיש את כל כולו למענם. האמון המחודש, היחס, המילה
הטובה וההתנהלות הנינוחה עושים את שלהם. בית הספר זוכה להשגים אקדמיים - אחוז גבוה של זכאים הניגשים לבחינות בגרות
(וזה מתלמידים שאף אחד ממוריהם הקודמים לא חשב שהם אפילו יסיימו את כל שנות הלימוד) ומיכאל רואה ברכה נהדרת בעמלו
החשוב. ואני, כמורה לשעבר בבית ספר תיכון (אמנם לפני כמה עשרת שנים, בטרם הלכתי לעבוד בהייטק) , הסבור שמקצועות החינוך
וההוראה הם באמת מן החשובים ביותר הקיימים, מתפעל לא רק מההשגים הפדגוגיים. יש משהו יותר חשוב מזה בעיני. ההצלה של
הנערים והנערות האלה וחידוש האמונה ביכולותיהם, מטמיעה בהם ערכים אנושיים שאינם ניתנים לכימות. ערכים אלה מכשירים אותם
להיות אנשים טובים ומועילים לעצמם ולסביבתם, וזה אחרי שמוסדות אחרים כבר התייאשו מהם. ערכים אלה ידחפו אותם גם בעתיד
לעוד דעת והשכלה,להשגיות ולמצוינות לאחר שהיו כבר על סף התהום.

ובכן מיכאל, הצלחת לרגש אותי. כשצפיתי בכתבה אודותיך, צף ועלה בי שיר מספרי הקודם שכתבתי כבר לפני למעלה משנה וחצי,
שאת ההשראה לו קיבלתי בדיוק מאנשים דוגמתך ואני מביא אותו כאן. יישר כוחך, המשך במלאכת הקודש


אושר פשוט


רְחוֹקִים מִזַּרְקוֹרֵי נְגוֹהוֹת,
לֹא בְּאִילָנוֹת גְּבוֹהִים יִתְלוּ יַּהָב,
לְעִיתִים, יִיסַחָפוּ בְּחֲלוֹמוֹת,
טִבְעִית צִינְעָתָם, נְטוּלַת רַהַב.

יִקְרֵי נֶפֶשׁ, אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים,
נִטְמָעִים אֶל שִׁגְרַת יוֹמָם,
גּוֹנֵי הַמָּחָר הַנֶחֶזִים כְּדוֹמִים,
לֹא יַמְעִיטוּ קְדֻשַּׁת מְלַאכְתָּם.

וּבְתוֹךְ אַפְרוּרִיּוּת מַשְׁמִימָה,
לְעִתִּים תַּעֲמֹד נַפְשֵׁנוּ נִפְעֶמֶת,
עֵת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם יֵחָשֵׂף לִרְוָחָה,
לְעֵת קְצָרָה יֵעָצֵר הַיְּקוּם מִלֶכֶת.

זְכוּת צְרוּפָה לְשִׁבְרֵי רְגָעִים,
לֹא דּוֹמָה הַתְּחוּשָׁה לְאַחֶרֶת,
לְהָאִיר רוּחוֹ בַּאֲבַק כּוֹכָבִים,
כְּנִצֶּבֶת בִּסְפֵרָה אַחֶרֶת.

וְאָנוּ נַבִּיט מִשְׁתָּאֵי עֵינַיִם,
נִשְׁאַף בִּמְשׂוּרָה זֹהַר גְּדֻלָּתוֹ ,
הַדְּמָעוֹת בִּגְרוֹנֵנוּ כַּמַּיִם,
יִסְתַּתְּמוּ מִלּוֹתֵינוּ לְנֹכַח דְּמוּתוֹ.









אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל